היום הרביעי, או – וורלדקון!!!!!!!1!

היום התחיל בהצעה של הגדול להשאר בבית עם אחותו ולפנות לנו את היום. הבנזוג ואני לא הצלחנו להחליט האם הוא באמת משועמם מוורלדקון ורוצה לשחק במחשב כל היום או שמא מנסה להשיג כמה שיותר נקודות זכות לקראת ארוחת ערב עם דריל. בכל מקרה ארזנו לעצמנו תיקים, וידאנו שהם יודעים איפה הקורנפלקס, ויצאנו ביחד לוורלדקון.

היו לנו המון תוכניות, אבל במקום להכנס למשהו פשוט הסתובבנו באולם הסוחרים שאף אחד משנינו לא הספיק להיות בו כמו שצריך עד עכשיו. בדיוק כמו באייקון, הדוכנים הכי שווים הם דוכנים של דברים מעשה יד. הנה כמה דוגמאות:








תור החתימות של אלייט דה בודארד התקצר, והיות שהיא היתה מקסימה, רציתי שהבנזוג יכיר אותה (ושהיא תכיר אותו). בזמן שהמתנו שהאדם האחרון יפנה את התור כדי שנוכל לדבר עם אלייט, אהוד הופיע. מסתבר שהוא שאל אותי לגבי פאנל שרציתי לשמוע, אבל נתתי לו את השם הלא – נכון, וגם לא עניתי לסמסים שלו. התור של אלייט התפנה, ושלושתינו באנו להגיד לה שלום. היא זכרה אותי (יאי!) ואת העבודה שהבנזוג שלי הוא מהנדס חלל, ולידה ישבה מיה סרנו, מאיירת שיצרה סדרת איורים נפלאה עפ"י הדמויות של אלייט.

הצעתי לאלייט שנביא לה תה (היא שותה תה ירוק רגיל), אבל התור בקפה פייזר הביס אותנו. עמדנו בתור עד שנגמרו החתימות, ואז פשוט כתבתי בטוויטר שאני מתנצלת אבל הזדקנתי בתור לקפה. אלייט ענתה שזה בסדר! על גבי הטוויטר! התכתבות עם סופר בין-לאומית מגניבה! סקווויייי!

הבנזוג החליט ללכת לפאנל על מאדים, ואני החלטתי ללכת לפאנל על התפתחות הפמיניזם במד"ב. בגלל העומס ביום הראשון של וורלדקון, הנהנלת וורלדקון דיברה עם הנהלת אולם הכנסים, וחלק מהאירועים זזו לאולמות גדולים יותר, בינהם הפאנל שרציתי ללכת לשמוע. הצלחתי למצוא את הפאנל, התיישבתי במקום קרוב ליציאה (למקרה שיהיה משעמם), והמתנתי. והמתנתי. והמתנתי.

במקום בו היו אמורים להיות חברי הפאנל היתה רק אשה אחת, והיא פתחה ספר, אמרה שהיא תקריא מהעבודות שלה שטרם פורסמו, והתחילה לדבר. זו היתה אורחת הכבוד של הכנס, נאלו הופקינסון. ברור לי שאילו הייתי מכירה את העבודות שלה, זו היתה הזדמנות נדירה לשמוע אותה, ואולי אפילו לשאול שאלה או שתיים לגבי העבודה שלה. הבעיה היא שאני לא מכירה אף דבר שהיא כתבה, ולמעשה מכירה את שמה רק דרך Writing Excuse.

לפיכך התגנבתי החוצה בשקט, ובעודי מתגנבת גיליתי אשה נוספת מתגנבת איתי. החלפנו מבטים של שותפות לעבירה, וברגע שהיינו רחוקות מספיק מהאולם שאלתי אותה אם גם היא ממאוכזבות הפאנל. היא אמרה שכן, ושתינו פתחנו את האפליקציה לברר איפה טעינו. הפאנל, כך התברר, זז לשעה אחת מאוחרת יותר, מבלי לספר לאף אחד. לא נחמד מצידו.

האשה המתגנבת הציגה את עצמה. שמה הוא ריני, והיא מאלבמה. היא מבקרת בפינדלנד עם אמה ואחותה, וחובבת מד"ב ראויה בהחלט. שתינו התלבטנו אם ללכת לעשות משהו (לנסות להכנס לפאנל אחר / הרצאה), אבל החלטנו במקום זה ללכת להסתובב באולם המסחר. שיהיה. כך חזרנו לסיבוב שני בין כל הדוכנים הסופר-מגניבים, ושוב יכולתי להסתכל על המון דברים שלעולם לא אוכל לקנות כי הם גם יקרים וגם שבירים ולא ישרדו את המסע חזרה הביתה.

לקראת שתיים ריני מצאה לעצמה פאנל שהיא רוצה לשמוע וריקה ואני נעמדנו יפה בתור לחתימות של סילברברג. אחרי שחיכינו כמעט עשר דקות בתור הגיע סדרן והודיע שהם משנים את כיוון התור. המון בני תשחורת רצו לתפוס מקומות טובים יותר, וכך איבדנו את המקום המעולה שלנו וזזנו למקום העשרים ומשהו (במקום הקצת-עשרה). באסה. הבנזוג הצטרף אלינו והתבאס גם הוא, כראוי. עמדנו, התבאסנו, ובינתיים התחלנו שיחה עם חבורת צעירים מאסטוניה, שכולם החזיקו את אותה הוצאה של אותו ספר של סילברברג, אוסף סיפורים קצרים. הראינו להם את שתי ההוצאות של "כנפי לילה" (לריקה את יש את הישנה), ולא שמנו לב איך התור מזדחל עד שגילינו שתורינו הגיע!

ריקה החתימה את סילברברג ראשונה, ואח"כ אנחנו. אמרנו שאנחנו מישראל, שהספר בעברית, שהוא סופר נפלא, וכל מיני דברים שבבירור הוא שמע קודם לכן. הוא בקושי שיתף פעולה, ובעיקר רטן. נו, ניחא. העיקר שיש לנו חתימה ותמונה (שבה הוא מביט הצידה במקום למצלמה).

בשלב הזה החלטנו לאחד כוחות והלכנו ביחד לפאנל על המצאות מדעיות ששינו את המד"ב. זה נשמע טוב, ואחד המשתתפים הוא ג'ו הולדמן, שכותב מד"ב צבאי ומגניב, ולכן קיוינו למשהו מרתק.

בזמן שהמתנו להתחלת הפאנל דיברנו עם זוג מאוסטרליה, שסיפר לנו על עצי מנגרוב. אלה עצים עמוקי שורשים שגדלים בביצות, שדברים נתקעים בשורשים שלהם וכך לאט לאט "מגדלים" סביבם אדמה. האיזור סביב העצים האלה, כך הסבירו האוסטרלים, מאד מסריח כי זו ביצה עם דברים מצחינים, אבל לפחות נוצרת אדמה בסופו של דבר! יאי!

עצי מנגרוב

עצי מנגרוב מתחת למים

לצער כולנו הפאנל היה משעמם להפליא. לא נוצרה שיחה בין הפאנליסים, כל אחד ענה על משהו סופר-פצפון וקטנטן, ולחלוטין לא היה קשר לנושא של הפאנל. במקום לדבר על המצאות מגניבות והקשר למד"ב הם פשוט דיברו על דברים יומיומיים.

לפיכך הוחלט מיד על התוכנית האוטלימטיבית – לנטוש!

כאשר יש כרטיס יומי, אין מה לבזבז זמן בפאנל משעמם, ולכן אפשר פשוט לצאת. ברגע שיצאנו מצאתי מחוץ לדלת אב ובן שהמתינו בסבלנות למקומות. הצבעתי על המקומות שלנו והצעתי להם לתפוס אותם. הם היו אסירי תודה וחמודים להפליא.

מיהרנו לצאת לאכול. למודי ניסיון הפעם הלכנו ישר על האוכל ההודי – אורז, עוף ורוטב חריף. לי היה טעים, ליואב אכיל, ואהוד הלך לאכול משהו אחר שהיה עשוי בעיקר ממלח ושמן. כשקמתי לפנות חלק מהאשפה שלנו עצרו אותי שני אנשים שישבו קרוב למעבר.

"שמענו את הפאנל שלך אתמול!" אמרה האשה. "היה ממש מעניין! בעיקר החלק של המדענים!"

"יאי!" אמרתי (בקול רם).

"בעיקר נהנינו לשמוע את בעלך."

"יאי!" אמרתי בקול רם.

"הפיזיקאי. בועז, נכון?"

"לא…" אמרתי לעצמי…

העמדתי אותם על טעותם, והתברר שהם גם ממש נהנו לשמוע את מהנדס החלל שלו אני נשואה. הפניתי את האשה לבנזוג שישב ממש קרוב, והמשכתי לדבר בינתיים עם הגבר. הוא סופר משבדיה שנאבק בצורך לתרגם את עצמו ולפרוץ לשוק דובר האנגלית. הוא כתב סדר על עיר שקמה לתחיה ומהווה יצור בפני עצמו. יש לו חוזה לשני ספרים מתוך טרילוגיה בשבדיה. הבעיה היא שבינתיים הזכויות לספר השלישי נקנו ע"י חברת הוצאה לאור צ'כית. רק שכדי לפרסם את הספר השלישי בצ'כית הוא צריך קודם כל לכתוב אותו בשבדית, לתרגם אותו לאנגלית ואז שהוא יתורגם לצ'כית. חתיכת כאב ראש, אבל לפחות הוא פורץ דרך! הוא גם העלה השערה שהסיבה שהספר מכר בצ'כיה היא כי יש בו רכיבים קלאוסטרופובים- קפקאים. הצעתי שלקראת סוף הטרילוגיה הוא יהפוך את העיר לג'וק ענק כדי למצוא חן בעיני קהל היעד הפוטנציאלי שלו. הוא הודה שזה מה שקורה בסוף הספר השני…

סיימנו את האוכל, נפרדנו, והחלטנו על התוכניות להמשך. הבנזוג חזר לחדר לארגן את הילדים לארוחת ערב, ריקה, אהוד ואני החלטנו ללכת לשמוע פאנל אחר, על התנ"ך כיצירת פנטזיה.

כשאני מעבירה סדנת הרצאות למרצים אני תמיד מדגישה שקריטי שהמרצה ידע על הנושא יותר מהקהל שלו, ולכן חשוב מאד לבדוק את המקורות שלך לפני ההרצאה.

המרצה הזה בבירור לא היה בסדנה שלי. הוא סיפר את סיפורי התנ"ך (בלי לדבר על פנטזיה), השקפים שלו היו מלאים בשגיאות כתיב בעברית, הוא התמקד בכל מיני פרשנויות ברמת וויקיפדיה-היתה-יכולה-להגיד-לו-שזה-שגוי, אמר שישארל נמצאת כל הזמן במלחמה עם השכנים שלה כי זה השם של המדינה.

זה היה השלב שבו קמנו והלכנו, ובניגוד לבוקר לא ניסיתי לשמור על שקט. הוא היה מעצבן! ואם הייתי נשארת שם עוד כמה דקות הייתי מתפרצת לדבריו ומתווכחת איתו. מה שכנראה היה מוביל לזה שהנוכחים היו זוכרים את ההרצאה (במקום לשכוח אותה כי הרוב נמנמו) ואת כל השגיאות שנאמרו בה. אז טוב שיצאתי.

ריקה החליטה ללכת לארוחת ערב, ואהוד שכנע אותי להשאר לטקס ההוגו בעזרת הטיעון המנצח "אני נשאר להוגו". עמדנו כמעט שעה בתור כדי להכנס, כי התור נוצר ארבעים וחמש דקות לפני פתיחת הדלתות. כתבתי חלק ניכר מהפוסט של אתמול בזמן התור, נכנסנו, מצאנו מקומות סבבה, והמשכתי לכתוב את הפוסט. בפנים לא היה לי וויפי, והייתי תלויה לחלוטין באהוד שיפתח לי הוטספוט. הוא הבטיח שיש לו חבילת גלישה בלתי מוגבלת, ולכן בכל החלקים המשעממים של הטקס המשכתי לכתוב את הפוסט.

אבל! היו מלא חלקים מעניינים לטקס!

למשל:

היו המון נשים בשמלות ערב שהפגיזו הופעה מהממת, ונתנו ניחוח שיקי להפליא לטקס באמצע כנס מד"בפ.

אביגייל ניסנבוים זכתה בהוגו! על כתיבה! סקווווייי! מה שמוכיח שגם לכותבי ביקורות מעבר לאוקיינוס יש סיכוי, בתנאי שהם כותבים ביקורות מושחזות, מהנות, ורצוי באנגלית.

גם The expanse וגם Arrival זכו (כל אחד בקטגוריה שלו)! מד"ב קשה שולטטטט!!1

אדה פאלמר זכתה בפרס קמפבל! ובכתה ממש ממש, עד כדי חוסר יכולת לראות את הד עליו היא כתבה את התודות.

באופן כללי נאומי התודה היו נפלאים. אביגייל דיברה על כך שלקחנו את ההוגו חזרה. מישי טרוטה, העורכת של Uncanny Magazine דיברה על החשיבות של מגוון בכתיבה וגם בכותבים (ובכותבות).

הנאום הכי משעשע שייך כמובן לאורסולה ורנון, שאמרה "לא חשבתי שאזכה, ולכן אין לי נאום תודה, אבל אני רוצה לנצל את הזמן שלי כדי לספר לכם על לוויתנים מתים". כן, כן. היה אוסום להפליא.

אני כל כך שמחה שבאתי! אני כל כך שמחה שנשארתי! אני כל כך שמחה שאהוד שכנע אותי להשאר! היה טקס מקסים, מרגש, מצחיק וכיפי למרות האורך והמחסור בוויפי, ויצאתי עם רשימת קריאה ארוכה לאינסוף. אוי.

מהטקס תפסנו מונית לביתם הקט של גילי וחמי כדי לאכול ארוחת ערב מעולה, להפנגרל על השמלות של ההוגו, לחבק חזק-חזק את טלי שזכתה בפרס הקומיקסאית הצעירה וקיבלה טור קבוע ב"זבנג", ומשם חזרנו למלון ולישון, לקראת יום ארוך מחר.

דברים שגילינו היום: הילדים יכולים להשאר לבד יום שלם בחדר מלון בעיר זרה בתנאי שיש להם וויפי, חלב וקורנפלקס בהישג יד. לא כל דבר באוסטרליה מנסה להרוג אותך. וכמובן – לגופות לוייתנים לוקח שנים להתפרק לרכיבים הראשוניים שלהם, וכל התהליך כולל המן דגים, כרישים ואפילו תולעים.

מודעות פרסומת

2 responses to this post.

  1. "הוא הודה שזה מה שקורה בסוף הספר השני…" – ככה לספיילר לנו? 🙂

    צ'מעי, אני לא חושב שהייתי יכול למצות כל כך טוב כמוך את החוויה הזו, הכנס נשמע כמו קפיצה שווה ביותר אם אי פעם אצליח להושיב את התחת שלי ולהפוך לכותב. אני שמח שהיה לכם כל כך מוצלח 🙂

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: