היום העשרים ואחד, או – נסיעה והופעה

הבוקר התחיל בזה שהבנזוג גילה שהוא התבלבל בתאריך. אתמול הוא מצא הופעה של ה double clicks המעולות, אבל היא בדיוק הסתיימה. הבוקר הוא הבין שהמחשב שלו עדיין בשעון ישראל, וההופעה לא הסתיימה, אלא תתרחש הערב בשמונה בניו יורק! סיכמנו שננסה להגיע לחדר הבא ואז נחליט לגבי יציאה.

עשינו כביסה ומדיח. תמיד כשאנחנו עוזבים איירבנבי אני עושה מדיח ומנקה, אבל הפעם המקום היה כל כך מושקע שהחלטנו גם לשים מכונת כביסה עם המגבות והמצעים לפני שיצאנו.

הזמנו מונית (ליפט, הספיקה לנו פעם אחת של נסיעה במחיר מופרז), ויצאנו לתחנת הרכבת המרכזית של אמטרק.

אחרי התברברות וקפה מצאנו את התור שלנו ועמדנו בערך בנימוס.

הזהירו אותנו שהרכבת איטית, שהשירות לא יעיל ושלא נצפה לסטנדרטים האירופאים. עם זאת לא היה לנו מושג כמה הרכבת איטית, כמה השירות לא יעיל, וכמה הכל רחוק מסטנדרטים אירופאים.

הכל התחיל כשהרכבת איחרה. לא אמרו בכמה, לא כרזו כשהיא הגיעה, והעליה לרכבת אורגנה ע"י אשה אחת, מותשת וצרודה מרוב קריאות. לא היה דוכן מודיעין נגיש ולוחות המודעות היו חסרי תועלת. אפילו הכריזה בתחנה לא הודיעה כשהרכבת הגיעה.

זו נסיעה של שלוש שעות וחצי, בערך במהירות של מאה קמ"ש, שזה יותר מהיר ממה שהיינו עושים במכונית בפקקים, אבל יותר איטי ממה שמצופה מרכבת.

הספסלים קרובים אחד לשני, קרון המסעדה הוא היחיד שבו יש רביעיה עם שולחן, אין אפשרות לקנות מקומות שמורים, ובאופן כללי – מזכיר מאד את תחלואי רכבת ישראל.

לפחות התארגנו מראש לנסיעה עם הפרק האחרון של העונה השביעית של משחקי הכס, כך שהיה לנו מה לעשות חצי מהנסיעה. אני רק מקווה שלא ספיילרנו לאף אחד בקרון. אמנם הקפדנו לדבר בשקט ולקרוא למקומות בעברית, אבל הבעות הפנים שלנו בהחלט חשפו מה שחשבנו על רגעים מסוימים, כולל "אוי!" או "וואהו!!" במקומות ספציפיים.

הילדים, כרגיל, העסיקו את עצמם עם הסלולריים. זה אמנם נוגד כל מיני רעיונות חינוכיים, אבל בחייאת. שלוש שעות וחצי בקרון לא נוח. תנו לילדים מסך!

במקום לקחת מונית או תחתית החלטנו ללכת ברגל, בתקווה שהקרסול של הבנזוג יחזיק מעמד, ויצאנו למנהטן.

וואו.

אחרי הרחובות הרחבים מרובי התיירים ומעוטי התושבים של וושינגטון, חטפנו מעט הלם תרבות.

בשעה שלוש הרחובות הומים אנשים, והכבישים הומים מוניות צהובות. כולם הולכים ממקום למקום, אף אחד לא משתרך, מביט בחלונות ראווה או סתם מתעכב, כי ההמון סוחף. הנהגנו נוהל "כל ילד אוחז ביד של הורה", ולמרות זאת כמעט איבדנו ילד אחד שהמשיך ללכת אחרי מעבר חציה בזמן שעצרנו לשפר אחיזה במזוודה.

בכל פינה צצים דברים מוכרים. ציפיתי שבכל רגע יופיע איזה אוונג'ר או ברוס וויליס. הלכנו לאורך השדרה החמישית, עקפנו את התור לאמפייר סטייט ואפילו הצצנו למבנה של הסיפרייה ובה רוחות הרפאים.

אין שמיים והכל מוקף בבניינים ענק. נו, מנהטן.

הגענו למלון וגילינו שבסופו של דבר לא הזמנתי שינה + ארוחת בוקר, וזה מבאס נורא כי יקר כאן. לא יקר כמו בארץ, אבל משמעותית יותר יקר מאשר בסנט לואיס.

כשעמדנו להכנס למעלית מישהי נדחקה על פנינו ונכנסה פנימה. לא הספקתי להתעצבן מהאמריקאים החצופים, שממש התקלקלו מאז הפעם הקודמת שהיינו כאן, והיא מיד פנתה אלינו בעברית וצחקה ש"בטח אתם כועסים שעקפתי אתכם". ובכן, אנחנו עם שלוש מזוודות, ארבעה תיקי גב, שני ילדים, אחרי נסיעה ארוכה מדי וכרגע גילינו שניו יורק תהיה יקרה משציפינו. תגידי תודה שלא דרסתי אותך עם המזוודה הכבדה.

החדר חביב למדי, אבל ממש לא מה שהתרגלנו אליו בטיול עד עכשיו – המיטות צרות יחסית ואין אינטרנט. כלומר, אין וויפי שזה עוד איכשהו נסבל, אבל גם אין קליטה סלולרית וזה ממש מעצבן. אוף, ניו יורק, את לא נחמדה!

אבל!

אז התברר לנו שלבנזוג איכשהו דוקא יש אינטרנט, והוא מצא לנו מקום חביב לאכול בו. סנדביץ' מתוחכם ואספרסו סביר אחד מאוחר יותר, וניו יורק כבר נראתה חביבה יותר. בנוסף קיבלנו ביקורת מעולה מבעלת הדירה באיירבנבי. מסתבר שבגלל עבודות ברחוב סגרו את אספקת המים, והיא היחידה שהצליחה לעשות כביסה בזכות המכונה ששמתי בבוקר. הידד!

ואז!

הבנו שאנחנו יכולים להספיק להגיע להופעה!

חזרנו לחדר עם שני ילדים שבעים יחסית (הגדול ביקש עוד המבורגר כפול, כי הוא עדיין היה רעב, וברגע שנכנסנו לחדר הוא התנפל עליו), שמתי אודם בורדו ויצאנו. הפעם תפסנו מונית צהובה, ולו בשביל החוויה הניו יורקית.

כמו בסרטים, עלינו על גשר ברוקלין, וכמו בסרטים נתקענו שם בפקק. חיפשנו את המפלצות, אבל אף אחת לא תקפה! זה כמעט כאילו סרטים אינם אמינים!

הגענו לחור בברוקלין, והשומר בכניסה ביקש לראות את תעודת הזהות שלי (מה שגרם לי להודות לך לו, כי כבר שנים שאף אחד לא חשב שאני מתחת לגיל 21), והיו עדיין כרטיסים! יאי! והדאבלקליקס עשו מינגלינג! אז הלכנו לדבר איתן, כמובן. הן ממש ממש מגניבות והיה נפלא לדבר עם הנשים שמאחורי השירים. קנינו את הדיסק החדש שלהן והן חתמו עליו ואפילו נתנו לנו מדבקות לילדים שנשארו בבית! ואז קנינו עוד מדבקות כי למה לא?

להופעה היו שלושה חלקים: הראשון היה של דניאל, זמרת פולק ששרה וניגנה על יוקללי, והשירים שלה היו מקסימים. הבנזוג הבטיח לזכור לקנות אותם אח"כ. החלק השני היה של ג'יי שהקריא שני סיפורים קצרים שלו. הם היו מצוינים וקורעי לב, אבל לא הספקתי לתפוס אותו אחרי ההופעה לשאול איפה עוד אפשר להשיג דברים שלו.

בשלב הזה הרגשתי ממש בסרט. הופעה בפאב שהיא בעצם הקראת טקסטים פמיניסטים נוקבים, עם קהל שמריע לסופר, ואנשים שמזמינים וויסקי.

מיתרונות ההופעה – מזג אויר קריר ממש, מיזוג תקין, ואף אחד לא מעשן! לא בפאב, לא בחוץ ולא בחדר האחורי! יאי!

החלק השלישי היה הדאבלקליקס המגניבות, שהתחילו את ההופעה בלהקדיש את השיר הראשון לילדים שלנו! שנשארו לבד בחדר, בלי וויפי (כך ממש), ובלי שיכלו להגיע להופעה.

זה היה ממש מקסים מצידן, ואחר כך כל שאר ההופעה היתה עוד יותר מופלאה. הן שרו כמה שירים מוכרים וכמה מהאלבום החדש. כולם נוקבים ומצחיקים, וגרמו לקהל לשיר איתן (בייחוד בשיר בו הן לבשו חליפת בננה).

כשחזרנו לחדר מצאנו שני ילדים דבוקים למסך. אמנם לא היה להם אינטרנט, אבל הם הצליחו למצוא משחקים אחרים. מחר ננסה להוציא אותם לסנטרל פארק. בתקווה שהם ירגישו קצת התפעלות מהעיר.

לילה טוב ניו יורק! אני מקווה שלא תהיי מעצבנת בהמשך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: