היום השמונה עשר, או – וואו, כמה מוזיאונים…

אכלנו את שאריות ארוחת הערב מאתמול, בתוספת קורנפלקס לחובבי החלב (כולם חוץ ממני) עם שדרוג – במקום חלב פושטי הילדים (והבנזוג) קיבלו half & half, הלוא היא הגרסה האמריקאית ל"למה לשים רק חלב בחלב אם אפשר לשים גם שמנת ולקבל השמנת יתר!"

חסנו על הקרסול של הבנזוג ועל הגב של הגדול (שמסיבה כלשהי החליט לקחת איתו את המחשב הנייד שלו לכל מקום היום) ובמקום ללכת ארבעים דקות נסענו במטרו.

הרכבת התחתית בוושינגטון היא בדיוק באמצע בין הרכבות העירוניות שאנחנו מכירים מלונדון, פריז והלסינקי לבין הרכבות העירוניות בסנט לואיס. מצד אחד, יש לה יותר מאשר שני קווים כמו בסנט לואיס, ותדירות הרכבות נאה למדי. מצד שני, היום נסענו בשעות העומס, ונסענו בין תחנות מרכזיות, והיא לא היתה עמוסה בכלל. מה שגורם לי לחשוב שאולי בניגוד להלסינקי, פריז ולונדון הרכבת כאן היא לא אמצעי תחבורה משמעותי עבור התושבים.

שמנו פעמנו אל ה  Natural history museum במטרה לראות דינוזאורים. זה מוזיאון ענק, עם המון מוצגים, והמון דברים אינטראקטיבים. אחרי הקפה החיוני התחלנו במה שמוגדר כ"אגף הנוער", ובו המון, אבל המון דברים סופר מגניבים. חידות, מוצגים שניתן למשש ואפילו חקירה אפידמיולוגית! תהליך פתרון החקירה האפידמיולוגית היה משהו כזה: הגדול רץ איתי לשם. קראתי את סיפור המקרה הראשון. אמתי לגדול מה מחולל המחלה, מה זמן הדגירה, מה ה R0, ומי חולה האפס, ואז אמרתי לו, "אבל בו נשחק בכל מקרה", ופתרתי הכל שוב לבד. אני חושבת שאני צריכה לעבוד על החלק של שיתוף פעולה עם אחרים… הגדול פשוט ישב, צחק, ואמר, "זו העבודה שלך, בעצם?" וקיבל "כן!" מלא התלהבות.

הקטנה והבנזוג בינתיים עברו על כל מוצגי המאובנים, החרקים, אבני החן והעצמות, צפו במיקרוסקופ ופתרו חידות אחרות. היה נפלא, ולדעתי האיזור הטוב ביותר במוזיאון. מומלץ בחום.

מהאיזור האינטראקטיבי התפרשנו ברחבי המוזיאון. אני רציתי לראות מומיה, השאר הלכו לראות את תצוגת הפרפרים. בעודי בוחנת גופה בת כמה אלפי שנים ומגיעה למסקנה שגופה היא גופה, הבנזוג הגיע – הכסף אצלי ומסתבר שדוקא הכניסה לתצוגת הפרפרים עולה כסף! מיהרתי אל החרקים, מקפידה לא להביט לשום מקום חוץ מאשר לשטיח המרתק, ומצאתי את כולם. הקטנה שינתה את דעתה והחליטה שכיוון שאסור ללטף פרפרים היא לא מעוניינת בתצוגה הזו יותר. הגדול דוקא רצה להכנס, אבל לא לבד, והבנזוג העדיף לא להכנס למקום חמים ולח אם הוא לא חייב. אז התפצלנו. שוב. הקטנה והבנזוג הלכו לגיאולוגיה לבחון אבני חן, והגדול ואני נכנסנו לצלם פרפרים.

כאן המקום לציין שאני לא יכולה להמנע מלהשוות בין המוזיאון הזה לבין המוזיאון הבריטי, ולבאסתי המרובה למעט החלק האינטראקטיבי לבני נוער שדגמנו, הם זהים. גם מבחינת מגוון המוצגים וגם מבחינת המידע על כל מוצג. המוזיאון האמריקאי מנצח כי המיזוג כאן טוב בהרבה, והמסעדה מעולה. מצד שני, אם לא רוצים לחצות את האוקיינוס, המוזיאון הבריטי בהחלט מספק את הסחורה מבחינת חיות. וזה לפני שנזכיר את המוזיאון הפיני, שהיה מעולה בכמה וכמה רמות, וגם הקטנה ציינה שהיא נהנתה ממנו בהרבה. כשהיינו בתצוגת הפרפרים הבריטית היא היתה מגניבה באותה מידה, עם אותה כמות של פרפרים שהסתובבו בכל מקום, מינוס הקטע שבו אסור לנשוף עליהם.

איפה הייתי? אה. כן. פרפרים.

הגדול ביקש וקיבל את המצלמה שלי, והסתובב איתה מאושר, עושה פורטרטים לפרפרים במגוון צבעים. הוא גם היה חמוד ויצירתי, גם הקשיב לרעיונות שזרקתי לו, והחלק הכי חשוב – הזכיר לי את עצמי. בערך בגיל הזה ביקשתי מאבא שלי את המצלמה שלו, והסתובבתי איתה בטיולים משפחתיים. רק שאז כל תמונה היה צריך לפתח והתקמצנו על פילמים, ואילו היום המגבלה היחידה היא כמות הזכרון על הכרטיס.

מהפרפרים אזרתי אומץ והלכנו להסתכל על תערוכת החרקים. אני גאה לציין שהחזקתי מעמד שתי אלמנות שחורות וטרנטולה אחת, אבל טרנטולת גוליית שברה אותי, ונסתי החוצה. הגדול נשאר בתערוכה, מלטף ג'וקים ומאכיל עכבישים. או משהו. הבנזוג והקטנה חזרו אלינו, והבנזוג נכנס לג'וקיאדה מרצונו החופשי, בעוד שהקטנה ואני החלטנו לעשות את הדבר הבוגר וללכת לאכול.

המסעדה במוזיאון מעולה, עם מבחר מטורף של מנות וקרובה לשלוש (!) חנויות מזכרות כך שאפשר לתכנן איפה נוציא כסף בזמן שמוציאים כסף! גאוני. אחרי האוכל וחנות המתנות שכנעתי את המשפחה לוותר על המסך הסיבוב במוזיאון וללכת למוזיאון ההיסטוריה האמריקאית כי קראתי שיש שם את צלחות הפטרי המקוריות של סר אלכסנדר פלמינג, ובניגוד לעוד מאובן, את זה אני *חייבת* לראות.

מוזיאון ההיסטוריה האמריקאית נראה כאילו אנשים אמרו לעצמם "מעניין מה נוכל לשים כמרצ'נדייז?" ואז סידרו את הכל בתערוכות אקראיות. בחיי שלא הצלחתי להבין למה דברים מסוימים נכנסו ל"סיפורים אמריקאים", מה נכנס לתחבורה ומה סתם הסתובב בתערוכה מתחלפת באולמות הכניסה השונים. אפילו האנשים בדוכן המודיעין לא ידעו להגיד לי איפה נמצאות צלחות הפטרי, כי דברים יכולים להיות בכל מקום במוזיאון הזה. הדבר היחיד שהם ידעו להגיד לי בוודאות הוא שהנעליים של דורותי לא נמצאות במקום שבו הן אמורות להיות. ובכן, תודה.

בלית ברירה התחלנו להסתובב בכל המוזיאון. רק ש:

  1. ההיסטוריה האמריקאית כפי שהיא מוצגת במוזיאון היא צרה מאד, וממוקדת מרצ'נדייז בצורה קיצונית. למשל, הפינה של אלה פיצג'רלד מכילה שמלה, תקליט חתום, וסרטון של אלה שרה, אבל מופרדת לגמרי מכל מה שקשור לג'אז, סול או היסטוריה שחורה (ובוא לא נתחיל בכלל עם איך שמציגים את ההיסטוריה השחורה. רמז – עבדות זה רע, איזה מזל שעכשיו יש זכויות שוות והכל ורוד!).
  2. כל מה שלא מצטלם יפה או לא ניתן לתמצות בפסקה קצרה לא נמצא במוזיאון. חסרה זרימה והצגה הגיונית של נושאים. מטרה של מוזיאון היא לא להיות רפרוף של דברים לא קשורים. מטרה של מוזיאון היא להעשיר את הידע.
  3. המוצגים פזורים בצורה לא הגיונית בעליל. מבחינה רפואית, למשל, יש תצוגה של "דברים ממלחמת העולם הראשונה" ליד המדרגות הנעות, תצוגה של "התפתחויות מדעיות ברפואה שקשורות ללב" (שלא כוללת את השתלת הלב הראשונה, כי מה לזה ולהתפתחות מדעית ברפואה שקשורה ללב?) במדור טכנולוגיה, וכן הלאה.

התייאשתי מלחפש את צלחות הפטרי, אולם הבנזוג והגדול סירבו לתת לי לנוח. "הגענו לכאן במטרה, ואנחנו נשיג אותה!" הם אמרו. הבנזוג לקח את הקטנה לנוח כי היא היתה עייפה ואומללה, והגדול ואני והמשכנו להסתובב. בשלב מסוים פתחתי את הסלולרי וחיפשתי. האתר של המוזיאון טען בתוקף שהצלחות נמצאות באולם שנקרא "סיפורים אמריקאים". היינו באותו אגף. הסתובבנו בו. פעמיים. מצאנו את אריק ובנץ. לא מצאנו אף צלחת פטרי. אחרי חצי שעה של הסתובבות באותו אגף אפילו לגדול נמאס. אני כבר הגעתי לשלב ה"אני סתם כאן כדי לראות מה עוד יש כאן", ואז מצאתי גלגל. אדום. גדול. ולידו, ממש ממש בקטן, צלחת פטרי מעופשת!

מסתבר שהסיבה שצלחות הפטרי של סר פלמינג הן סיפור אמריקאי כי הפניצילין הציל חיים של אנשים במלחמת העולם השניה. מדהים.

(מבינים למה אני מתכוונת כשאני אומרת שמוצגים לא קשורים לכלום?)

כשנחנו על זרי הדפנה בצורת ספסלים הבנזוג איתר גם את הטלפון של אלכסנדר גראהם בל, הנורה של אדיסון ועוד מוצגים. הגלגל האדום? הוא היה מפורד דגם טי. לגמרי המקום הטבעים לשים צלחת פטרי.

אבל! מספיק להתלונן על המוזיאון. מה שחשוב הוא שהשגתי תמונה עם העובש! ואת המטרה הרפואית של היום! ביחד עם תמונת המשאבה של ג'ון סנואו אני מרגישה שכיסיתי את כל צרכי מצגות האפידמיולוגיה שלי לעתיד.

בתוכנית למחר: עוד חלל!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: