היום השמיני, או – סוף הוא התחלה של משהו חדש

היום האחרון של השליש הראשון של הטיול שלנו הגיע. זה נשמע מעט מוזר, אבל זה לא. אנחנו לא באמת בטיול אחד. אנחנו בשלושה טיולים שהודבקו יחד: וורלדקון, ליקוי חמה וטיול משפחתי בשתי ערים גדולות בארה"ב. מכאן – השליש הראשון של הטיול שלנו נגמר.

הבוקר התחיל בצעדה משותפת לתחנת הטראם, שבה הגדול הודיע שהוא לא רוצה להצטרף אלינו היום. נגמרה לו הסבלנות, הוא הסביר. נמאס לו להתנהג בצורה בוגרת, נמאס לו להיות נחמד לאחותו והוא צריך שקט. שאלתי אותו אם הוא לא יתבאס אם אנחנו נהנה היום. שלא ירגיש שהוא יחמיץ משהו. התשובה הסופר-בוגרת שלו היתה, "אני בוחר להחמיץ, ואני אתמודד עם זה."

ובכן, שחררנו אותו. הוא חזר לבד לחדר, ואנחנו נסענו עם אהוד לפגוש את ריקה ולראות כנסיה שחצובה באבן.

הכנסיה החצובה באבן היא, ובכן, כנסיה שחצובה באבן. היה בה עוגב וקירות אבן, אבל לא הוד והדר המצופים מכנסיה. לא היה ולו חלון זכוכית צבעונית אחד, ואמנם היה עוגב אבל מי שהיתה בכנסיה ניגנה על פסנתר. פעם בכמה זמן מישהי אמרה "שקט, שששש", והקהל השתתק מעט, אולם אחרי כמה רגעים חזר לדבר.

שחררתי את הקטנה עם המצלמה, והיא חזרה אחרי כמה דקות ואמרה שהיא צילמה את כל מה שהיה לצלם. האמנתי לה. אפילו לא מצאנו פוקימונים!

בלית ברירה החלטנו לצאת ברגל ולהסתובב קצת בעיר במטרה להגיע למצפה הכוכבים. הוא אמנם סגור בשעות האלה, אבל נמצא במרכז פארק בעל פוטנציאל להיות יפה. חוץ מזה, אנחנו כבר שבוע בהלסינקי וטרם ראיתי את העיר.

נכנסנו לחנות מזכרות עמוסה בדברים יקרים מדי, שכנענו את הקטנה לא לקנות בובת כלבלב פרוותית, הצטיידנו במגנט מומינים, והמשכנו בסיור.

מסתבר שהלסינקי יפה! המלון שלנו נמצא באיזור מגורים/תעשייה פרברי ולכן די גנרי ומשעמם. אבל המרכז של העיר ממש יפה, כולל בניינים צבעוניים, חלונות מעוגלים ובניינים מרשימים. אפילו התחנה המרכזית שלהם יפה!

כשהגענו למוזיאון הטבע הנחתי שהוא יהיה משעמם, אבל הבנזוג הציע שניכנס בשביל משהו מהנה לקטנה. אהוד וריקה המשיכו למוזיאון לאומנות מודרנית, ואנחנו הלכנו להסתכל על חיות.

מוזיאון הטבע התברר כממש, אבל ממש, מגניב. יש בו שש קומות, כל קומה מוקדשת לנושא ולאיזור מחייה אחר, מקומה שכולה מדברת על מבנה עצמות ועד לשחזור דינוזאורים כולל עצים פרה היסטוריים. אפילו יש משחק הכחדה המונית בו המטרה היא לשרוד את ההיסטוריה של כדור הארץ. הקטנה התלהבה מהכל. היא רצה בין קומות, חקרה מסתורי מערות שלג משוחזרות, קיפצה והסתובבה. אני, לעומת זאת, קרסתי. הגב והברכיים התמרדו סוף סוף, וביליתי את רוב הזמן במנוחה על כל כיסא פנוי.

זה אחד הדברים הנפלאים שיש בכל מקום בהלסינקי, ומאד חסר לי בארץ – המון כיסאות. אפילו בחנות המתנות היה כיסא בצד למנוחה. בכל המוזיאון היו פזורים כיסאות, בכניסה לכל קומה היה ספסל מרופד רחב, וכמובן שהכל מונגש לכיסאות גלגלים.

כשיצאנו שמתי לב למשהו נוסף – העיר לא מסריחה. אין ריח של שתן בסמטאות, מדרגות או פינות. לקח לי רגע להבין מה קורה: הם פשוט מנקים אותה. הכל נשטף ומנוקה, ולכן העיר לא מצחינה. ראינו הבוקר פועלי ניקיון שוטפים תחנת טראם מכל כיוון. מסתבר שאם מנקים דברים הם לא מסריחים! סטארטאפ!

לארוחת צהריים התיישבנו בפאסט פוד המבורגר. היה נחמד למדי. הקטנה שמחה לשתות חלב כשתיה, במקום המיץ שהיתה מקבלת בארץ, ואני שמחתי מהמילוי החוזר של קפה.

אחרי האוכל התפצלנו: הבנזוג והקטנה חזרו לחדר ואהוד, ריקה ואני המשכנו לשוטט בעיר. בעלת הבית של ריקה המליצה לה על חנות ספרים, כך שכמובן שזה היה היעד הראשון שלנו. התברברנו בתוך קניון עם יותר מדי מזכרות מומינים עד שמצאנו את קומת הספרים. היה להם מבחר חביב למדי של מד"ב, אבל מה שחשוב יותר – עותק של ההוביט בפינית! עבור ריקה, כמובן. כמו כן מצאנו מלא ספסלים נוחים לקריאה ואת ספרי ששאוש"ק עם עטיפות יפהפיות.

אחרי שספגנו מספיק ריח של דפים ומנוחה ראויה, יצאנו שוב לשוטט. מצאנו רחוב תיירותי מלא בדוכני קפה ניידים, ואפילו אדם עם מצלמה עתיקה שפיתח תמונות כמו פעם – עם השריה בחומרים שונים ותליה לייבוש! מצאנו גם כנסיה גרמנית ובה חלונות זכוכית מעוטרים ואשה שהתאמנה על עוגב ועשתה טעויות נוראיות (ואז גירשה אותנו), מברשת לניקוי נעליים בכניסה לבניין, המון אופניים שקל לגנוב כי הם לא קשורים לכלום אלא לכל היותר לעצמם, ואת הפארק שבמרכזו מצפה הכוכבים. הפארק אכן היה יפהפה, כמובטח.

הסתובבנו בו מעט, ואז! ריקה מצאה פוקימון שהיא חיפשה. מיד יצאנו לציד נועז שהשתרע על פני כרי דשא פסטורלים, פרחים נטועים בקפידה ועצים מנומסים להפליא. ריקה הצליחה לתפוס את הפוקימון שלה, ואני (כנראה) קיבלתי רעיון לסיפור. צריך להזהר מהריקה הזו! כל פעם שהיא בסביבה היא נותנת לי רעיונות!

ישבנו על ספסל בראש הגבעה ביחד עם אהוד ודיברנו על מיליון דברים. כמו אחרי כנס, רק שבמקום פורטרז ישבנו במרכז הלסינקי, ובמקום להשקיף על רחוב הארבעה השקפנו על נמל ועיר אירופאית.

לקראת שש החלטנו לאכול משהו לחגוג את הלילה האחרון בהלסינקי. הבנזוג הודיע שהוא בדרך, אבל בלי הילדים שבחרו להשאר בחדר.

שוטטנו חזרה לכיכר הסנאט. בזמן שמצאנו חנות ספרים והמון פינות ציוריות, הבנזוג האומלל היה צריך להחליף כמה רכבות בדרך כי החלפנו את נקודת המפגש.

חזרנו לכיכר הסנאט, צילמנו, ניסינו לברר את ההיסטוריה (הפושרת, כרגיל) של הפסל במרכז הכיכר וחיכינו לבנזוג התקוע בין רכבות.

כשהוא הגיע חזרנו לכיוון הרחוב הראשי כדי למצוא משהו לאכול, רצוי במחיר של פחות מ 20 יורו למנה. הסתבר שהבעיה העיקרית היא למצוא משהו פתוח. השעה שש וחצי היא שעה ממש מאוחרת בהלסינקי, כך נראה. הכל נסגר בשש-שבע. בתי קפה, מסעדות, מלכודות תיירות, אפילו עגלות! הכל היה סגור או בתהליכי סגירה, ומה שהיה פתוח הציע לנו להמתין ארבעים דקות למקום פנוי. אולי.

כשהצלחנו למצוא פיצרייה פתוחה עם מנות עיקריות במחיר סביר לא השתהינו ומיד אצנו לשולחן פנוי. הפסטה והפיצה היו טעימות, והקינוחים סבירים, רק שכשהגיע החשבון גילינו שחייבו אותנו על חציית הפיצה. כן, כן. תוספת תשלום כדי לחצות פיצה לשניים. כי פינלנד.

לא נורא.

נפרדנו מריקה וחזרנו למלון. אהוד לקח עבורינו את הספרים החתומים חזרה לארץ, ואנחנו ארזנו.

זהו, מחר טיסה לניו יורק והתחלת השליש השני של הטיול: ליקוי-קון.

מודעות פרסומת

4 responses to this post.

  1. יש לך ילדים מופנמים שהבינו מה הם צריכים בגיל מוקדם. עדיף על כאלו שחושבים שהם צריכים לרצות את כולם. 👏

    להגיב

  2. […] בהחלט מספק את הסחורה מבחינת חיות. וזה לפני שנזכיר את המוזיאון הפיני, שהיה מעולה בכמה וכמה רמות, וגם הקטנה ציינה שהיא נהנתה […]

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: