היום השניים עשר, או – מה עושים כשאין מה לעשות?

במורד הרחוב מהמלון שלנו יש דיינר אמריקאי אמיתי. כלומר, הוא חיקוי לאיך שדיינר אמריקאי אמיתי היה נראה בשנות החמישים, מה שאומר שהוא מלא בנורות מהבהבות, כסאות לא נוחים ומילוי מחדש של קפה. באופן כללי, הריפיל של קפה הוא הדבר הכי טוב במדינה הזו. הילדים חלקו חלה מטוגנת ופנקייקים, הבנזוג אכל אגז בנדיקט, ואני אכלתי שאריות מכולם. היה חביב, וכאמור – עם ריפיל של קפה, אז יאי!

מהאוכל חזרנו למלון. הבנזוג הלך להתחיל את הכנס, עם רשימת הרצאות בלתי נגמרת, והילדים ואני התנחלנו בחדר משחקי הקופסה. התחלנו מ Exploding kittens וגררנו את מריאן קול לשחק איתנו, רק שלקח לנו יותר מדי זמן להבין מה המשחק ואיך הוא עובד, ומריאן היתה צריכה לזוז. אני ארגנתי לעצמי המון קפה, וניסיתי לחבר בין הקטנה לבין ילדה בת חמש עם המון רצון להתחבב על אחרים. הקטנה ציירה, והילדה השניה ניסתה לצבוע, והגדול ואני ניסינו להבין איך עובד המשחק הסופר-מוזר של חתולים שלא-באמת מתפוצצים.

לשמחת כולנו היתה הפסקה בהרצאות והבנזוג הגיע לתוס את מקומה של מריאן. אני התפוצצתי (במשחק, לא במציאות), ועברתי לשחק עם הקטנה דיקסיט. קיבלנו שחקן חיזוק דמות לוגאן, הבן של פרייזר (קלואי היתה בחדר שלה, אומללה ועם כאב ראש כתוצאה מהתייבשות כיוון שהיא לא שתתה מספיק בטיול האופניים אתמול). אחרי סיבוב שלם של דיקסיט בו הילדים קרעו לי את הצורה, ואחרי שהגדול והבנזוג פוצצו את כל החתולים, החלטנו לחזור לחדר. האף שלי התחיל לנזול והתחלתי להרגיש לא טוב. הילדים קיבלו אישור להידבק למסכים ולא להרפות, ואני הלכתי לשכב.

היות שאנחנו חולקים חדר עם הילדים, השקט לא היה ממש שקט, והופרע מדי פעם על ידי צחקוקים של הקטנה או רטינות של הגדול, כשמשהו נתקע במשחק שלו.

נמנמתי עד שהבנזוג הציע שנצא לאכול. בחרתי מסעדה תאילנדית מעבר לרחוב, ופגשנו שם עוד שני אסטרונומים. האוכל היה סביר, ועשינו "סבב" שבו הילדים אכלו כל אחד את מנת הבשר שלו אבל את הפחמימות של השני. העיקר שכולם יצאו שבעים. לקראת סוף הארוחה הכנס התחדש ושחררתי את הבנזוג ואת האסטרונומים האחרים. הם השאירו לי מזומן, ואני נשארתי לסגור את החשבון ולהשאיר טיפ. אמנם עד עכשיו הערכתי מאד את הבנזוג על מה שהוא עשה עבורי בוורלדקון, אבל עכשיו הפנמתי לעומק מה זה דרש ממנו. כולם הלכו להרצאה מעניינת, ואני נשארתי עם הילדים ועם ההתעסקות הביורוקרטית המעצבנת. אוף.

לקחתי את הילדים והחלטנו לעצור לאכול קינוח במסעדה אחרת. הקטנה קיבלה pound cake, שזה מעין עוגה בחושה. הגדול קיבל קאנולי ממולא בוניל ושוקלד, ואני קיבלתי עוגיית שחור/לבן, כמו בפרק ההוא של סיינפלד. המשכנו להסתובב ברחוב דלמר. הרחוב הזה הוא רחוב שמעוצב בקפידה כדי לשמוך תיירות, ולכן מכיל כמויות בלתי נתפסות של מסעדות, חנויות בגדים, מספרות ואפילו מכוני קעקועים (שניים!). עצרנו באחד ממכוני הקוסמטיקה כדי לברר כמה עולה אודם בורדו (חמישה דולר, אבל לא היה להם את הצבע שאני אוהבת), ולקנות לקטנה צמיד בדולר.

חזרנו לחדר, והפעם הצלחתי לנמנם ממש, עד שהבנזוג הגיע להעיר אותי לקראת הקונצרט של מריאן קול.

כאן צריך לעצור ולהסביר מי היא מריאן ומה הקטע של הקונצרט:

מריאן קול היא זמרת פולק / נשמה ששרה שירים גיקים ומקסימים להפליא. אני מכירה אותה דרך הבנזוג, והפסקול הקבוע באוטו שלו. כאשר התארגן הכנס הנוכחי (שזכה לכינוי ליקוי-קון), הבנזוג פנה אליה ושאל אם היא תהיה מעוניינת להופיע כאן. אחרי שהיא הסכימה, הוא קישר בינה לבין פאמלה גיי שייארגנו את כל מה שההגעה שלה דורשת. מפה לשם היא הסכימה להופיע גם עבורינו וגם בקונצרט מיוחד בזמן ליקוי החמה (אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. כלומר, בפוסט על ליקוי החמה עצמו).

הילדים ירדו איתנו לקונצרט. הגדול ישב בשורה מאחורינו והקשיב, והקטנה חלקה איתנו שולחן וטפפה על פי הקצב. אני מכירה את השירים של מריאן, כמובן, אולם יש הבדל עצום בין להאזין לה שרה ברדיו של האוטו לבין לשמוע אותה במרחק של מטר וחצי ממני. הקול שלה נפלא, והיא מבצעת את השירים בצורה מבריקה. ההגשה של השירים מצחיקה, מערבת את הקהל, ובעיקר – גורמת לשירים להשמע "חיים" יותר. אמיתיים יותר ממה שהם נשמעים בהקלטה.

אחרי הקונצרט הזמנו את מריאן להצטרף אלינו לפיצה. זה נראה הדבר הטעים לעשות. הקטנה חזרה לחדר לשחק ולנוח, והגדול הצטרף אלינו. יצאנו עם ננסי, פול (בעלה) וסוזי, כולם אנשי weekly space hangout שיואב מכיר מקרוב ואני מכירה רק בשמות (בערך). הזמנתי את הפיצה הלא-נכונ כי לא הבנתי מה אני מזמינה. היה עליה יותר מדי רוטב ופחות מדי גבינה. אבל היא היתה טעימה, ואחרי שכולם חלקו עם כולם את הפיצה שלהם, אז בכלל הכל היה בסדר. ושתיתי בירה! שלמה! לבד! אפילו שאהוד לא היה בסביבה כדי לגמור אותה! ממש הרגשתי בוגרת להפליא.

כשכולנו פיהקנו יותר משהצלחנו לגמור משפטים נפרדנו והלכנו לישון. בתקווה שהלילה הג'טלג הארור לא ירים את ראשו.

כמובן שטעינו, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. כלומר, מחר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: