היום העשרים ושניים, או – גשם, גשם, בא…

לא הצלחתי לישון. התעוררתי בסביבות שלוש לפנות בוקר, שלחתי מיילים, עדכנתי את הבלוג, התקדמתי ב"תבונה ורגישות", ורק בחמש. הצלחתי להרדם מחדש. התוצאה היתה שלא הצלחתי להתעורר. הבנזוג היה מתחשב כהרגלו ולכן לא ניסה להעיר אותי אלא נתן לי לישון. התוצאה – התעוררתי רק באחת עשרה בבוקר, כשכולם רעבים ורוצים לצאת כבר.

התוכנית המקורית שלנו היתה לצאת לסנטרל פארק. אפילו ארזתי את טייץ הספורט שלי (הטייץ השחור שאני לובשת בכל מקרה חירום ובו אני נדרשת לעשות ספורט משום מה). הבעיה היתה שברגע שהצצנו החוצה גילינו שיורד גשם. לא סערה, אלא סתם טפטוף מעצבן ובלתי פוסק שמרטיב הכל ומעצבן.

כבר אמרתי מעצבן?

כבר אמרתי לא פוסק?

התחלנו מלחפש אינטרנט וארוחת בוקר. אחרי שעברנו בכמה מקומות התיישבנו בבית קפה עם פוזה, כי כמה אפשר להסתובב בגשם?

כמה פוזה? הכל אורגני ועם שמות מפוצצים, אבל האוכל בינוני, הפנקייקים חוממו במיקרוגל, הקרואסון היה יבש, והפירות היו מקופסת שימורים. הייתי כל כך עצבנית על האוכל. שהשארתי טיפ מזערי, וגם זה רק כי ברור לי שאנשים כאן מתפרנסים רק מטיפים.

הגשם והקרסול הדואב של הבנזוג חיסלו את הכוונה שלנו ללכת לסנטרל פארק. חשבנו לעלות לאמפייר סטייט, אבל עלות כרטיס הכניסה חיסלה את האופציה הזו. היינו צריכים בילוי זול יחסית, קרוב, ורצוי במקום מקורה. החלטנו על טיימס סקוור מוקף החנויות.

בדרך גילינו חנות קומיקס ענקית, וכמובן שנכנסנו לבדוק מה יש שם. התחבאנו מהגשם בחברת ספרים, חוברות ומרצ'נדייז. הבנזוג, הגדול ואני נהנינו מאד, אבל הקטנה השתעממה. היא לא מכירה את רוב הדמויות, והיא לא אוהבת במיוחד את הסרטים שהיא כן מכירה. בניגוד לחנויות קומיקס אחרות, כאן לא היה אגף ילדים כך שלא יכולתי להשאיר אותה מול ערימת גארפילד או הפוני הקטן שלי, וללכת.

אחרי שעה מיצינו והמשכנו לטיימס סקוור שהיא כיכר רחבה ומלאה בפרסומות. כמו ההבטחות, הכיכר אכן רחבה, ואכן מלאה בפרסומות מהבהבות, מרצדות, זורמות ומקפצות. הצטלמנו, התלהבנו מכך שהכיכר נראית כמו שהבטיחו לנו, ואז נזכרנו שיש המון חנויות בכיכר הזו! וממש מולנו היתה חנות של דיסני.

הקטנה ביקשה, וכמובן שנעתרנו, ולכן בילינו שעה בחברת כל המרצ'נדייז בעולם. כבר שכחתי כמה דיסני הופכים *הכל* למשהו שאפשר למכור. נעליים, שמלות, חצאיות, מראות… הופתעתי שבחלק של שילגיה לא מכרו תפוחים. הקטנה היתה מאושרת. היא חקרה כל פינה, מדף, סדק וחריץ בחנות, הביעה את דעתה על התמחור והאיכות של החומרים, וחייכה בלי הפסקה.

הבנזוג והגדול לעומת זאת, היו פחות מאושרים. משום מה חצאיות ונסיכות לא גרמו להם רצון לחקור לעומק את החנות, והיות שהחלק המד"בי הסתכם במלא מרצ'נדייז של ספיידרמן ובובות bb8, מהר מאד נגמרו להם הדברים לעשות.

אחרי שהקטנה סיימה לעבור על שתי קומות החנות לעומק החלטתי למצוא מקום שישמח את כולם. ההחלטה היתה קלה: מעבר לכיכר יש חנות של הרשיז. נכנסנו, כל אחד קיבל נשיקת הרשיז (שוקולד לבן. איכס), ומיד כולם נעשו שמחים בהרבה. החנות קטנה, אבל מכילה כל שוקולד תוצרת הרשיז שאפשר להעלות על הדעת. אני, כמובן, פניתי לחקור את האזור של ריזס, הילדים התפרשו בין המכוניות ממולאות השוקולד והבנזוג נעלם בנבכי הבונבוניירות. האגף הידוע בכינויו "דברים שאפשר להביא לעבודה".

אחרי שכולנו מצאנו את כל הטעמים שרצינו עברנו לסטארבאקס לצרכי עירוי אינטרנט וקפה. היה דחוס ולח, אבל לפחות הקפה היה מפוצץ בקפאין, ויחסית נסבל.

מסטארבאקס החלטנו להתפצל. הבנזוג והגדול חזרו לחדר, והקטנה ואני נכנסנו למלכודת תיירים במטרה לקנות ג'אנק מיותר מפלסטיק לחברות שלה. זו עדיין אמריקה, ולפיכך החנות ענקית, עם מגוון מטורף של ג'אנק סיני מפלסטיק. יש ספלים, מגנטים, פסלונים, פסלונים שהם מגנטים, ספלים שהם פסלונים וסווטשרים שהם סווטשרים. היו גם ארבעה סטנדים של קונדומים בודדים עם משפטים מתחכמים, שלשמחתי הקטנה לא הבחינה בהם. החנות הזו גרמה לי להרגיש כאילו ניו יורק מנסה לשווק את עצמה בכוח. קנינו ברווז גומי, פסלון של פסל החירות וסווטשרט עבור הקטנה, ומשם עברנו לחנות נוספת, מלאה בדברים ממש חמודים ויותר מדי יקרים. לפחות בכניסה היה דובי שאפשר לכתוב עליו. כמעט כולם כתבו את השמות שלהם. הקטנה כתבה עליו את המסר שלה לאומה:

חזרנו לחדר. הספקנו להחליף לחולצה יפה יותר (הקטנה החליפה לשמלה יפה יותר), ויצאנו שוב, הפעם לארוחת ערב. קבענו מראש להפגש עם ננסי, פול ואלעד, לארוחת פוסט – ליקוי. היו סטייקים, סלמון, צ'יפסים ואפילו ירקות! מאודים ומלאים ברוטב, אבל לפחות הם היו פעם עם ויטמינים. דיברנו על מלא דברים, ובעיקר ממש התבאסנו שהפרידה בסוף הארוחה היא פרידה אמיתית. אלעד חוזר לארץ, ננסי ופול חוזרים הביתה ואנחנו ממשיכים לעוד שבוע בתפוח הגדול.

מהארוחה חזרנו לחדר ולנסות לישון, בתקווה שמחר יהיה יום גשום פחות ונעים יותר.

2 responses to this post.

  1. אי אפשר ניו יורק ללא ביקור אצל FAO Schwartz!
    ומוזיאון MOMA, והNatural History המגניב…
    את דגם מערכת השמש שלו אני חושב שהמהנדס יאהב, למרות שקשה לי להאמין שהוא לא מכיר: הכדור הצף של פלנטריום היידן מייצג את השמש, ואז יוצאים לגינה שלהם בסנטרל פארק ואפשר לראות את כל שאר כוכבי הלכת במרחק והגודל הנכונים לקנה המידה, וככה להתרשם (כדוה"א בגודל כדורסל אאל"ט)

    להגיב

    • Posted by אלודאה on ספטמבר 3, 2017 at 4:42 am

      אפשר, בהחלט אפשר. בייחוד כשיש רק חמישה ימים וכל המשפחה מותשת מיותר מדי חוויות…

      להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: