היום החמישי, או – וורלדקוןןןןןן!!!!!!11111 (לא חשבתם שזה ישתנה, נכון?)

אנחנו כמעט בסוף הכנס. יום שבת, וכל החברים נחים, בזמן שאנחנו נאלצים להתרוצץ, לקפץ ולרוץ בין מליון דברים מרתקים, מעניינים, שונים ומשונים. זו עבודה קשה, אבל מישהו חייב לעשותה!

הבוקר התחיל בתכנון סופר-מורכב של ניסיון לצאת מוקדם, החלפת מקומות ובסופו של דבר כולנו יצאנו באותה שעה מהמלון. הבנזוג מיהר לפאנל על מאדים (מפתיע), ואני מיהרתי ללא-לעשות כלום, כי הייתי צריכה לשים את הקטנה בחדר השקט, בו היא השתלטה על כורסא, התחברה לסלולרי ואטמה את העולם למשך כמה שעות.

באופן כללי הילדים לא נהנים כל כך מוורלדקון. הגדול עוד מצליח למצוא מדי פעם פאנל או הרצאה שמעניינים אותו, אבל הרוב רציני מדי עבורו או לא מתאים ליצירות שהוא מכיר ואוהב. הקטנה בכלל לא מוצאת את עצמה. חדר הילדים הוא לצעירים מדי לדעתה, חדר בני-הנוער למבוגרים מדי, האירועים כולם באנגלית, אין ילדים אחרים בגילה שמתרוצצים במתחם, והיא מבלה את רוב הזמן שלה מחוברת לסלולרי. אני אומרת לעצמי שזה בסדר, ושנפצה אותה בהמשך הטיול, ומאד מקווה שזה אכן נכון.

הנושא של ילדים בוורלדקון מאד מוזר לי. מצד אחד – יש המון חובבים/ות בערך בגילאים שלנו, מה שאומר שסביר שיש להם ילדים בערך בגיל של שלנו. מצד שני – אין כמעט בכלל ילדים במתחם, והמעט שיש ממש קטנים. לא ראיתי בני נוער, אפילו לא בקרב קוספליירים. כמעט כולם בני עשרה-מאוחרים או עשרים וקצת. הקהל מאד מבוגר, וזה עצוב. זה אומר שאין דור המשך שמגיע לוורלדקון. הסיבה שאנחנו מביאים את הילדים שלנו היא לא כי זה נוח. היא כי חשוב לנו שהילדים יגדלו באווירה שמעודדת מד"בפ, חשיבה יצירתית, גישור על פער גילאים וחיבה משותפת לנושאים כלל- עולמיים. אם החובבים לא מביאים את הילדים שלהם לוורלדקון, איך הילדים ידעו שמד"בפ זה משהו שגם מבוגרים עושים?

אני יודעת שהמחיר של כניסה יומית הוא אדיר, והמחיר לארבעתינו הוא גבוה מאד. עם זאת, זה מחיר ששווה לגמרי את הרגעים בהם הגדול מתרועע עם סופרים מכל העולם, או כשהקטנה מתרוצצת עם שובל תגים ארוך כמעט כמוה. אני לא מבינה את החובבים שלא מביאים את הילדים שלהם, ומסרבת להאמין שאנחנו היחידים שחושבים שחיוני לשלב את הילדים בחיים היום-יומיים ובדבר שמהווה נדבך כל כך חשוב ביחסים שלנו.

אני מאד מקווה שהמקום של ילדים ובני נוער יגדל עם השנים, כי אחרת קהילת המדב"פ לא תצליח ליצור המשכיות.

אחרי שהורדתי את הקטנה בחדר השקט נתקלתי באהוד שעמד בתור, ולידו לייזה. שאלתי אותם לאיזה אירוע הם מחכים.

"לשלי." אמרה לייזה, מה שמייד שינה את התוכניות שלי, והחלטתי להכנס לפאנל הזה. הגדול בא איתי, והצטער לגלות שמדובר בחמישה אנשים שיושבים ומדברים על ביקורות ספרים. אני, לעומת זאת, התמוגגתי. זה היה פאנל מרתק! לייזה דיברה על ביקורות ספרים מנקודת המבט של ההוצאה. היו דוברים שהסבירו על ביקורות מנקודת המבט של המבקר, והיתה גם נציגת הנוער, אשה צעירה שמבקרת ספרים ביוטיוב. היא דיברה על כך שהעולם של ביקורות ספרים עובר מהעיתונות המודפסת לשיחות וראיונות אונליין, אינסטגרם, גודריד ואמצעים נוספים שמאפשרים יצירת קשר עם הקהל. נראה היה שהדרך ה"מסורתית" לביקורת ספרים הולכת ונכחדת, ואילו הצעירים מוצאים לעצמם דרכים חדשות לגלות מה יעניין אותם. לא רק זה אלא שלביקורות ה"מסורתיות" אין אפילו דרך לתקשר עם הדור החדש של קוראי ספרים. הם לא מחפשים אדם כמו גארי וולף שיכתוב משהו עמוק ומקיף על הספר הנוכחי שהוא קורא, מתוך הקשר לתחום שבו הוא עוסק, אלא מישהו בגילם שיתקצר עבורם את הנושא, יוסיף מה הוא עוד אהב, ויאללה, לדרך. זה בו זמנית מרתק ומפחיד, וביליתי חלק ניכר מהפאנל במחשבה מה יקרה עם הספר שלי. ברור לי שהשוק האמריקאי מתקדם בהרבה משלנו במובן של שיווק והתאמת הספר לקהל יעד ספציפי, ובכל זאת אני לא יכולה להמנע מלחשוב על כך שבעוד עשר שנים אני אצטרך משהו דומה ליוטיוב כדי לקדם את הכתיבה שלי. מפחיד.

מהפאנל חטפנו את לייזה לכוס קפה מהירה. כלומר, היא ניסתה לנער מישהי שעקבה אחריה, ושמחנו לספק לה אליבי. בדרך תחקרתי אותה על תהליך קבלת הספרים לביקורת (הוצאה עצמית נדחית אוטומטית, הוצאה גדולה ממוינת עפ"י הז'אנר, הוצאות נישה מתקבלות לביקורת, וכל השאר עובר תחת ידיה להחלטה האם הספר מעניין או לא). מסתבר שכמו אהוד גם היא נעקצה על ידי ספר רדיואקטיבי הנעוריה ולכן חסינה לספוילרים. היה נפלא לשמוע אותה מדברת על התחום שהיא אוהבת, על מעלותיו וחסרונותיו. אם כי, כמו כל אמריקאית מנוסה, היא וידאה שלא ישתמע מדבריה שום דבר עוקצני מדי. הכל בסך הכל בסדר, כך נראה.

הגדול ואני המשכנו להחתים את ג'ו הולדמן על הספר שלו, "מלחמה לנצח". אהבתי את הספר, ורציתי לספר לו כמה נהניתי, רק שכמו במקרה של סילברברג הוא לא השקיע בכלל בחתימה, אלא רק כתב "לקרן וליואב" עם חתימה שלו, ולא ממש רצה לדבר. אפילו לא ביקשתי ממנו תמונה. רק לחצתי את ידו, הודיתי ל ועל הספר, ויאללה, להמשיך. מאוכזבת זו לא מילה.

אני לא מבינה מה הקטע של סופרים מפורסמים ומבוגרים וחוסר היכולת להיות נחמדים לאנשים! בזכות אנשים כמוני יש להם פרנסה. אם לא הייתי קונה את הספרים שלהם, הם לא היו יכולים להיות סופרים במשרה מלאה. אז אני לא מצפה מהם לכתוב הקדשה סופר-מפורטת ומקסימה כמו של דריל, אבל בחייאת. לפחות תראו כאילו אתם לא סובלים נורא.

הגדול ביקש, וקיבל, שני ספרים על "סיוטים פינלנדים". איורים עם פאנצ'ים קצרצרים על בחור פיני בשם מאט והדברים הנוראיים ביותר שקורים לו. למשל, כשנגמר הקפה בעבודה. מאיזור המסחר אצנו לאבידות ולמציאות לחפש את הסוושירט שלי שנעלם לפני מספר ימים ומאז לא נודעו עקבותיו. האנשים החביבים באבידות ומציאות מצאו אותו, בזמן שאני מצאתי את השלט החביב שכתוב עליו "היום יום שבת", כדי להזכיר לסגל הכנס מתי אנחנו. לדעתי בהחלט נוהג שאפשר לאמץ לארץ.

אחרי מציאת הסווטשרט אצנו-רצנו אל הפאנל שלי. השתתפתי בפאנל עם צ'רלי סטרוס על קוראי בטא וקריאת בטא. זה נשמע ממש מגניב על הנייר, והיה מגניב בהרבה במציאות. חזרתי על מה שעשיתי בפאנל שלנו לפני יומיים. כלומר – לכתוב את השאלה ברגע שהמנחה שאולת אותה, ולכתוב לעצמי נקודות תוך כדי דיבור של אחרים, כך שכשהגיע תורי לדבר יכולתי להשמע רגועה, חביבה ומשעשעת. זו היתה התוכנית, בכל אופן. במציאות חמש שניות לפני שהפאנל התחיל דריל הגיע לשמוע את הפאנל, ומיד ניסיתי לקבור את עצמי מתחת לאיזה שטיח ולנסות להרכיב משפטים אחידים. מה לעשות, כשסופר כל כך מעולה מגיע לשמוע אותך מדברת – את נחנקת. אלה הכללים!

למרות הפאניקה, הצלחתי להחזיק מעמד, והפאנל (כך אומרים לי) היה אחלה לגמרי.

מהפאנל זרמנו לאכול צהריים עם סו סוקול, מנחת הפאנל. היא לבד בכנס ככל הנראה, ולכן שמחה להצטרף אלינו. היא אקטיביסטית ויש לה הרבה דברים מעניינים להגיד, רק שהיא מעט תלותית. השיחה הצליחה להסתובב בצורה חביבה למדי, וריקה ואהוד נטלו את ההובלה מהר מאד מה שאיפשר לי להרגע קצת מהבלגן, ולמהול את הקפאין בדם שלי עם אוכל אמיתי (מרק תפוחי אדמה וסלמון). הילדים הזמינו המבורגר דג. ההמבורגר הגיע עם יותר מדי רוטב לדעת הקטנה. מלאת אומץ (וסוכר!) הלכתי להחליף אותו עבורה. שניהם חיסלו את ההמורגר, הבנזוג ואני חיסלנו את המרק שלנו וחוץ מהעלות השערורייתית של האוכל, היה נחמד ביותר.

באמצע האכול הבנזוג אמר שמאחורי יושב אסטרונאוט. היות שאין לי עכבות, וממילא נמצאים רק פעם אחת בוורלדקון, ניגשתי לדבר איתו. ביקשתי יפה סליחה שאני מפריעה לו באמצע הסטייק, הצגתי את עצמי כרופאה, ואמרתי שחברים (כלומר, בועז) אמרו לי שההרצאה שלו אתמול היתה מצוינת ושיש לי FOMO בגלל זה. הוא צחק, הודה לי, ונפרדנו. אני לא מאמינה שהוא יזכור אותי, אבל אני יודעת כמה זה כיף כשאומרים לך שנהנים מההרצאה שלך, ומשתדלת להעביר את זה הלאה.

חזרנו לאולם הסוחרים לסיבוב נוסף. אם זה נדמה שאנחנו מסתובבים שם הרבה – זה נכון. כל המסעדות נמצאות בקומה נפרדת מאולמות ההרצאות, אין בית קפה נורמלי שמנקז אליו את כל באי הכנס (או רובם, בכל אופן), ובית הקפה הסביר שנמצא באותה קומה עם אולמות ההרצאות סובל מבעיית שירות איומה. יש בו תור בלתי נגמר, והקפה שלהם לא מספיק טוב להצדיק את השירות האיטי להחריד שלהם. לפיכך הדבר היחיד שנשאר לעשות הוא להסתובב ולהסתכל על מקומות מהם עדיין לא לקחנו תגית לצרף לתג השם שלנו.

אבל! אז! התברר שיש חתימות למארי רובינט קוואל, הידועה בכינויה "אומג! היא כל כך מוכשרת! ויפה! ומצחיקה! וכל מה שהיא אומרת חכם!" מהפודקאסט writing excuses.

אז כמובן שהלכתי לעמוד בתור, שלשמחתי התקצר פלאים כי כולם נהרו לעמוד בתור לרובין הוב ולגררמ.

הדבר הראשון שאמרתי לה היה "את מארי רובינט קוואל!"

והיא אמרה, "נכון!"

משם השיחה רק התדרדרה. אני ניסיתי למצוא דרך אלגנטית להגיד לה שהיא נפלאה ושאני מאזינה לכל מה שיש לה להגיד, והיא בתמורה השתדלה לא להתפוצץ מצחוק ככל שהתפתלתי במילים של עצמי. מי שנחלץ לעזרה היה אהוד, שאמר שהספר שלי עומד לצאת במרץ, ומארי בירכה אותי על כך, ומיד איבדתי את הנשימה. מה שלא השתפר כששאלתי אם אפשר להצטלם איתה, והיא הסכימה.

בקיצור, מזל שאהוד וריקה היו בסביבה לקחת אותי לעירוי חמצן דחוף ולצחוק עלי כשניסיתי לדבר…

אחרי שהצלחתי להזכר איך הולכים (מסתבר שזה רגל אחת ורק אחר כך הרגל השניה! מי היה מאמין??) קיבלתי בקשה מהבנזוג לרשום אותו לקפה עם אדה פאלמר. עושים כאן בקרים עם קפה, במסגרתם עשרה אנשים רבי מזל נפגשים עם אנשים מפורסמים בכנס. הרשימות נפתחות אחה"צ ליום שלמחרת, ולרוב מתמלאות תוך דקות. הלכתי לבדוק, וארבעים דקות לפני שהרשימה נפתחה כבר התהווה תור!

לא נורא. העברתי את הזמן בשיחה עם דידי, אהוד, אנשים אקראיים, ואפילו משפחת בהט במלואה שקפצו להגיד שלום ולהחליף רשמים לגבי צבעי ליפסטיק מועדפים. רשמתי את הבנזוג במקום בטוח למחר בבוקר, ולאחר מכן הלכתי לחפש מה לעשות עם עצמי עד שהוא והילדים יחזרו. הבחירה הטבעית היתה, כמובן, דריל! שתור החתימות שלו נפתח מעט לפני כן. אצתי לחדר הסוחרים ונעמדתי יפה בתור, אוחזת ב"כולנו ממש בסדר". רציתי להחתים אותו גם על פנדמוניום עבור איריס, אבל לא מוכרים כאן ספרים אמריקאים חוץ מהגדולים ביותר. אם הוא היה גררמ, הייתי יכולה לקנות המון ספרים להחתים אותו עליהם. אבל הוא לא. אז לא….

הגיעו מעריצים צרפתיים, ששמחו לגלות כמה דריל מקסים במציאות, וכולנו דיברנו על תרגומים ובלגן. אחרי שהם הלכו דריל הזמין אותי לשבת "בצד של הסופרים", מה שכמובן גרר עוד התקף קוצר נשימה מצידי. הוא בעיקר צחק עלי ואז אמר לי להתיישב וזהו. אז התיישבתי וזהו.

יש לציין כי המבט מהצד של הסופרים מגניב ביותר. מיד מלאכים ירדו לקשור לי כתר ולהניח זוג כנפיים על גבי. כלומר, זה בדיוק אותו הדבר רק עם בקבוק מים ליד השולחן.

אהוד הגיע וביקש שאחתום לו על הבפנוכו של גלגל העין, אבל לא היה לי עט מתאים. אחריו הגיעה זוכת פרס ההוגו, אביגייל (!!!). כשהזמן נגמר דריל זרם איתנו לבית קפה יקר ובלי אוכל. כלומר, יש שם אוכל אבל הוא לא טעים ויקר. אז שתינו קפה ודיברנו על מליון דברים, כראוי לחבורת אנשים עייפים ששותה יותר מדי קפה כבר ארבעה ימי כנס רצופים. בועז הצטרף אלינו לקצת, ואח"כ כולם פרשו והשאירו אותי לבד. חשבתי להכנס לפאנל, אבל נתקלתי בדידי, שישב עם העורכת של uncanny שזכה בהוגו. נכנסתי לברך אותה, אמרתי לה שיש לה אחלה של מגזין, והודיתי לה על העבודה הטובה שהיא עושה.

עדיין היתה לי שעה לשרוף עד שהבנזוג והילדים יגיעו, ובעודי מסתובבת ברחבי אולם הכניסה בניסיון להחליט מה לעשות, נזכרתי שרציתי לדבר עם צוות ההנגשה של הכנס. וורלדקון השנה מונגש בצורה יוצאת מהכלל. בכל אולם יש כסאות שמורים בשורה הראשונה ובמעברים, לכל מקום אפשר להגיע עם כסאות גלגלים, יש כתוביות באירועים גדולים, ועוד מלא דברים. רציתי להכיר קצת את מאחורי הקלעים של הנושא, והיות שדוכן ההנגשה היה פנוי, שאלתי האם הן יסכימו לדבר איתי קצת.

לשמחתי המרובה הן הסכימו, ובמשך שעה ניהלנו שיחה מאד משמעותית (מבחינתי) לגבי מה צריך לעשות כדי להנגיש כנסים. רשימה חלקית:

  • שלטים לשמירת כסאות בשורה הראשונה ובמעברים. גם עבור אנשים בעלי מוגבלויות אבל גם עבור אנשים בעלי מוגבלויות בלתי נראות. למשל, עבור אנשים עם התקפי חרדה, שיוכלו לצאת במהירות מהחדר.
  • מקומות מסומנים על הרצפה שמיועדים *רק* לכסאות גלגלים. אפשר לסמן אותם עם צבע, מסקינטייפ או כל דרך בולטת אחרת, בתנאי שברור לכולם שבמקום הזה לא מעמידים כלום פרט לכסא גלגלים.
  • רמפות לבמות של הפאנליסטים על מנת שלאדם בעל מוגבלויות יהיה קל לעלות לבמה, מבלי צורך לבקש עזרה. האשה הנחמדה בדוכן אמרה שאפשר רמפה שמזיזים מאולם לאולם בהתאם לצורך, אבל עדיף רמפה קבועה כדי שאף אחד לא יצטרך לבקש במיוחד.
  • (באופן כללי חלק ניכר מהנושא של הנגשה נועד כדי שאנשים לא יצטרכו להצהיר על המוגבלות שלהם, אלא שהמקום מראש יהיה מותאם להם. אני יודעת שזה ברור מאליו, ובכל זאת לפעמים צריך להגיד גם דברים ברורים).
  • כניסה חינם למלווים של אנשים בעלי מוגבלויות, אפיל ואם זה אומר שלפעמים המלווים ישתמשו בכניסה הזו כדי להכנס לאירועים. "מקסימום נמיר אחד מהם לחובב מד"בפ" אמרה מי שדיברה איתי, ולגמרי הסכמתי.
  • אנשים שתפקידם לפלס דרך לאנשים עם מוגבלויות במקרה של עומס במסדרונות. הם פשוט מקדימים את מי שצריך לעבור, ומזיזים (פיזית, אם צריך) אנשים מהדרך.
  • דוכן הרשמה נפרד, או אדם ספציפי שרושם אותם בנפרד לאירועים, כדי שלא יעמדו בתור.
  • תמלול במהלך הכנס – או תמלילנית כללית לאירוע או תמלילנית מוצמדת למי שזקוק לעזרה.
  • מסמנים בשפת הסימנים – מי שדיברתי איתה אמרה שבאנגלית, כידוע זו בעיה כיוון ששפת הסימנים האמריקאית שונה מהבריטית, ששונה מהאירית. וזה עוד לפני שדיברנו על אירוע בינלאומי בו צריך גם אנשים שמסמנים לצרפתית, ספרדית ו-אלוהים-יודע-עוד-כמה שפות. אבל באירועים קטנים אפשר לנסות!
  • להדפיס שלטים בגופן גדול ובולט
  • לוודא שהאתר נגיש לכבדי ראייה
  • להעלות עדכונים לאתר כדי שכבדי ראייה יוכלו להגדיל את הגופן ככל רצונם.
  • להזהיר מפני מקומות עם מדרגה או בליטה בקרקע שמקל עזר עלול לפספס.
  • תור מוקדם לאירועים עמוסים – כך שמי שצריך נכנס קודם ולא צריך להמתין בתור עם כולם.
  • צוות מיוחד להנגשה שמסתובב בכנס ופותר בעיות.
  • הקלה על בעלי מוגבלויות – לא צריך לראות את המוגבלות. כל מי שמגיע לדוכן ומבקש תג מיוחד, מקבל אותו. אין שום צורך להוכיח כלום.
  • תדרוך המרצים להשתמש במיקרופון ולדבר בתנועות שפתיים בולטות על מנת להקל על קריאת שפתיים.
  • שירותים לא מופרדים עפ"י מגדר – זו לא מוגבלות, אבל כן חלק מתפקידי צוות ההנגשה של הכנס.
  • תגים עם פונט גדול ובולט.
  • hearing loop – אמצעי הגברה מיוחד שפועל על מכשירי שמיעה מסוימים. אם משתמשים בו, מי שמשתמש במכשירי השמיעה מקבל הגברה ישירות למכשיר, מבלי להיות תלוי בציוד ההגברה של האולם.
  • חדר שקט – מקום עם ספות, מיזוג, וחושך (אם צריך). המטרה היא לספק מקום מפלט מהכנס למי שסובל מהתקפי חרדה, בעיות עם צפיפות וכו'. מומלץ להשאיר משגיח בחדר לוודא שהמקום לא מנוצל לצרכים לא מתאימים, אבל אין חובה להשאיר שם אדם כזה.

זו היתה שיחה מאירת עיניים. ברור לי שכל המידע זמין אונליין, ועם זאת היה טוב לדבר עם מישהי שעושה את זה כבר כמה כנסים ברצף, כך שיש לה מידע מהשטח לגבי מה עובד ומה לא.

ואז הבנזוג והילדים הגיעו בשביל לשמוע את ההופעה של סספרס.

(אם תהיתם, ב 1:20 הראוטר של המלון מאפס את עצמו וצריך להתחבר מחדש. גיליתי את זה עכשיו כשרציתי לוודא מה האיות הנכון של סספרס באנגלית).

קבוצת Sassafrass היא קבוצת שירה א-קפלה שהוקמה על ידי אדה פאלמר. סליחה, שהקומה על ידי זוכת פרס קמפבל לשנת 2016, אדה פאלמר 🙂

היום התקיימה תחרות הקוספליי של וורלדקון, וסספרס היו התוכנית האומנותית לזמן שבו השופטים בהתייעצות. הם ביצעו את השירים הנורדים שלהם, חלק מהשירים הרנסנסים שלהם, והיות שעדיין נשאר זמן, הם גם שרו את Somebody Will, שהוא המנון גיקי-חלל מהמם, שתמיד גורם לי לבכות כשאני שומעת אותו. באופן לא מפתיע, הוא גרם גם לאדה לבכות כשהיא שרה אותו, בעיקר את השורות האחרונות. אחרי שהשיר הסתיים היא התנצלה ואמרה שהיא בוכה כי היא מזדהה עם השיר, וזו גם הסיבה בגללה היא בכתה אתמול בטקס ההוגו.

ההופעה של ססרס היתה מדהימה. תחרות הקוספליי פחות. ראינו קוספליירים טובים בהרבה בכל אייקון שהוא, והחלק ה"הופעתי" של הקוספליי, כלומר כשהם היו צריכים להכנס לדמות ממש ולשחק אותה על הבמה, היה עוד פחות מרשים. זו חלק מהבעיה של המחסור בצעירים בכנסים. עיקר האנשים שעושים קוספליי נשאבים לכנסים כמו קומיקון וכנסים אחרים, ולאף אחד מהם אין מה לחפש בוורלדקון, שהוא כנס מיושב ו"זקן" יותר.

הייתי מלנקקת לסדרת הציוצים על תחרות הקוספליי, אבל אחרי שביקשו מאיתנו להשתמש בתגית #masqueradeWC75, חשבון הטוויטר של הכנס בעצמו לא השתמש בה, אז אי אפשר לאתר אותם.

בתום ההופעה הקטנה ביקשה שנשאר לשמוע מי ניצח בתחרות התחפושות. הסכמנו למרות השעה, אבל אז עלתה נציגה של הכנס ואמרה "הוכרז מצב חירום בפינלנד בשל מזג האוויר, אנחנו מאד מקווים שתהיה תחבורה ציבורי…"

אני לא יודעת מה היה סוף המשפט כי תפסנו את הילדים, תיקי הגב, ורצנו החוצה לתפוס מונית חזרה למלון. ברקים, רעמים וטפטוף מעצבן ליוו אותנו ואת המונית שלנו כל הדרך. זה לא היה איום ונורא, רק מעצבן. בעיקר פחדנו שהמצב יחמיר.

אני שמחה לציין שחמש שעות אחרי עדיין יש רק טפטוף, כך שכנראה לא היינו נכלאים באולם הכנסים, אבל עדיין, טוב שחזרנו הביתה.

אכלנו פיצה, אני השלמתי את הפוסטים החסרים, והלכנו לישון.

מחר יום נישואין 17 של הבנזוג ושלי. אני מתכננת ללכת לוורלדקון לכבוד האירוע.

דברים שגילינו היום: ארבעת הימים האחרונים היו ארבעת הימים הכי נעימים ב"קיץ" הפינלנדי הנוכחי, עורכי מגזינים בינלאומיים מוכנים להקדיש מקום לכתבות על מקומות זרים, פאנלים מקצועיים זה כיף.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: