היום השביעי, או – פוסט וורלדקון

כמו אחרי כל כנס, התעוררתי בבוקר עם המון כביסה וכיור מלא בכלים. לפחות התעוררנו בהלסינקי בה יש 19 מעלות צלזיוס וגשמי פתע, במקום 500000 מעלות ו-555786% לחות.

רציתי לעשות כביסה, אבל מכונת הכביסה היתה תפוסה על ידי אנשים שהם לא אני. באסה. לפיכך ירדנו לארוחת בוקר, כשגם אני וגם הקטנה נוהמות במקום לדבר. שילוב של דכאון פוסט כנס ועייפות. אחרי הקפה והאוכל המצב של שתינו השתפר, ויצאנו פחות-או-יותר בצהלות על מנת לתור את העיר. מועצת האנשים הבוגרים החליטה שנצא לאי סומנלינה, שזה לכינוי "סלמונלה" הפשוט בהרבה להגייה. זהו אי שיש עליו מצודה והוכרז כאתר מורשת בינלאומי.

במזח מצאנו שוק קטן וחמוד, עם המן מזכרות יקרות מדי (נגיד – כתרים סרוגים במחיר של 20 יורו לכתר קטן שלא הרשו לי לצלם), מזכרות במחיר סביר (מגזרות נייר בעשרה יורו שהיתי קונה אבל בוודאות יהרסו בהמשך הטיול), ודניאלה ובועז שבדיוק חזרו מאותו טיול! התחבקנו, מסרנו חיבוקים לנמש, ועלינו על המעבורת ביחד עם משפחת בר-הילל-סמו על שלל ילדיה.

המעבורת עצמה חביבה למדי, אבל סירת ההצלה שלה ממוקמת כך שאי אפשר לראות את הנוף. נתתי לקטנה את המצלמה שלי, והיא התרוצצה בכל מקום וצילמה כמויות עתק של תמונות מזויות שרק ילדים יכולים להגיע אליהן. איזה מזל שכבר אין פילמים במצלמות…

בינתיים הגדול וריקה ניהלו שיחה שכל שאני יודעת עליה היא שהיא עסקה בקיא, ושהצחיקה מאד את הגדול.

IMG_20170814_102532[1]

כמו כל הלסינקי, גם האי הזה פועל בשיטת הכבוד. בכל מקום יש אופניים לא נעולים, ואפילו לא חייבים להעביר כרטיס כשעולים על המעבורת. השער נפתח כשמתקרבים אליו, ויש בצד קורא כרטיסים בסגנון "אם מתאים לך, נשמח אם תעביר/י את הכרטיס שלך", אבל אף אחד לא מוודא שזה אכן קורה.

האי מורכב מרשת עניפה של גני שעשועים, אווזים, בתי קפה, בתי עץ צבעוניים ומדי פעם איזו חתיכת מצודה מבצבצת מהקרקע. הבעיה היא שהפינים לא באמת טרחו להלחם כמו שצריך, ורוב ההיסטוריה שלהם או פושרת או לא תקינה פוליטית. למשל, יש באי צוללת שאפשר לבקר בה אבל מאד מאד קשה לשים לב לעובדה שזו צוללת שעיקר השירות שלה היה לצד הצבא הנאצי במלחה"ע השניה.

הבעיה עם היסטוריה פושרת היא שהיא פשוט לא מעניינת. וכך עברנו מכר דשא פסטורלי אחד לאחר, רודפים אחרי אווזים ומתנדנדים בגני שעשועים. הגדול שלנו והקטן של משפחת בר-הילל סמו התחברו מיד, ובילו חלק ניכר מהסיבוב במשחקי מחשב ו/או בלשחק במחשב. מסתבר שהגדול הביא איתו לפטופ לטיול, וברגע שהתיישבנו בבית קפה הוא שלף אותו, והשניים שקעו בשיחה עניפה ומרתקת.

במשך ששה (!) ימי וורלדקון הם בקושי החליפו מילה אחת אחד עם השני, אבל ביום בו הבר-הילל-סמואים נוסעים מהלסינקי, פתאום הם בלתי ניתנים להפרדה.

אחרי הצוללת משפחת הבר היללים היתה צריכה להפרד מאיתנו ולהמשיך בטיול שלהם לצפון פינלנד. אנחנו לעומת זאת המשכנו לרדוף אחרי אווזים עד שלכולם נמאס, וחזרנו ליבשה.

הלכנו לאכול במקום מסוג "אכול כפי יכולתך", שמחוץ לו היתה תזמורת כלי נשיפה שניגנו את מיטב להיטי האייטיז. באופן כללי המדינה הזו מאד אייטיזית באופיה. גם מבחינת שירותים במלון, גם מבחינת הארכיטקטורה של האיזור בו אנחנו נמצאים ואפילו מבחינת הנחמדות של אנשים. הם פשוט יכולים להרשות לעצמם לחיות בעשורים מלאי נצנצים וכריות כתפיים (מינוס כריות הכתפיים).

האוכל היה סביר, אבל לקראת הסוף כולנו נפלנו מהרגליים. נפרדנו מריקה שבדיוק החליפה מלונות וחזנו לחדר. הצלחנו להשתלט על ערימת הכביסה, אולם כראוי למדינה מהאייטיז, המייבש לא עובד כראוי ולכן עכשיו החדר שלנו מלא בבגדים שמנסים להתייבש בעשר מעלות צלזיוס.

מחר יום אחרון בהלסינקי, ואחר כך – ארה"ב, ליקוי חמה, וערים גדולות! וואהו!

תמונה ייצוגית להיום: בית עץ יפהפה ופסטורלי, אך משעמם כמו המוות.

IMG_20170814_120939[1]

מודעות פרסומת

2 responses to this post.

  1. קראתי מרותקת עכשיו את כל הרפתקאותיכם בוורלדקון, איזה כיף (לכם ולי)!

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: