היום העשרים, או – עוד חלל!

אחרי כל ההתלהבות אתמול, החלטנו לחזור היום למוזיאון האוויר והחלל. אמנם זה היום האחרון שלנו בוושינגטון ויש עוד המון דברים שלא ראינו וחווינו, אבל חלל!

הדבר הראשון שעשינו היה לאכול במקום לא משהו אבל יקר מדי. מבאס להוציא המון כסף על אוכל בינוני. הגדול הזמין סטייק, ולמרות זאת לא שבע, כראוי לגילו המתבגר. מסכן. קשה לחיות עם קיבה ללא תחתית.

הקפה גם הוא היה בינוני למדי, ולכן במקום ללכת ישר לרכבת הלכנו לסטארבאקס. הקפה שלהם לא מדהים, אבל גם לא דלוח וחסר טעם.

הבנזוג והילדים הסתערו לתוך המוזיאון בזמן שאני ישבתי בחוץ, סיימתי את ספל הקפה הענק שלי והתעדכנתי בטוויטר. חיוני לשפיות.

בתוך המוזיאון החלטנו להתחלק לזוגות: הקטנה איתי, הגדול עם הבנזוג. הם חקרו את כל הטילים, החלליות, המטוסים והמפות, בזמן שלי היה זמן קצוב להראות לקטנה דברים חשובים לפני שתגמר לה הסבלנות.

הבעיה היא שהקטנה לא מאד אוהבת מוזיאונים, אבל כן משתדלת לבלות איתנו. לכן לקחתי אותה לדברים הגדולים – פרידום, ג'מיני, לונר מודול, וי 2, והסברתי לה ממש בקצרה על כל מוצג תוך שאני משתדלת להשתמש בדברים שהיא כן מתעניינת בהם. הוי 2, למשל, זו הזדמנות לקשר לילדי פיוונסי ונרניה. תוך חצי שעה גמרנו ריצה על כל הקומה ועברנו לחפש דברים אינטראקטיבים. היא מאד אוהבת מסכי מגע וחידות, ולשמחתי המוזיאון מלא במסכי מגע וחידות. מהר מאד התחלתי להכנס לתצוגות בחיפוש אחרי משהו לעשות, כי היא חולפת על פני מוצגים, אלא אם יש ידית לסובב או כפתור ללחוץ עליו. זה בסדר, ומתאים לגיל שלה. לכן היא התעכבה מאד בתערוכת האופטיקה, לשמחתי, ויכולנו לבדוק איזו עדשה יוצרת איזה פיזור. לעומת זאת החלק של קביעת קו האורך היה רק שעונים, ולכן פחות משך אותה.

אחרי שלושה שעות ריצה במוזיאון היא ביקשה ללכת לחנות המזכרות. חקרנו את כל קומות החנות, והיא דפדפה ברוב הספרים שהיו שם. בסופו של דבר קרסנו בקומה העליונה, מול הספרים, איפה שיש ספסל נוח, ושם היא ביקשה (וקיבלה) רשות לפתוח את הסלולרי. היא האזינה למוזיקה וציירה, אני קראתי, וכך העברנו את שאר הזמן עד שהבנזוג והגדול הצטרפו אלינו.

השעה היתה קרובה לחמש, והוחלט להתקפל. לכולנו כאבו הגב, הרגליים או גם וגם, וכולנו היינו רעבים.

בחרתי מסעדת פירות ים זולה, שמתגאה בלחמניות עם לובסטר/שרימפסים/סרטן. המסעדה אכן הציגה מחירים סבירים, רק שהבור-ללא-תחתית הידוע בכינוי "הגדול" עדיין היה רעב. חמש מנות לשלושה אנשים זה כבר פחות זול. לא נורא. מסעדה אחרונה בוושינגטון.

או, לפחות, כך חשבתי, כי בדרך למטרו מצאנו גלידריה עם שלט "אפוגטו" בכניסה. אין ברירה! היינו חייבים להכנס! הילדים קיבלו גלידה וניל-שוקולד צ'יפס ושוקולד-שוקולד צ'יפס, והבנזוג ואני קיבלנו אפוגטו.

קפהההההה!

זה היה קפה סביר לגמרי! כמעט טעים! וואהו! ועם גלידה בפנים!!

מהגלידריה כבר חזרנו הביתה. הגדול בא איתי לעשות מעט קניות שיספיקו לערב ולארוחת בוקר (חלב בקרטון קטן לקורנפלקס לשני אנשים, שתי נקטרינות וכיכר לחם קטנה). הקטנה והבנזוג המשיכו הביתה, כי הקרסול של הבנזוג חזר לעשות צרות.

הבאסה הגדולה של הערב היתה התגלית שאמנם יום ראשון, ואנחנו אמנם בארה"ב, אבל לדירה שבה אנחנו מתאכסנים אין HBO, ולכן לא נוכל לראות את הפרק האחרון של העונה של משחקי הכס בטלוויזיה, אלא נאלץ (שוב) להוריד…

במקום זה ראינו פרק נוסף של הדיפנדרס, שהדבר הטוב היחיד בו היו שורות מעולות של ג'סיקה ג'ונס, עשינו קצת כביסה, ארזנו, והלכנו לישון.

כלומר, כולם הלכו לישון חוץ ממני. אני הייתי עם קפאין אמיתי בדם ולא הצלחתי להרדם. לפיכך גמרתי ספר, סידרתי את המנוי שלנו לספרים אלקטרוניים של הסיפרייה העירונית, הורדתי את האפליקציה שמאפשרת לקרוא את הספרים הנ"ל, וסידרתי אינספור פעמים את הכרית. נו, לפחות מחר אוכל לקרוא את תבונה ורגישות בנסיעה.

בתוכנית למחר: רכבת!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: