היום השבעה עשר, או – מטוסים עליך!

הבוקר התחיל בהכנת ארוחת הבוקר המסורתית שלנו כשאנחנו בארה"ב. כלומר, הכנו ארוחת בוקר כזו רק פעם אחת, אבל מאז רציתי להכין אותה שוב. שימו לב! ארוחת הבוקר המסורתית היא: פנקייקים מתערובת מוכנה! כן, כן, לוקחים תערובת מוכנה, מוסיפים לה מים, והופס – יש אוכל! הפעם אפילו לא טרחתי לערבב עם מיץ תפוחים כדי לבדוק אם יש שינוי בטעם.

חתכנו ירקות והתלבטנו אם להכין סנדביצ'ים לדרך. מצד אחד – היה ברור לכולנו שנהיה רעבים בהמשך היום. מצד שני – היה ברור לכולנו שאף אחד לא יאכל את הסנדביצ'ים, ושבטוח יהיה משהו מזון-מהיר-כלשהו לאכול. ארזנו רק מים, ויצאנו לנסיעה הארוכה ביותר מאז שהגענו לכאן. בפעם הקודמת שנסענו כל כך הרבה חיכה לנו ליקוי חמה בקצה. הפעם מוזיאון.

מוזיאון האוויר והחלל בוושינגטון מחולק לשני חלקים – חלק אחד במרחק עשר דקות נסיעה מהדירה שלנו, ובו המון דברים מגניבים, והחלק השני בוירג'יניה, במרחק שעתיים נסיעה מהדירה שלנו ובו מעבורת חלל. אתמול התלבטנו לאיזה מוזיאון לנסוע היום, והחלטנו על הרחוק משניהם כדי שאם נרצה לחזור, נוכל. לקח לנו שעתיים להגיע למוזיאון, ולכן ברור שמיד התיישבנו לאכול. המשהו-מזון-מהיר של מוזיאון האוויר והחלל הוא מקדונלדס. לצערי הרב התברר שזה הסניף היחיד בעולם שלא מחזיק קפה לוואצה, או שפשוט לא יודע להכין את קפה הלוואצה שיש לו, כי מה שהגישו לי היה בקושי-קפה. לפחות זה בא בכוס ענקית.

התחלנו את הסיבוב בסימולטורים. כלומר, הילדים והבנזוג. אני הרגשתי היטב את הקפה בגרון והעדפתי שלא לגלות מה סף ההקאה שלי. אחרי שהשלושה טולטלו היטב הם חזרו אלי, מחוייכים ומאושרים. שוטטנו באיזור התעופה במטרה להגיע לקצה ובו האנולה גיי. כן, כן, אותו מפציץ שאחראי להפלת פצצת האטום על הירושימה ונגסאקי נמצא במוזיאון ומשקיף על כולם, כסוף ומבהיק ומלא היסטוריה. כשצילמתי אותו (בשבע מאות פריימים, כי שוב לא לקחתי את עדשת עין הדג של אבא שלי), נעמדו לידי תיירים יפנים ודיברו עליו. תחושת הניתוק וההזרה שלי הגיעה כמעט לקצה. לא היה לי מושג אם להתנצל בשם המערב, או לפתח איתם שיחה לגבי איך הם מרגישים כשהם מסתכלים עליו. לכן בחרתי באפשרות השלישית וברחתי.

באמצע המוזיאון יש אגף מיוחד שמוקדש לחלל, ובמרכזו מעבורת החלל דיסקברי, שהיתה המטרה העיקרית שלנו בטיול היום.

הנה משהו שאתם לא יודעים על מעבורת החלל דיסקברי: היא גדולה. יותר גדולה. עוד יותר גדולה. ממש, אבל ממש ממש גדולה. לעמוד לידה זו חוויה מלאת יראה ואושר. המין האנושי בנה אותה! תראו מה אנחנו מסוגלים לעשות! ולמי אכפת שמעבורת החלל היא סוס שתוכנן על ידי ועדה! היא עדיין עצומה ומדהימה, וגרמה לי המון גאווה. המעבורת מוקפת בהמון דברי חלל. למשל – Freedom 7, הקפסולה שהטיס אלן שפרד לחלל. או הג'מיני. או הכפפות של ניל ארמסטרונג. ואפילו המצופים של אפולו 11! טוב, המצופים לא באמת מעניינים. הסבירו לנו שהמצופים נמצאים על דגם של אפולו ששימש את האסטרונאוטים לאימונים, אבל זה היה משמעותית פחות כיף.

הבנזוג והילדים מצאו מדריך שעשה סיור חינם לכולם, והצטרפו אליו. השתרכתי מאחור, מאזינה בחצי אוזן ובעיקר מצלמת דברים. המדריך הוביל אותנו דרך מסדרונות שונים אל סדנת העבודה, ואז הצביע על קפסולה (שצילמתי), ואמר, "זה אפולו 11. עכשיו מנקים אותה לקראת סיור בין מדינות".

הו! האפולו 11! היא מיד זכתה לבוק שלם (שאני מקווה שלפחות חלקו יהיה בפוקוס), ולחיוכים מרובים. ואז המדריך שאל איך קראו לאסטרונאוט השלישי, זה שלא ירד לירח (מייקל קולינס). יחיד שידע את התשובה היה הבנזוג, כמובן. טוב, בשביל זה אני לוקחת אותו למקומות של חלל. נפרדנו מהסיור, שהמשיך אל האנולה גיי, וחזרנו לסייר בין מוצגי החלל. בין השאר מצאנו שם את פרס ההוגו לשנת 1956.

סיימנו את המוזיאון כולו בשעה חמש, עברנו דרך חנות המזכרות שהיתה נחמדה, והבנזוג והילדים זרו לסיבוב סימולטורים נוסף בזמן שאני עמדתי בתור כדי לקנות ספרים וגרביים מגניבים. אם במקרה יוצא לכם להגיע למוזיאון הזה – הוא מגניב מאד ויש בו דברים מעניינים. עם זאת מבחינת תעופה (לא מבחינת חלל), המוזיאון בלה-בורז'ה עדיף. הוא מכיל יותר מוצגים ומאורגן בצורה טובה יותר מבחינת מגוון כלי הטיס והסוגים השונים של כלי תעופה המופיעים בו.

אחרי שחזרנו לדיסי החלטנו לא לחזור ישר הביתה אלא לעשות סיבוב בשני מונומנטים נוספים – אנדרטת וושינגטון ואנדרטת לינקולן. הטיול לאורך השדרה איפשר לי לדבר עם הילדים עוד קצת על עבדות ומלחמת האזרחים האמריקאית, ולהשחיל כמה מילים על מלחמת העולם השניה מנקודת המבט שאיננה-יהודית, כי בין שני המונומנטים נמצאת אנדרטת הזכרון לחללי מלחה"ע השניה. האנדרטאות ענקיות, מרשימות, ונראות בדיוק כמו בכל הסרטים.

בדרך בינהן הבנתי איך אני מרגישה לגבי וושינגטון – כמו גאל דורניק שמגיע לטרנטור בפתיח של "המוסד". בחור כפרי שגדל כל חייו במושבה מרוחקת, ופתאום מגיע לבירת האימפריה, שכולה בניינים גבוהים וקודים התנהגותיים לא ברורים לו. אפשר לראות איך דיסי מנהלת את כל האימפריה שהיא ארה"ב רק על פי הבניינים הענקיים שלה, וההקפדה על העצמת המורשת שלה. כל שביב אצולה מקבל פסל, כל משפחה מקבלת שלט ברונזה. שימו לב, השלטים אומרים, אנחנו לא באנו לשחק. לא, לא. אנחנו באנו לנהל את העולם ולעשות את זה *נכון*. קצת משעשע לראות את ההסברים על הבריטים הרעים והעבדות (שהיא פויה), כשעברו כל כך הרבה מאות שנים מאז הכרזת העצמאות, וכשיש פער מעמדות כל כך אדיר בארה"ב, וגזענות לא סמויה בכלל.

הספקנו להציץ בבניין המחלקה של יבשת אמריקה של ארגון הבריאות העולמי, אבל נהיה מאוחר מאד והגיע הזמן לחזור הביתה ולישון. אכלנו שאריות פנקייקים וכמויות מסחריות של בייקון (המתבגר הערה הכל לקירבו, וייתכן שנותר רעב), ויאללה, לישון. מחר יום מוזיאונים נוסף!

One response to this post.

  1. המעבורת אכן מרהיבה אבל, לדעתי, ה-Flyer, הרובוטים ממאדים, ה-X1 ושני המטוסים האהובים עליי, ה-SR-71 וה-X29, מרהיבים באותה מידה.

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: