היום העשרים ושלוש, או – חביק וטעים

קמנו בבוקר, ודבר ראשון בדקנו מה מצב השמיים.

ה"אין גשם" שכנע אותנו שאנחנו יכולים לחזור בשקט לתוכנית המקורית שלנו ולצאת לסיבוב בסנטרל פארק. עצרנו בבית קפה מתחת למלון, שהתגלה כהיפסטרי אבל נחמד, בעלות סבירה ועם קפה ניתן לשתיה! וואהו! קנינו סנדביצ'ים לדרך והמשכנו.

הלכנו לסנטרל פארק לאורך שדירות מפורסמות למדי, והבנתי שאני מתחילה לסבול מקלאוסטרופוביה. הבניינים נורא גבוהים וסוגרים על השמיים. אם וושינגטון גרמה לי להרגיש כמו גאל דורניק שמגיע לטרנטור, ניו יורק גורמת לי להרגיש כמו גלאדיה שמגיעה למערות הפלדה של הארץ.

כשהגענו לסנטרל פארק ופתאום צצו לנו שמיים בין הבניינים התחלתי להרגיש טוב יותר. התיישבנו לאכול את הסנדביצ'ים מבית הקפה ההיפסטרי-אך-סביר, ופנינו להחלטה החשובה ביותר של היום. לאור ההשפעות המשמעותיות של ההחלטה, וההשלכות של בחירה שגויה על המשך היום, הפקדנו את הבחירה בידיה של הקטנה, המוסמכת מכולנו להחליט באיזו כרכרה נרכב. רצינו את הכרכרה הכחולה, אבל הסוס שלה יצא לסיבוב בזמן שאכלנו, ולכן הקטנה בחרה את הכרכרה הסגולה. אכן, בחירה מצוינת.

לרכב בכרכרה מסביב לסנטרל פארק היא חוויה משונה. מצד אחד – סוס, כרכרה וטבע. אבל רק מצד אחד. בצד השני יש כביש עמוס, בניני ענק וסייס שמדבר עם כל מי שהוא נתקל בו במבטא ניו יורקי, ומדי פעם מוסר פיסות אינפורמציה כמו איפה גרה ליידי גאגא או כמה עולה דירה בגורד שחקים, אך לא אומר שום דבר על מה שאפשר למצוא בפארק או אפילו איזה מוזיאונים מקיפים אותו.

הקטנה אמרה שהיא מרגישה כמו מלכה, ומיד בחרה מטרה חדשה לחייה. לא עוד להיות גיאולוגית, ציירת, אסטרונאוטית או קדרית. מעכשיו היא רוצה להתחתן עם בן מלוכה כדי שתהיה לה כרכרה בה היא תטייל. הבנזוג אמר שהיא יכולה להיות גם מלכה וגם בעלת מקצוע אחר, והקטנה שקעה בהירהורים מעמיקים.

כשהסיבוב הסתיים הגדול ואני תכננו לשכור אופניים, אבל במעבר זריר על האינטרנט הקלוקל גיליתי שאסור להכנס עם אופניים לפארק, והשבילים היחידים המותרים לרכיבה הם סביב הפארק, בדיוק אותם שבילים בהם רכבנו עם הכרכרה. ויתרנו על האופניים, ופנינו לגן החיות הידוע בכינויו "נו, הגן שממנו מגיעים הפינגווינים מ"מדגסקר"!" אני לא אוהבת את הרעיון של גני חיות, ובייחוד לא גני חיות קטנים, ואני לא אוהבת כשמאלפים חיות לצרכי שעשוע. אבל כבר היינו שם, אז יאללה.

בכניסה לגן יש בריכה לאריות ים. זו בריכה קטנה יחסית, ולפחות ארי ים אחד היה פצוע. למרות זאת הילדים נהנו. גם שמש, גם חיות חמודות שעושות תעלולים, וגם קצת חופש משני ההורים שלהם, שהתיישבו בצד ודיברו בלי לשים לב לילדים. בדיווח מאוחר התברר לנו שהגדול דיבב את אריות הים לקטנה, מה שגרם לאושר רב לכל הצדדים.

הקטנה הודיעה שנמאס לה, והיא והבנזוג המשיכו לתוך גן החיות. הגדול ואני נשארנו לצפות בהאכלה של אריות הים. המטפלים הדגימו תעלולים נוספים שאריות הים יודעים לעשות לקול מצהלות התינוקות, הילדים, הנוער וההורים שבקהל. כשההצגה הסתיימה ראינו את המטפלים לוקחים דגימות מים ומודדים משהו. שאלנו אותם מה הם עושים, והם הסבירו שהם מנטרים את איכות המים וה pH שלהם. אפילו למדנו!

המשכנו לתוך גן החיות וגילינו כמה הוא קטן. ממש ממש קטן. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי בעלי חיים בכלובים כל כך קטנים. כשמצאנו את הפינגווינים הם היו מרוכזים באקווריום ברוחב של כמה מטרים. אני לא יודעת כמה מרחב יש להם בבריכה, אבל מקווה שרחב בהרבה ממה שנראה לציבור.

עברנו לכלבי הים, וברגע שהגענו המטפלים הגיעו! עוד הזדמנות להופעה. הפעם יכולנו לראות שהם בודקים את כלבי הים בזמן שהם מאכילים אותם. הם עשו תעלולים עם כדורים ורודים, שהיו משעשעים מאד.

משם טיפסנו כדי לראות דוב גריזלי. הקהל כולו התגודד ליד החלון בו אפשר היה לראות את הדוב, ולא רציתי להדחק בין כולם. הגדול השתחל בין האנשים, וחזר לדווח שהדובי ישן ולא נראה מרשים כל כך.

הבנזוג והקטנה המתינו לנו ליד הכלובים של נמרי השלג. הכלוב הזה נראה גדול יותר מהאקווריומים של יונקי המים, ונמרי השלג ישבו בין שיחים ודיגמנו פרווה לבנה ומנומרת. הקטנה היתה מאושרת לראות חתולים סוף סוף, אחרי חודש בו ראינו רק חתול אחד, אבל האושר שלה פג במהירות בגלל שילוב של עייפות ושעמום. היא דרשה שנחפש לה את פינת הליטוף שאמורה להיות בכל גן חיות.

דילגנו על האיזור הטרופי, ואני רק התעקשתי להציץ בפנדות האדומות לפני שעוזבים, בתור משתמשת פיירפוקס נלהבת. ציפיתי לעוד כלוב קטן וחיות מעוררות רחמים. מה שגיליתי הוא כלוב גדול יחסית, המון צימחיה, ושפנדות אדומות הן דבר חמוד. כמה חמוד? כמו חתלתולים, אבל עם פרווה יותר סבוכה, פיהוקים יותר מצחיקים והשתרעות יותר משעשעת. כל דבר בחיה הזו דורש שיחבקו אותה.

למרות החיות החביקות הקטנה היתה ממש חסרת סבלנות, ומהיכרותי איתה הדבר היחיד שיכול לעזור לזה הוא שינוי אווירה, רצוי בחנות מזכרות. הלכנו לדוכן מזכרות שהיו בו מעט מאד מוצגים, ורובם יקרים, אבל המוכרת הפנתה אותנו לחנות המזכרות של הגן שנמצאת מחוץ לגן החיות. למה למקם חנות של הגן במקום בו אי אפשר לחזור אחר כך לחיות, או אפילו לא ביציאה ההגיונית מהגן? למנהלי גן החיות פתרונים.

בחנות מצאנו חתלתול ריחני ופנדה אדומה שמייד הפכו לרכוש המשפחה. אין ברירה. כשהטבע נותן לך פנדה אדומה, חובה להיענות!

הקפנו את גן החיות, ומצאנו אחרי הליכה את גן החיות של הילדים. מיהרנו פנימה בחיפוש אחרי פינת הליטוף המובטחת, וכשמצאנו אותה גילינו שההגדרה של האמריקאים לפינת ליטוף שונה מאד מהישראלית. היו שם אלפקה, כבשים, עיזים, חזיר ופרה. החיות נמצאות בכלוב שלהן, ואם הן רוצות להתקרב לסורגים אפשר לגעת בהן. אין כניסה פנימה ואין חיות קטנות (ארנבים, שפנים וכו') שאפשר ממש ללטף. אפשר היה לשלם בשביל להצטלם עם עז, אבל אף אחד מאיתנו לא התכוון לעשות משהו כזה.

מיצינו את גן החיות לילדים, וחזרנו להשתרך בסנטרל פארק. הילדים מצאו סלע ענק לטפס עליו, והקטנה לקחה את החתלתול החדש שלה לפסגה. הבנזוג ואני בינתיים עשינו פוטוסינתזה על אחד הספסלים. הילדים מצאו עוד פסגה לכבוש, ואנחנו נדדנו אחריהם, כראוי לזוג הורים מותשים בסיום חופשה.

לארוחת צהריים החלטנו להשקיע בילדים, ולשם שינוי לקנות להם אוכל אמריקאי אמיתי: הוט דוגז. נקניקיה בלחמנייה, כולל קטשופ, מאחת מהעגלות בפארק. הבנזוג ואני חלקנו בייגעלה. האוכל הזכיר לי קצת אוכל בדיסטופיה – לא טעים, לא משביע, אבל מספק קלוריות כדי להמשיך את היום. תמיד רציתי לחיות בעתיד, רק שלא חשבתי שהעתיד יהיה בצורת פרצל חסר טעם.

המשכנו בפארק וגילינו את שדרת הזיכרון לחללי מלחמת העולם הראשונה. זו מדשאה ענקית מלאה בעצים ולוחות זכרון שמנציחים חיילים ולעיתים פלוגה שלמה. קל לשכוח כמה המלחמה ההיא היתה הרסנית לתקופתה, בגלל אחותה הצעירה וההרסנית יותר.

צפינו מרחוק בהפגנה, אבל החלטנו לא להתערב בקהל אלא להמשיך לחצות את הפארק במטרה להגיע אל Strawberry field, נקודת ההנצחה של ג'ון לנון. לא בדיוק הנצחה, כי ההנצחה האמיתית של אמן היא בשיריו. זה פסיפס על רצפה ובו כתוב imagine, ואנשים עומדים בתור להצטלם עליו. מלאת בוז, כראוי לביטלזופילית העילאית והמתנשאת שאני, לא הצטלמתי אלא צילמתי את הפסיפס בהפסקה בין אנשים שרועים.

אחרי שאיבדנו את הקטנה ומצאנו אותה, הבנזוג הציע שננסה לקפוץ לפלנטריום היידן הקרוב. זה פלנטריום מגניב מאד שקיבלנו לגביו המלצות מכמה אנשים. הוא התגלה כמקום מגניב מאד וראוי לכל ההמלצות שהוא קיבל, אבל שני הילדים היו גמורים. הם לא היו מסוגלים להתרכז בשום דבר שהוצג שם, ובקושי הוצאנו מהם "הממם" בתצוגה המגניבה של הווצרות מערכת השמש. אני מאמינה שאם היינו מקדישים את כל היום הזה רק לפלנטריום הילדים היו נהנים יותר. מצד שני, אז לא היתה לי פנדה אדומה. החלטות קשות בכל אשר נפנה!

בשלב הזה אפשר היה לחזור למלון או להמשיך להסתובב, אבל היה עדיין מוקדם ולא רצינו לחזור, אלא לעשות משהו גיקי. ההחלטה (הקריטית!) הפעם היתה לנסוע לפורבידן פלאנט, סניף של החנות האדירה בלונדון ובה כל הצרכים לגיק המתחיל. הילדים תיכננו לשרוף כסף על מרצ'נדייז של אנדרטייל, ואני תכננתי לשהות קצת עם גיקים אחרים.

החנות נמצאת בקצה הדרומי של האי, ולכן לא יכולנו להשתרך לשם. הוחלט לנסוע בסאבווי, בפעם הראשונה בניו יורק. זו… חוויה לכל החושים. מאד רועשת, מאד דחוסה, אבל עדיין שומרים על המרחב האישי בתורים ואפילו בקרונות. הכי קרוב שמישהו נגע בי היתה כשלא הערכתי נכון את המרחק ביני לבין אדם אחר ועדשת המצלמה שלי התחככה בו. האדם בו עדשת המצלמה מיד התנצל על כך. אין ספק שזו אשמתו שנטיתי הצידה.

יצאנו בתחנת Union Square, המפורסמת באנשים שיושבים שם ומשחקים שחמט עם כל מי שמוכן להתנסות. אם לא היתה לנו מטרה דוחקת יותר, הייתי נשארת שם עוד רק כדי לצפות במשחקים המהירים.

הגענו לפורבידן פלאנט מלאי ציפיות, והתאכזבנו קשות. החנות מלאה בסופר הירוז, אבל כמעט ואין מרצ'נדייז של דברים אחרים. העולם כולו הוא די-סי ומארוול, ולפעמים יש איזו טארדיס בסביבה. היו יותר מרצ'נדייז של סואיסייד סקווד (הסרט המזעזע) מאשר של פסיפיק רים! שהוא אמנם לא יצירת מופת, אבל יש בו רובוטים ענקיים ומפלצות ענקיות! כאשר שאלנו את המוכרים על Undertale, אחד המשחקים המוצלחים שיצאו בשנים האחרונות הם קימטו את המצח ולא הבינו מה אני רוצה מהם. כאשר שאלנו על סאלי מ"הסיוט שלפני חג המולד" הם אמרו שיש להם רק בובה אחת. באגף המנגה היו פה ושם דמויות, אבל רק של להיטי-על. אפילו הקטנה, קניינית העל, לא הצליחה למצוא משהו סביר יותר מבובת פושין החתול במחיר מופרז.

בקיצור – אכזבה.

כידוע, הדרך הטובה ביותר להתגבר על אכזבה היא באמצעות אוכל, והמשימה נפלה על הבנזוג ובידו כלי הפלא – Yelp. הוא מצא לנו מקום קרוב, וכיתתנו את רגלינו לשם. בדרך עברנו על חנות עם "כל צרכי האלווין", שהקטנה רצתה להציץ בה. נכנסנו, ומיד היא הסתובבה וברחה החוצה. לא הספקתי אפילו לראות מה הבהיל אותה כל כך.

את הניצחון הגדול של היום קצר הבנזוג עם בחירת המסעדה. מסעדת Ippudo נמצאת בתוך סמטה, וכמעט פספסנו אותה כי הכניסה כל כך בלתי נראית. המתנו לשולחן חמש דקות. השירות מצוין, וכולל את האפשרות החביבה של הוספת נודלז לראמן, אם סיימנו את כל האיטריות אבל נשאר לנו מרק. הזמנו למנה מקדימה באנז עוף שהיו מצוינים, וארבע מנות ראמן לארבעתינו, מתוך הנחה שהגדול ישאב לקיבתו חסרת התחתית את השאריות של מה שלא נאכל. בפועל, אף אחד לא השאיר כלום. המנות היו ענקיות, הטעמים מגוונים, והיתה אפילו מנה צמחונית (עבור הקטנה, שפחות מחבבת בשר שלא בא בצורת שניצל או המבורגר). כיפק היי לבנזוג ולאפליקציה שלו!

מלאים ובעלי בובות פרוותיות חזרנו למלון ובו מיטות צרות מדי ומזגן שמזמזם גם כשהוא כבוי, אבל למי אכפת? העיקר שהיה אוכל מעולה!

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: