היום הארבעה עשר, או – ליקוי! חמה!! מלא!!!1

עשיתי לייב בלוגינג גם בטוויטר וגם בפייסבוק על היום הזה. מהרגע שהתעוררנו ברבע לחמש, עד שעלינו על האוטובוסים בחמש וחצי, על הנסיעה הארוכה להחריד והאינטרנט המקרטע שלה, על ההגעה המוקדמת לאללה לקרבונדייל ששילשה את האוכלוסייה שלה, כמו שזה נראה. כתבתי על ההמתנה לליקוי, אפילו על הענן שהגיע בדיוק בזמן הלא-נכון וכמעט גרם לנו לפספס את הליקוי (מסתבר שדוקא ממגרש החניה ראו אותו מעולה, אבל מהאיצטדיון ומאתר התצפית הייחודי הוא כמעט התפספס). אני יודעת שכתבתי, עם המון סימני קריאה, כמה הליקוי היה מדהים, ואיך הצלחנו לראות אותו ברגע האחרון. אני זוכרת שסבלתי בנסיעה חזרה, כי ארבע שעות וחצי על הכביש לנסיעה שאמורה לקחת שעתיים זה סבל אמיתי, בייחוד כשאין אינטרנט לקטר איתו. אני משוכנעת שכתבתי על הפיצה שחלקנו כולנו כשחזרנו למלון, והרמנו כוס (הפעם העברתי את הבירה שלי לננסי כמעט מיד), והתחבקנו ואמרנו כמה נתגעגע אחד לשני. לא כתבתי שראיינו אותי לפודקאסט סקפטים באוסטרליה, כי זה לא היה קשור לליקוי, ורק הזדמנות לדבר קצת עם חבר. כן כתבתי שנפלנו למיטות עייפים, כי ראבק – גט'לג + חמש שעות שינה + הרבה יותר מדי זמן על הכביש = לילה טוב.

אז אני לא רוצה לכתוב שוב את תיאור היום. אני כן רוצה לכתוב למה החלטנו לנסוע שוב לראות ליקוי חמה.

את ליקוי החמה הראשון שלנו ראינו בטורקיה, ביחד עם חברים של הבנזוג מפורום אסטרונומיה. הצטרפנו לאוטובוס, הגדול היה אז בן שנתיים וחצי, בקושי דיבר, עדיין לא הבין למה משנעים אותו ממקום למקום. לא הבנתי לגמרי למה הבנזוג כל כך מתרגש מליקוי החמה, ויש לי הרגשה שגם הוא לא ציפה למה שגילינו.

ליקוי החמה ההוא היה הדבר הקרוב ביותר לחוויה דתית שאי פעם הרגשתי. משהו קבוע ובלתי ניתן לשינוי בחיי התהפך לגמרי. לילה באמצע היום. חור שחור במקום בו אמורה להיות שמש. חיות ליליות מתעוררות. חיות יום נאלמות דום. הכל חשוך. יש כוכבים, וקר, אבל רגע לפני ורגע אחרי חמים ונעים. שום דבר לא הגיוני בליקוי חמה, ואני לגמרי מבינה אנשים קדומים שרצו לשרוף את מצפה הכוכבים הקרוב. או להקריב בתולה. או לעשות משהו, כל דבר שהוא, על מנת להחזיר את השמש שנעלמה פתאום. זה אחד מהדברים הבודדים בייקום שאני לא מוצאת מספיק מילים לתאר, ואין שום סרטון או תמונה שמסוגלים להעביר את החוויה. צריך להיות שם, אי אפשר להסתפק בדיווחים.

זו הסיבה שברגע שחוינו את הליקוי המלא פעם אחת, מיד החלטנו לעשות זאת שוב. את הנסיעה הזו אנחנו מתכננים כבר יותר מעשר שנים. לא במובן הכספי או המשפחתי. במובן שהיה ברור לנו, מיד אחרי שהליקוי ההוא נגמר, שנעשה מה שצריך כדי לצפות שוב בליקוי מלא. הרבה לפני שידענו שנהיה כבר ארבעה, הרבה לפני שידענו שניסע בקבוצה אחרת לגמרי. הרבה לפני הכל. העוגן היה ליקוי החמה המלא של 2017.

הבנזוג הוא זה שגילה ש Astronomy cast מארגנים נסיעה לליקוי, והיה לשנינו ברור שנצטרף. היה לנו חשוב לנסוע עם קבוצה של אסטרונומים וחובבי אסטרונומיה, והיה לי אישית חשוב לא להתעסק עם כל הביורוקרטיה של נסיעה ומציאת מלון וכו'. שמישהו אחר ידאג לפרטים, ורצוי שזה יהיה מישהו שמבין באסטרונומיה ולכן יחליט החלטות טובות ממני.

אז לגבי הליקוי…

אחרי אחת עשרה שנה של ציפיה פחדתי שאתאכזב. שהזכרון שלי שגוי. שהתלהבתי כי זה היה הליקוי הראשון שלי.

אז זהו, שלא. למעשה, הליקוי השני היה טוב בהרבה, כי ידעתי למה לצפות. יכולתי להריע ביחד עם כל שאר האנשים האינטליגנטים שסביבי, ברגע שהירח הסתיר לגמרי את השמש. יכולתי לשים לב לילדים. יכולתי להבחין בחיוך של הבנזוג. כל הדברים שלא הצלחתי להתרכז בהם כי בפעם הקודמת הייתי כל כך המומה. זה עדיין אירוע מרתק, מפתיע, מפחיד ומופלא, ואני כל כך שמחה שיצא לי לחוות אותו פעם שניה.

ובאופן משמח עוד יותר, שני הילדים חוו אותו בדיוק כמוני – אושר ושמחה ופחד ויראה בבת אחת. שניהם הודו אחר כך שהיה שווה לעבור את כל הנסיעה, את כל הבלגן, רק כדי לראות את השמש נעלמת לדקה וחצי באמצע היום.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: