דברים שלמדתי בוורלדקון (!!!!1)

אני עושה הפסקה קצרה בין רשומות טיול כדי לרכז במקום אחד את כל שיעורי הכתיבה שלמדתי. הרשמים האלה נאספו בעיקר בפאנלים או בשיחות בבית קפה, אם הייתי עירנית מספיק כדי לרשום אותם.

פאנל – בעיות בספר השני

הפאנל התרכז בשאלה אילו בעיות אופייניות לספר השני, ומה הדרך היעילה לפתור אותן. הועלו מספר רעיונות, והתמקדתי באלה שרלוונטים אלי.

(מוסיפה בהערת ביניים – לייזה הזכירה בשיחה שבספר שני, כלומר, ספר המשך, לרוב בוחרים אחת משתי דרכים: או שבוחרים כמה דמויות בודדות מהספר הראשון וממשיכים איתן, או שבוחרים דמות משנית מהספר הראשון ומשתמשים בה כדי לחקור איזורים של העולם שטרם נחקרו. יש עוד אפשרויות, אבל אלה העיקריות.)

בספר השני פעמים רבות לא יהיה סיום מספק כמו בספר הראשון, וזה לגיטימי. הסיבה היא שהספר השני אמור לרמז (בי ןהשאר) על העלילה הגדולה, הנבל הגדול של כל הסדרה, ולא רק הנבל של הספר הראשון. זה יכול להיות אותו נבל, אבל הרעיון הוא שיש קשת עלילתית גדולה שמקיפה כמה ספרים, ולכן זה בסדר שהספר השני לא יסגור הכל.

איך להכניס מידע מהספר הראשון בלי להעיק על הקורא/ת שכבר מכיר/ה את הדמויות ו/או לא זוכר/ת כלום?

  • פלאשבקים של אדם עם PTSD – הרי דברים איומים ונוראיים קרו בספר הראשון. אפשר להשמש בכך כדי לפתח את הדמות הזו בספר ההמשך, ובו זמנית לעזור לקוראים להזכר במה שנאמר.
  • פרולוג – כולם הסכימו שזו דרך פחות מקובלת היום, אבל עדיין אפשרית.
  • החלק הכי חשוב – *לא חייבים להכניס מידע מהספר הראשון*. מה שחשוב הוא שהקורא/ת ת/יקבל את כל המידע הרלוונטי כדי להבין ולהינות מהספר. אין צורך להזכיר את כל סיבוכי העלילה בספר הקודם, אלא אם זה חיוני להבנת הספר השני. קריטי שהעלילה של הספר השני תהיה מוכלת בתוך עצמה, בלי להתלות על מה שקרה בספר הראשון.

טעויות להמנע מהן

  • להכניס באופן מכוון לספר הראשון דברים שאפשר יהיה להרחיב בספר השני: דמות שקופצת לרגע, קטע מהעולם שלא ייחקר באותו ספר וכו'. מקומות שאפשר יהיה להשתמש בהם אחר כך.
  • לא להגביל את הדמויות יותר מדי, כי המגבלות יישארו להמשכים. למשל – דמות שלא יכולה לתקשר עם העולם היא דמות שאולי תעזור ליצירת עלילה מעניינת, אבל ההמשכים יהיו כאב ראש נוראי (נאמר ע"י משתתפת פאנל שכתבה דמות שלא מתקשרת עם העולם, ובסיפור השמיני באותו עולם היא עשתה כישוף כדי להסיר את המגבלה הזו).

נקודות קריטיות

  • לא לבזבז זמן על אקספוזיציה. רק מה שחשוב לעלילה של הספר צריך להיות בו. כל השאר יכול לעוף.
  • אם זה לא משרת את העלילה של הספר – שלא יהיה בסדר. גם אם בספר הראשון נאמרו כל שושלות היוחסין של כל הדמויות, אם זה לא חיוני לספר השני, אין צורך לחזור על כך.

אחת הפאנליסטיות צחקה שהחיים שלה נהיו קלים בהרבה מהרגע שהיא הפסיקה לכתוב סדרות ועברה לכתוב רק ספרים שעומדים בזכות עצמם. זה אכן נכון, ומעניין. קל יותר לכתוב ספר בודד מאשר סדרה, ובכל מקרה אם ניגשים לסדרה כדאי לתכנן אותה (גם אם לא כותבים אאוטליין) כדי שיהיו קצוות חוט להרים בהמשך הדרך.

פאנל – ספרי שמע

  • בספרי שמע לא מקריאים את ה"הוא אמר" וכו'. כאשר כותבים ספר ישירות כספר שמע אפשר פשוט לסמן למקריא/ה מי אומר/ת מה, והמקריא/ה ת/יעשה את העבודה כמו שצריך. זה נכון להרבה הוצאות, חוץ מאשר לאודיבל וחברה נוספת, ששתיהן מתעקשות שהספר יוקרא בדיוק כפי שנכתב, כולל תגיות הדיאלוג.
  • חיוני להקריא את הספר לפני ההגהה האחרונה. רק כך תופסים טעויות רציניות, כולל משפטים שסותרים את עצמם, מילים שקשות להגיה, וכמובן – דיאלוגים שלא זורמים.
  • אין אפשרות לרפרף קדימה בספר שמע, ולכן אנשים מפסיקים להאזין וזהו. זה בניגוד לספר קריאה, שבו אפשר פשוט לדלג על התיאורים המשעממים ולהמשיך לקרוא. לכן בספרי אודיו (אם כותבים ישירות לאודיו) קריטי לשמור על מתח אחיד לאורך הסיפור ולא לאפשר נקודות "בריחה" מהסיפור.
  • בספרי אודיו יש אפשרות להשתמש בצלילים להעברת מידע נוסף. למשל – החלקה על מדרון מושלג, צליל הגעת אימייל, ואפילו אפשר להשתמש בצלילים על מנת לרמז על גיל ומצב הדמויות. למשל – שימוש בצליל של שיחת וואטסאפ לעומת צליל של AOL.
  • יש אפשרות להקליט את הספר בשלב מוקדם של העריכות. כלומר לפני הגהה סופית. כך, אם יש טעויות בספר, אפשר לתקן אותן ולהקליט, והוא עדיין יהיה זהה לתוצר המודפס (זה במקרים של אודיבל, שהם מחייבים שהספר המוקלט יהיה זהה לספר המודפס).
  • אפשר ורצוי לכתוב על הטקסט שיוצא להקלטה "נא ליצור קשר עם הכותב/ת" ולצרף מייל / טלפון בשביל שאם למקליט/ה יהיו שאלות אפשר יהיה ליצור קשר עם הכותב/ת. כך נמנעות טעויות הגהה והקראה, וספר השמע יוצא טוב יותר.

שיחה עם טמפסט – בית קפה

  • לעשות תחקיר ראוי על האוכלוסיה שאותה רוצים להכניס לסיפור – מקורות תרבותיים, היסטוריים, וכו'. חיוני לדבר עם נציגים של האוכלוסיה הזו כדי לוודא שלא מדובר בסטראוטיפים שיש לנו אלא להכניס עומק (אדם אמיתי) לסיפור שלנו.
  • לדעת שכל מה שנכתוב, ליברלי ככל שיהא, יהפוך למיושן בעוד 20 שנה, אם החברה תמשיך להתקדם לכיוון ליברלי.
  • צריך להכיר את הנקודות העיוורות שלנו כבעלי פריבילגיות (עור לבן, מין, סיסג'נדר וכו'). רק מתוך הכרת הנקודות העיוורות אפשר לכתוב דמויות מאוכלוסיות מוחלשות בצורה מכבדת.
  • אין בעיה להכניס דמות משנה (לא POV) שהיא חלק מאוכלוסיה מוחלשת, כדי לתת ייצוג לאכולוסיה הזו בסיפור. חיוני לשים לב שלא מכניסים את הדמות הזו כסטראוטיפ אלא נותנים לה נפח ותפקיד ראוי בסיפור.
  • אפשר להשתמש ב sensitivity reader – קורא/ת שמגיע/ה מהאוכלוסיה המוחלשת ושיכול/ה לעלות על בעיות בהצגת האוכולוסיה הזו בסיפור. מומלץ לשלם לקורא/ת הזה, כי לא מדובר בקריאת בטא רגילה ולא מדובר במעגל החברים הקרוב.

3 responses to this post.

  1. וואו, לא ידעתי שאודיבל כל כך נודניקים בדרישות, מצד שני הם כמעט מונופול כמו אמא אמאזון…

    אני אישית לא אוהב אותם (למרות שאני אישית קונה מהם לפעמים במבצעים), מעדיף אתרים כמו downpour שמביאים תכנים מהרבה מפיקי רודיו שונים ומפיצים ללא נז"ק דיגיטלי (אק"א MP3 בסיסי).

    לבסוף קוריוז על פריבילגיות: לפני כמה זמן התחלף צוות ההצגה "הארי פוטר והילד המקולל" בלונדון, והרמיוני וביתה לוהקו שחורות. כשמעריצים צעקו כצפוי, אמרה ראולינג שהיא אף פעם לא אמרה את צבע העור שלה בספרים. ואז אתמול בערב הקראתי לילדה פרק בהארי ואוצרות המוות, שם בלטריקס פוצעת אותה ומתואר הניגוד בין טיפות הדם לעור הלבן הבהיר. אני בטוח שגם במקור (קראנו מהתרגום של גילי). הילדה מיד קפצה עוד לפני שנגמר המשפט כי היא חזקה בתשומת לב לפרטים הקטנים. אולי שווה להעסיק את הקטנות שלנו כקוראות בטא 🙂

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: