היום העשירי, או – טיסות!

קמנו מוקדם, אחרי שינה טרופה למדי. הילדים כבר היו ערים לגמרי כשאנחנו התעוררנו, ומלאי מרץ מהול בעייפות שרק טיסה טרנס-אטלנטית יכולה לייצר. וידאתי שהמונית שלנו בדרך, הגדול חיסל את שאריות הפיצה, וירדנו למטה.

בשלוש לפנות בוקר טרמינל ארבע של JFK נטוש כמעט לחלוטין. היחידים שנמצאים בשדה הם אנשי שירות בודדים והמון אנשים שממתינים לטיסה שלהם לפנות בוקר ובינתיים ישנים על שטיחים אקראיים. זה אחד ההבדלים הבולטים בין שדה התעופה בהלסינקי לבין JFK, ולמעשה גם לעומת נתב"ג. השדה הזה לא מעוניין שבני אדם יישארו בו או אפילו סתם ישבו. אין כסאות, אין ספסלים ואין מקום לנוח בשום מקום. אין דוכני מודיעין נוחים לשימוש, וגם מי שנמצא במודיעין לא יודע לענות על חלק ניכר מהשאלות ששאלנו. יש דיינר אחד פתוח בטרמינל ארבע, והמטבח שבו סגור באמצע הלילה, כך שמה שאפשר לאכול שם זה עוגות או קפה.

עמדנו (שוב) בתור, עשינו צ'ק אין, עברנו (שוב) בידוק בטחוני, והפעם היה תורה של הקטנה לצאת בתור סיכון בטחוני. מסתבר שהיא שכחה שיש לה בקבוק מים מלא בתיק, ולכן השומר המסכן היה צריך לעבור בין כובע חתול, דברי יצירה ומליון בובות פרווה עד שהוא מצא את הדבר שבגללו התיק סומן כ"מסוכן".

הטיסה הראשונה מהשתיים היתה פחות נוראית מהטיסה הטרנס-אטלנטית. היה אוכל ושתיה, והספקתי להשתעמם רק פעמיים לפני שנחתנו באטלנטה, הידועה בכינויה "כאן, ילדים, נמצא ה CDC, שהוא המקום הכי מגניב בעולם". המבטא של נותני השירות הפך למבטא דרומי למדי, מה שהיה מגניב לאללה, אבל לא הספקנו להינות כי התברר לנו שאנחנו צריכים לעלות על רכבת (!) כדי להספיק לטיסה הבאה שלנו. מסתבר שנמל התעופה באטלנטה הוא עד כדי כך גדול.

חצינו את הטרמינל בריצה, הספקנו לרכבת ואפילו הספקנו לקנות אוכל בינוני, לגלות שיש וויפי חינמי והמון כסאות לנוח עליהם (מה שהוביל לניצחון מוחץ של נמל התעופה באטלנטה על פני JFK נטול הוויפי או הכסאות), לצלם פוסטרים משעשעים, ועלינו על הטיסה הבאה.

הפעם הטיסה חצתה רק איזור זמן אחד, כך שאפילו ששהינו בתוך המטוס שעה וארבעים השעון החיצוני טען שעברו רק ארבעים דקות מאז שעלינו על הטיסה. כל הקיפוצים בין איזורי הזמן גרמו לי להזכר בבן הזוג של אשתו של הנוסע בזמן, שבשלב מסוים בספר תוהה בן כמה הוא, עם כל הנסיעות בזמן שהוא עבר.

שדה התעופה בסנט לואיס הפסיד לאטלנטה כי אין בו וויפי חינמי. מצד שני, יש בו רכבת! שלקחה אותנו היישר לרחוב של מלון Moonrise, אותו קל לזהות עפ"י הירח הענק שמסתובב על גגו.

נכנסנו למלון, שמחנו לגלות שהחדר שלנו כבר מוכן, עלינו מהר לפרוק מזוודות, ויצאנו שוב לחום וללחות כדי לאכול משהו לפני שניפול למיטה.

הרחוב בו המלון שלנו שוכן נראה כמו סט של סרט הוליוודי, כולל הדיינר האמריקאי, המספרות, ואפילו חנות הקעקועים. אכלנו במסעדה שהזכירה לנו מה הטעם של תבלינים. לא היה לי מושג שהאוכל בהלסינקי היה כ"כ תפל, עד שקיבלנו כנפי עוף עם תיבול ששורף את הלשון. יחי האמריקאים!

השירות היה מדהים. האוכל הגיע ממש מהר, מילאו לנו את הכוסות בלי שנספיק לשים לב שהן התרוקנו, והבונוס – לא יקר!

המשכנו לשוטט במורד הרחוב עד שהגענו לחנות המובייל השכונתית. אני נשארתי לדסקס עם המוכר החביב סוגי חבילות סים והתפתחויות עלילתיות במשחקי הכס, בזמן שהבנזוג לקח את הילדים לבן אנד ג'ריז השכונתי להשביע את רעבונם לגלידה.

בדרך חזרה השתדלנו למתוח כמה שיותר את הזמן כי הרגשנו את טלפי הג'טלג אוחזים בנו. השעה היתה ארבע וקצת, ובקושי הצלחנו להשאר ערים.

עצרנו בחנות יד שניה כדי שאוכל לאלתר לעצמי פיג'מה מחולצה ענקית וחצאית קשירה, ובמכולת בשביל "דברים שצריך שיהיו בחדר". כלומר, בננות, m&m, ריזס וג'ינג'ר מיובש. הצלחנו למתוח את ההסתובבות, משחקי המחשב והסלולרי עד שבע בערב, וקרסנו לשינה שקיווינו שתמשך המון זמן.

ואז כולנו התעוררנו בשלוש וחצי לפנות בוקר.

לך תזדיין, ג'טלג.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: