היום הששה עשר, או – בוקר טוב וושינגטון!

קמנו בבית! אשכרה בית. זו הסיבה שאני כל כך מחבבת נסיעות דרך airbnb. לא רק המחיר, אלא ההרגשה שאנחנו בבית אמיתי עם העצמאות הנלווית, ובלי התחושה שהחדרן יכול לגעת בדברים שלנו.

מצאנו בית קפה יחסית קרוב עפ"י החיפוש "פנקייקים", שהוכרזו כמטרה ע"י הילדים. הזמנו הרבה יותר מדי אוכל, אבל הכל היה טעים ובסוף היה מילקשייק!

לאור השעה החלטנו לא ללכת היום למוזיאון האוויר והחלל, אלא להתחיל את הסיבוב במול – רצף המוזיאונים ובנייני האומה האמריקאית. בלי להכנס, כמובן! אין לנו זמן לזה.

ההחלטה לא להכנס לבניינים החזיקה מעמד עד שהגענו לבניין הראשון, סיפריית הקונגרס. חייבים ללכת לסיפרייה, נכון?

המבנה מפואר מבחוץ, אבל העושר האמיתי הוא מבפנים. כבר בכניסה יש עותק (אחד משלושה) של התנ"ך של גוטנברג. דפוס שחור, אבל עיטורים ואותיות בתחילת פסקה באדום ובכחול שצויירו ידנית. הספר מוחזק בקופסה אטומה וחשוכה, וכמובן שאסור לצלם אותו עם פלאש.

הארכיטקטורה של הסיפרייה מקסימה, ויש ציורים על כל קיר ועיטורי שיש על העמודים, אבל הקטנה זעפה." איפה כל הספרים?"

פנינו לספרנית, שמיד כיוונה אותנו לשלושה מקומות בהם יש ספרים – סיפריית ג'פרסון, הסיפרייה עצמה וסיפריית הילדים.

סיפריית ג'פרסון מכילה את התרומה המקורית של ג'פרסון לספריית הקונגרס. מסתבר שהבריטים המרושעים שרפו את דיסי, כולל את סיפריית הקונגרס. ג'פרסון תרם את כל הספרים שלו, מעל 6,000 ספרים לסיפרייה, ובתמורה שינה את כל הערכים שלה. במקום ספרים ייעודיים למה שחברי קונגרס "אמורים" לקרוא, כעת הסיפרייה הכילה גם סיפרי שירה, גינון ובישול, כי למה לא, בעצם.

בסיפריית הקונגרס היום יש מליוני ספרים על מעל 1200 ק"מ של מדפים. החלק של ג'פרסון נמצא באגף ייעודי, ובו הספרים מסודרים במעגל, כמו הסידור המקורי של ג'פרסון, כך שניתן להרגיש איך אדם קרא אותם פעם. בין השאר יש שם את הספרים של ניוטון, הומרוס, מקיאוולי ועוד.

מהאגף של ג'פרסון המשכנו לאגף המרכזי. גם כאן היינו צריכים לעמוד בתור, אבל זה השתלם! במעלה מדרגות שיש אפשר היה לצפות על הסיפרייה, אליה כמובן אין לנו, פשוטי העם, גישה. כדי להכנס לסיפרייה עצמה צריך להיות מעל גיל 16, להגיש בקשה מראש, להסביר מהו המחקר שרוצי לערוך, ולקוות שיאשרו את הבקשה. רק אחר כך אפשר להכנס ולגעת בכל הספרים שיש שם.

טיפסנו במעלה מדרגות השיש והשקפנו מלמעלה על כל הספרים שיש בעולם. טוב, בארה"ב. שכחתי כמה אני אוהבת ספרים. לא רק את הקריאה, את הספרים עצמם. את המגע של הנייר, את הצורה של הכריכה, אפילו את הדרך בה הם מסודרים על המדפים. חלק מהסיבה שאני כותבת היא כדי ליצור עוד דברים יפים כמו הדברים שאני אוהבת.

אחרי שראינו את כל הספרים שיש, החלטנו לדלג על אגף הילדים ובמקום זה הלכנו לחנות המזכרות. כידוע, הדבר הכי שווה בכל מקום אמריקאי הוא חנות המזכרות, וגם חנות המזכרות של סיפריית הקונגרס לא איכזבה. המון דברים סופר-מגניבים, שנאלצנו לוותר עליהם כי יש לנו עוד הרבה נסיעה בעתיד הקרוב, והרבה סיכון לאובר-וויט. התפשרנו על דברים קטנים, קלים או בלתי ניתנים להשגה במקום אחר, והתקפלנו משם.

היה מוקדם יחסית ולכן החלטנו במקום לחזור הביתה להמשיך את הסיבוב במול. שוב, מתוך כוונה ברורה לגמרי לא לעצור בשום מקום! לא נכנסים יותר לאף בניין! לא מתפתים לאף מוזיאון!

רק לארכיון הקונגרס, כי בחייאת, יש שם את מגילת העצמאות.

מחוץ לארכיון עצרנו ללקק גלידה. לא סתם, אלא גלידה פושטית ממכונה, מה שנקרא "גלידה אמריקאית" אצלנו בלבנט. היה צונן ומרענן, וכיסה את הבגדים של הקטנה בכתמי שוקולד כראוי לכל גלידה טעימה.

נכנסנו לארכיון, בכוונה ברורה ללכת היישר למגילת העצמאות, להגיד לה שלום (אסור לצלם בפנים, כמובן), ולצאת. רק שבכנסיה עצרה אותנו מגילה אחרת: המגנה כרטא.

אופס.

הצלחתי לפספס את המגנה כרטא כבר כמה פעמים, כי בכל פעם שהיינו בלונדון שכחתי ללכת לבריטיש מוזיאון, בעיקר כי אני סתומה. ועכשיו, הי! מגנה כרטא! כלומר, אחד משלושת העותקים שלה ששרד, כולו מהוה ובשפה בלתי קריאה, אבל יאי! זכויות! דמוקרטיה! מסמך בן אלף! סקווווי!

הקטנה מצאה מסך אינטראקטיבי של המסמך, שאיפשר לתרגם אותו לאנגלית במהירות, וכולם שמחו. אחרי שנפרדנו לשלום מהמגנה, נתקלנו במסמך נוסף בפנים – העצומה שדרשה הענקת זכות בחירה לנשים. רק עכשיו שמתי לב לנושא התצוגה – זכויות. זכויות נשים, זכויות שחורים, זכויות אזרח. המוצגים כולם משויכים למסך כלשהו, והכל מלא בחידונים, מסכי מגע, לחצנים ועוד דברים שמאפשרים אינטראקציה של הקהל עם הניירות המצהיבים. הסתובבנו לנו בתערוכה בשמחה מרובה עד שהבחנו בשעה, ונאלצנו לקצר את השיטוט ולרוץ אל מגילת העצמאות.

נכנסנו לחדר בכיוון ההפוך, ולכן התחלנו מהסוף (ספוילר – האמריקאים הכריזו על עצמאות, וחתמו על תיקונים לחוקה) והלכנו עד ההתחלה (בה וושינגטון אומר למלך ג'ורג' שזה ממש לא נחמד מצידו לא לאפשר לאמריקאים להשפיע על החיים שלהם). בהתחלת התערוכה נתקלנו בתיירים הולנדים שהפנו את תשומת ליבנו לכך שאנחנו הולכים בניגוד לכיוון התנועה. בתמורה אמרנו להם שאנחנו מגיעים מהעתיד, ו"לא תאמינו מה קורה ב-1776". היה משעשע למדי.

מגילת העצמאות עצמה דהויה לגמרי, ואי אפשר לזהות את החתימות של אף אחד. היא גם ארוכה לאללה – ארבעה גיליונות גדולים! כמה מלל רק כדי להגיד שכולנו בסדר, ויאללה, בואו נשמור על חופש אחד מהשני?

(מדמיינת את אהוד מתחלחל למקרא השורות האלה).

ממגילת העצמאות המשכנו לחדרי ארכיון נוספים, כולל חדר ובו צריך לנחש האם פיסות מידע מסוימות נמצאות בארכיון או לא, לזהות אישים על פי רמזים מתעודת הלידה שלהם, וקטעים מודגשים מדיונים משמעותים. כשהבנזוג מצא עבורי את הטקסט של ועידת הקונגרס לגבי האיידס, ומצא עבור עצו את חקירת הצ'לנג'ר הגיעו השומרים לספר לנו שהארכיון נסגר, ושעלינו לפנות אותו.

לפיכך מיד רצנו לחנות המזכרות להשחיל עוד כמה דולרים לטובת המנגנון הקפיטליסטי. אך, אויה! נתקלנו בחנות הראשונה שהיתה לא-משהו. בכלל לא משהו. ארבעתינו לא הצלחנו למצוא ולו דבר אחד שנרצה לקחת הביתה, כולל לא מגילת העצמאות האמריקאית. באסה.

למרות הנפילה בחנות המזכרות יצאנו מהארכיון מלאי מצב רוח מרומם, והחלטנו להמשיך לטייל במטרה להגיע עד הבית הלבן. חלפנו על פני מוזיאונים, בנייני ממשל, עוד מוזיאונים, עוד בנייני ממשל, עוד מוזיאונים, עוד בנייני ממשל, הגענו למשרד האוצר ומעבר לסיבוב – הבית הלבן!

שנראה בול, אבל בול, כמו במליון התמונות שלו. כלומר, לבן. לא מרשים כמו בניינים אחרים בסביבה, אפילו לא ממש גדול. יש מבנים גדולים בהרבה ומפוארים בהרבה. הדבר הייחודי שבו הוא הצבע. יכול להיות שהיינו מתלהבים יותר אם היינו מגיעים לכאן בתקופת השלטון של הנשיא הקודם. כרגע זה בעיקר בית לבן.

בשלב הזה נגמרו לכולנו הרגליים וחזרנו ברכבת הביתה. עצרנו בדרך לקניות בסופר, כי airbnb מה שאומר – מטבח! קנינו את כל הירקות והפירות שהצלחנו למצוא וגם חומרים לארוחות בוקר. נהיה רק ארבעה ימים נוספים בוושינגטון, ולכן אין סיבה לקנות הרבה אוכל. רק מספיק כדי לחסוך מעט מהוצאות המזון. הסופר עצמו היה מאורגן נהדר, אבל נתקענו בקופה. זו קופה אוטומטית שדורשת מיומנות מסוימת בהזנת המצרכים, ולכן התעכבנו המון. אחד העובדים עזר לנו מאד, כולל להכניס את מספר הטלפון שלו כך שקיבלנו הנחה בקניה. יאי!

לארוחת ערב נבחרה פיצה קפואה שזכתה לשם "פיצה מקפיצה", בשל טעמה המשובח שהזכיר לבנזוג ולי את האייטיז הנשכחים. התנור בדירה אמנם ענק, אבל התבנית הבודדה שיש כאן היא קטנטנה, ולכן חיממתי את הפיצה בחלקים – שלושה משולשים בכל פעם.

אכלנו, התקלחנו, והלכנו לישון בדירה אמיתית לשם שינוי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: