היום השלושה עשר, או – טיול!

הכי כיף זה כשהולכים לישון אחרי חצות, ובלוטת האצטרובל מחליטה להעיר אותך בשש בבוקר. לעזאזל איתך, ג'טלג!

תוכניית הכנס לא מתאימה לילדים, בעיקר לא לילדים שלא מדברים אנגלית. בחדר המשחקים היה מתוכנן היום אי-כנס, מה שאומר ריבוי הרצאות בשפה שהילדים לא מדברים ועל נושאים לא ידועים. לפיכך החלטתי לקחת את השניים לסיבוב בסנט לואיס. לבאסתי הרבה הבנזוג לא היה יכול להצטרף אלינו. מצד שני, הוא היה עמוס באירועי חלל והרצאות, כך שלא דאגתי שהוא ישתעמם.

אכלנו ארוחת בוקר מקוצרת במסעדה קרובה שמגישה ארוחות בוקר רק בימי שבת וראשון. הילדים קיבלו ערימת סוכר בצורת פנקייקים וטוסט pound cake, ואני אכלתי את ארוחת הבוקר של הבנזוג שהיה צריך לאוץ לעניני כנס בהולים ולהינות מהיום שלו.

הילדים ואני נסענו ברכבת דרך כל סנט לואיס עד לקשת הענקית שהיא הסמל של העיר. הייתי שמחה לספר עוד על ההיסטוריה של בניית הקשת, מה היא מסמלת או למה היא קיימת, רק שבמקום לקרוא את ההיסטוריה שלה עמדנו בתור. מאד מאד ארוך. ביום חם. בבניין בלי מזגן. כדי להגיע לקצה שלו ולגלות שאין יותר כרטיסים לטיפוס לקשת לשעה נורמלית, אלא רק לצהריים ואילך. ויתרנו על התענוג של להטלטל בקרונית קטנה וסגורה במשך שה כדי לצפות על סנט לואיס מלמעלה, ובמקום זה טיילנו בבניין העתיק שהיינו בו. זה בניין ששימש כבית משפט במשך עשרות שנים, כולל המשפט המפורסם של הרייט ודרד סקוט, צמד עבדים שבעליהם מכר אותם לאנשים שונים והגישו תביעה על מנת להכיר בהם כזוג.

יש תערוכה מאד מעניינת ומאד מכובסת בין כתלי בית המשפט. האינדיאנים, למשל, סחרו לגמרי מרצון עם הפולשים הספרדים, וכלם ביחד נלחמו בכל הרעים שניסו להשתלט על סנט לואיס. גם הרייט ודרד זכו לכביסה בוהקת, ואין שום זכר לעובדה שהיתה איזו מלחמת אזרחים ואומללות כוללת בארה"ב של אמריקה (שאז היתה פחות מאורה"בת).

דיברנו על שיטת המשפט האמריקאית, והשתדלתי להסביר לקטנה למה אנשים מחזיקים עבדים, או מה זה אומר להיות עבד. אני שמחה לציין שהיא התחלחלה מהרעיון. דור שני לשמאלנות!

עצרנו בחנות המזכרות המתחייבת בכל טיול למונומנט אמריקאי. קניתי לנו מגנט למקרר, והקטנה קיבלה טבעת מצב רוח של סנט לואיס. הייתי שמחה לבזבז שם עוד כסף על מזכרות, אבל הכל היה יקר ממש, ולפיכך נשאר בחנות.

מבית המשפט טיילנו אל הקשת. גם מלמטה היא מאד מרהיבה ובוהקת, ומשמעותית פחות קלסטרופובית. צילמנו אותנ מכל זווית שאפשר לחשוב (חוץ מאשר מלמעלה), והסתובבנו בפארק במטרה להגיע אל המיסיסיפי.

כן! המיסיסיפי!

זה הנהר השני (אחרי נהר הנילוס) הענק, המשמעותי, שמופיע בספרים, שיוצא לי לראות. הוא אדיר ומטונף, לפחות בחלק שליד הקשת של סנט לואיס. אבל לא נורא. הוא עדיין מלא הדר, ספינות, ומנחת מסוקים. כן, כן. תמורת כמה עשרות דולרים לאדם אפשר לנסוק מעל המיסיסיפי. כמעט הצלחתי לשכנע את הגדול לטוס איתי, אבל הוא מצמץ ראשון, ובמקום לטוס במסוק הלכנו לאכול ברד. זה לא ממש ברד, אלא קרח גרוס שעליו שופכים מיץ עם יותר סוכר וצבע מאכל מכל מה שטעמתי אי פעם. זה היה טעים עד שזה נעשה מגעיל, והכניס את שני הילדים להיפר סוכר מטורף.

ניסיתי לשכנע אותם לאכול בספינה שכתוב עליה "מלכודת תיירים" באותיות מנצנצות, אבל שניהם סירבו. אף נימוק שלי לא עבד. לא "יש שם אוכל מטוגן!" לא "זו ספינת נהר כמו פעם!" ואפילו לא "קוראים לה טום סויר!!". מסתבר שנכשלתי כאם וכמחנכת, והילדים לא מכירים את טום סוייר או את האקלברי פין.

נהיה מאוחר, ולכן התחלנו להשתרך חזרה לתחנת הרכבת, והילדים נאלצו לשמוע הרצאה מאד ארוכה על טום סויר. שילמדו להבא לשתף פעולה עם אמא שלהם או לקרוא ספרים שהיא אוהבת!

חזרנו בדיוק בזמן לראיון של הבנזוג. פרייזר קריין ראיין אותו מול קהל אוהד במשך שעה (!) על ספייס איי אל, על התחרות של גוגל, על יוזמות פרטיות בשוק החלל, על פסולת ועל לויינים. היה מרתק לשמוע אותו. אני לא רגילה לשמוע אותו מדבר באנגלית, והניסוחים שלו היו מקצועיים ומגניבים להפליא. הגדול היה מרותק, הקטנה נרדמה אחרי יום שלם בשמש. מסכנה.

אחרי שהראיון הסתיים חזרנו לחדר כדי לנמנם. כלומר, הילדים ואני חזרנו. הקטנה התכרבלה איתי, אני התנמנמתי, והגדול שיחק במחשב. הבנזוג קפץ מדי פעם להגיד שלום, אבל רוב הזמן היה עסוק בכנס.

בערב היתה ארוחת ערב חגיגית שהבנזוג הוזמן אליה, והילדים ואני יצאנו לצוד אוכל. ספציפית – טאקו. כבר ביום הראשון שלנו הבחור שמכר לנו כרטיסי סים המליץ על מסעדת טאקו זולה במורד הרחוב, ושבוע אני רוצה לבקר שם. אז הלכנו. הרחוב, כיאות לרחוב אמריקאי ביום ראשון בערב, התכונן לקבלת קהל. רוב המסעדות כבר היו מפוצצות, ואמני רחוב התפרשו לאורכו. הקטנה ביקשה (וקיבלה) את שאריות המזומן שלי – שבעים וחמישה סנט בעשרה מטבעות שונים, ונתנה אותם לנגן הגיטרה הראשון שהיא פגשה. כל השאר נאלצו להסתפק במחיאות כפיים.

המקום של הטאקו עדיין לא התפוצץ בקהל, ולכן הספקנו להזמין משהו ממש מוזר ולקבל אותו. הגדול ואני הזמנו טאקו, הקטנה הזמינה נאצ'וס. הטאקו שלנו התברר כערימת אוכל בטורטיה, והנאצ'וס הגיעו עם יותר מדי מיונז ורטבים מעליהם. מצד שני, היינו רעבים. לפיכך הכל חוסל. המקום התמלא באנשים שעמדו בצורה מסודרת פחות-או-יותר. ה"פחות-או-יותר" הזה הוא הבדל מאד משמעותי מפינלנד, ולמיטב זכרוני גם מהטיול הקודם בארה"ב. אני זוכרת תורים מסודרים בהרבה במקומות בהם היינו. מצד שני, אז הייתי עם שני ילדים, שאחת מהן היתה פעוטה בת שנתיים, וכל מי שהצליח לעמוד במשך חמש דקות ברצף באותו מקום נראה לי מאורגן ומסודר בהרבה ממני.

בזמן שאכלנו הרחוב התמלא באנשים ובמופעים. היו נגני רחוב, להטוטנים ואפילו קוסם. עצרנו בשני מקומות נוספים: הראשון הוא חנות עוגיות שכבר ביום הראשון שלנו כאן החלטנו שאנחנו חייבים לבדוק מה התכולה שלה, והשניה חנות ספרים שבכניסה שלה יש שלט עם שירים על השמש (כי ליקוי חמה). העוגיות היו גדולות, חמימות ובמחיר מופרך. למרות זאת קנינו. כי עוגיות. חנות הספרים היתה מלאה בספרים עד התקרה, אנשים מתלחשים ומרצ'נדייז.

משם חזרנו למלון. הגדול (שוב) נשאר לשחק במחשב, והקטנה ואני התקלחנו והתלבשנו יפה, וירדנו למטה לשמוע את הקונצרט המלא של מריאן. בין כל השירים המשעשעים, המצחיקים, הרציניים, והמקסימים, היא גם ביצעה שיר אחד בהשתתפות הקהל. הקטנה ביקשה שיהיו שם חתלתולים, ואכן היו שם! מאז שמו נקרא בישראל "שיר החתלתולים", ושום דבר לא ישנה את דעתה של הקטנה שעל זה השיר.

אחרי הקונצרט היינו מחוסלים מעייפות, ושמנו פעמינו לחדר.

רק שבמקום ללכת לישון צפינו בפרק שש של עונה 7. כי חייבים. האינטרנט לא בטוח בלי זה! רק אחרי שהשלמנו את החסר (יאי, דרקונים!) הלכנו לישון.

מחר: ליקוי!!!!1

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: