היום השלישי, או – וורלדקון!!!!!!!1

את הפוסט הנוכחי אני כותבת באיחור של יום, באמצע הרצאה על התנ"ך במקום לעמוד בתור לאירוע של ההוגו, כך שאני מתנצלת מראש על חוסר דיוק בעובדות.

אם היום השני של וורלדקון אופיין בפגישות עם חברים, היום השלישי הפך ליום עבודה ממשי.

הכל התחיל בריצה – אהוד ואני נפגשנו לארוחת בוקר מוקדמת ומיהרנו לכנס כי רציתי להספיק לסדנת כתיבה של אלן קושנר. כשהגענו מצאנו תור.

מסתבר שהוחלט לפתוח את הדלתות בשעה תשע בדיוק. לכן כל האמריקאים, האירופאים הסינים ואפילו הישראלים עמדו יפה בתור. באמצע העמידה הגיע טד צ'יאנג ובת זוגו, ולפיכך מיד עשינו את הדבר הישראלי המתבקש: הודענו לצרפתייה שמאחורינו ולאמריקאית שלפנינו שאנחנו "תכף חוזרים" ויצאנו לקשקש עם טד. דניאלה ובועז, במרחק ארבעה אנשים במעלה התור ראו אותנו, סימנו את מקומם והצטרפו.

דיברנו עד שפתחו את הדלתות, ומיד חזרנו למקום שסימנו מראש.

רצתי אל הדוכן, אבל התברר לי שהסדנה לא סתם מלאה, אלא יש לה רשימת המתנה של 10 אנשים. ויתרתי והצטרפתי לאהוד לפאנל שהוא תכנן להכנס אליו – קמט בזמן, על פנטזיה היסטורית. אהוד הכריח אותי להרים את היד כששאלו מי כותב פנטסיה היסטורית, ועשיתי כדברו בהיותו העורך הנערץ…

(יצאתי מההרצאה ועכשיו מקלידה בתור לטקס ההוגו, למתעניינים)

אחת המשתתפות בפאנל, והמעניינת מכולן היתה אלייט דה בודארד. טרם קראתי ספרים שלה, אבל אהוד מאד מעריך אותה ולכן אני מחבבת אותה.

הפאנל היה חצי מרתק (החלקים של אלייט) וחצי משמים. הבעיה העיקרית היתה המנחה של הפאנל שלא הצליחה לייצר שיחה מעניינת בין המשתתפות, ולא עמדה בזמנים.

לא נורא.

במקום להכנס לעוד אירוע פגשתי את הבנזוג ואת הגדול והלכנו להסתובב באולם הסוחרים. הקטנה העדיפה להשאר על כיסא נוח ולשחק בסלולרי.

התחלנו את הסיבוב למעלה באיסוף חולצות הכנס שלנו. כלומר, תכננו לאסוף את חולצות הכנס שלנו, אבל מסתבר שאיבדו את ההזמנה שלנו (או שלא הזמנתי, כי מי זוכר מה עשיתי לפני 10 חודשים כשהזמנתי הכל). במקום לכעוס אמרתי לנשים שם שהכל בסדר, שדברים תמיד מתבלגנים בכנסים, ושאין לי שום בעיה לקנות חולצות מחדש. מקסימום הכסף ילך לוורלדקון הבא. אני בסדר עם תרומה למשהו שחשוב לי. את אנחת הרווחה שלהן אפשר היה לשמוע עד וורלדקון 2018. סיפרתי להן שכמתנדבת ומנהלת כנסים בעצמי אני לגמרי מבינה איך דברים עלולים להשתבש, וסיפרתי להם קצת על דברים במאורות. בתמורה קיבלתי חיוכים אסירי תודה וסיכות של וורלדקון. יאי לסולידריות בין מתנדבים!

(נכנסנו!)

בדוכני החתימות זיהיתי את שמו של הווארד טיילור. הוא יוצר קומיקס ואחד הפאנליסטים הקבועים בפודקאסט writing excuses החביב להפליא. בימים האחרונים הוא צייץ שהוא חושש שאנשים לא יגיעו להחתים אותו. לכן כשתור המעריצים שלו התרוקן, ניגשתי אליו להגיד שלום. דיברנו קצת, ואז הבנזוג הצטרף וכשהצגתי אותו כמהנדס חלל, העיניים של הווארד נדלקו. הם ניהלו שיחה נפלאה על חלל וחלליות, והווארד סיפר כמה הילד שלו התאכזב כשהוא גילה שאין חלליות היום, ושפיירפליי הוא רק סיפור.

תכננו לעשות עוד סיבוב בקומה, אבל משום-מקום הופיע אריק צ'או, סופר מד"ב ומהנדס אווירונאוטיקה שהיה אמור להתחיל לחתום בעצמו על ספרים. בגלל חוסר ארגון (וגם כי במקביל התארגן תור הענק של גררמ) לא היו אנשים שהמתינו לו. לכן עמדנו ודיברנו ביננו, ואנשים ניגשו ומעגל השיחה התרחב. בין השאר הגיע אדם (שאח"כ התברר כמנחה פאנל על מאדים למחרת) עם חתיכת מטאוריט שהגיע ממאדים.

בשלב הזה גררמ הגיע להסתובב בקומה, וקומץ מעריצים התקבץ סביבו. בעידודו של הגדול ניגשתי להגיד לו שהספרים שלו מעולים. לפני התקרבה אליו נערה פינית קטנטנה שהתחילה להגיד "מר מרטין, אני מאד אוהבת את…" וזה היה השלב שבו שני אנשים שליוו את גררמ עצרו אותה ואמרו, "מר מרטין לא מדבר עם אנשים עכשיו". מיד חזרתי אל מעגל החברים המדברים.

כשנעשיתי רעבה ממש נפרדנו מאריק, ושוב ראינו את גררמ בסביבה. הגדול שוב ניסה לעודד אותי לגשת לדבר איתו. כשאמרתי שמרחיקים ממנו אנשים, הוא הצביע, "אז איך היא מדברת איתו?"

ה"היא" התגלתה כאדה פלמר, סופרת, זמרת, כותבת שירה וקוספליירית שאנחנו מאד מחבבים בליווי לורן, שליש מסספרס, ההרכב הקולי שלהן. ברגע שהיא התרחקה מגררמ פנינו אליה, הצגנו את עצמנו ודיברנו. הבנזוג סיפר שהוא ניהל את ליל יורי לפני שנתיים בו איילת ביצעה את somebody will. אמרנו לה כמה אנחנו אוהבים את המוסיקה שלה ואני התוודיתי שאני מעדיפה את fall.

ואז אדה אמרה, "אתם רוצים שנשיר לכם?"

הצלחתי לא לצווח, וכך קיבלנו הופעה פרטית של אדה ולורן בין המעליות לשירותים של שיר יפהפה ומלא השראה.

בעיניים מלאות דמעות ואחרי שקיבלנו גם תגיות מיוחדות והבנזוג קיבל סימניה עם הקדשה אישית, החלטנו ש*עכשיו* באמת הולכים לאכול.

(יש טקס ברקע. אביגייל נוסבאום זכתה בהוגו על כתיבה!!!!!1 צווחות ומחיאות כפיים לרוב).

ואז קיבלתי מייל מדריל בסגנון "ממצב?". שלושה מיילים מאוחר יותר והתיישבנו כולנו + דריל ולייזה לאכול במקום איום ונורא במרכז הכנסים. הכל היה מלא במיונז, לא טעים ולא משביע. נפילה של ממש מהקארי של היום שלפני. מצד שני, החברה היתה מעולה.

לקראת סוף הארוחה הקטנה היתה ממש אומללה. כלום לא היה לה טעים, היא לא הצליחה לעקוב אחרי השיחה והשתעממה. הבנזוג (המושלם) לקח אותה איתו חזרה למלון, והגדול ואני החלטנו ללכת לשתות קפה (הוא ביקש שוקולד) בקומה העליונה.

בתור לקופות פגשנו את טד צ'יאנג שוב! הפעם בלי בת זוגו. הצענו לו להצטרף אלינו, והיות שהוא סופר – מקסים הוא הסכים. אחרי תור ארוך להפליא התיישבנו בבית הקפה. יש להם שתי קופות מתפקדות, אבל לוקח להם נצח להכין כוס קפה. זה די מדהים.

מאחורינו ישב דידי, שהמתין לפגישת התה שלו עם… אלייט דה בודארד!

התיישבנו בשולחנות קרובים ושוחחנו בזמן שדידי המתין. הוא ביקש ממני להציג לטד את הספר שלי, מה שהביא לכמות מופלאה של גמגומים, עצבים וחוסר קוהרנטיות. זו הפעם הראשונה שהייתי צריכה להציג את הספר שלי בפני אדם זר, באנגלית. כשאלייט הגיעה עברנו לדבר על דברים אחרים, וטד הסכים איתי שמאד מסובך להסביר על מה הסיפורים שלך. "בשביל זה יש סוכן!" הוא אמר ושנינו צחקנו.

באמצע השיחה עם טד שמעתי את דידי מזכיר אותי. הסתובבתי, ודידי ביקש שאתרגל שוב את הפיצ' שלי. עם המון הנחייה ועזרה הצלחתי לנסח את המשפטים הפחות-מסורבלים לגבי הספר, ואלייט אמרה שהוא נשמע מעניין! וגם טד! סקוווי! כמובן ששניהם מנומסים להחריד, כך שמאד יכול להיות שהם נרדמו תוך כדי הפיצ', אבל לא נורא.

דידי היה צריך להמשיך לפגישה הבאה שלו, טד חיפש תירוץ לברוח, ואלייט ואני המשכנו לדבר. אהוד הצטרף, והמשכנו לשוחח על הספרים שלה ועל הסיפור הנוכחי שלה (גופות מלאכים מבותרות מוחבאות מתחת לשולחן באמצע מסיבה ופטריות מתפוצצות! הוריי!). סיפרתי לה על הרצח במצעד שהיה נקודת המפנה מבחינתי בכתיבה של הסיפור. היה נפלא לדבר איתה, אבל כל הזמן הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזו שיחה עסקית. היא לא חברה שלי או חובבת נוספת. היא סופרת רצינית שאני צריכה להקשיב וללמוד ממנה. איך מציגים סיפור, איך היא מדברת על עצמה ואיך היא מנווטת את השיחה.

הגדול ישב בצד בצורה סופר-מנומסת עד שנמאס לו ואז הוא פתח את המחשב שלו והתחיל לעבוד על עיצוב המשחק שהוא עוסק בו. הוא נשאר בצד במשך כל השיחה על אלייט, במשך כל השיחה עם החברות והחברים שלה שזרמו לבית הקפה במהירות מסחררת, ובמשך כל הזמן בו ניסינו למצוא נושאים לשיחה עד שנמאס לנו והחלטנו להתקפל. הגדול שאל מה עושים הלאה ואמרתי לו שאני בעצם "בעבודה". שאני לא סתם מסתובבת עם אנשים ונהנית אלא ממש צריכה לעבוד כדי ליצור קשרים. הוא אמר שאם כך הוא מעדיף לחזור עם הבנזוג למלון.

אהוד וריקה הלכו לאירועים משל עצמם, ואני הלכתי לשמוע על Second book problems – פאנל על כל הבורות והבעיות שיש בספר שני בסדרה. המשתתפים היו מרתקים, עם עצות מועילות במיוחד. למשל: לא לשים על דמויות יותר מדי מגבלות, כי לפעמים מה שנשמע מגניב בספר הראשון מתברר כאיום ונורא בספר השני (אפילו שלפעמים מהמגבלות צומחת ספרות טובה יותר).

הוחלט לרדת לקומה התחתונה ולנוח לפני האירוע שלנו. הבנזוג והקטנה התאחדו איתנו, כרסמנו סנדביצ'ים שהבאנו מהבית ואת הבננה שנמעכה היטב בתיק (יש לי עכשיו תיק בניחוח בננות מעוכות), ואחר כך היה הפאנל שלנו.

הפאנל כלל את בועז, אהוד, הבנזוג, אני, צ'רלי-ג'יין אנדרס וגו-שי, סופרת סינית ומתכננת ערים. הנושא היה "How to write of what you don't know" והיה אמור להתחלק בין הסופרות לבין המדענים, ולתקוף את הנושא של תחקיר וחשיבותו בכתיבה.

כולנו חששנו מאד מהשילוב בין חברים טובים לבין נשים שאנחנו לא מכירים כל כך, שמגיעות מתרבות אחרת לגמרי, עם קודי התנהגות שונים, ושעלולות להפגע מהדינמיקה הרגילה שעובדת בפאנלים שלנו.

בפועל התברר שגו-שי היא אחלה בנאדם, מתלהבת לאללה מהנושא ומהפאנל, ויש לה המון לתרום. צ'רלי-ג'יין התגלתה גם כן כאחלה בנאדם עם מלא סיפורים רלוונטים, ואם זה היה תלוי רק בי, הייתי משאירה את המיקרופון אצל שתיהן ומאזינה להן. האיזון בין מדע לכתיבה בפאנל עד מצוין, ההסברים על חשיבות התחקיר עבדו, ואפילו ניגשו אלינו אנשים אחרי הפאנל לשאול שאלות! והתעניינו! והיה אוסומי לגמרי! סקווווייי!

מהפאנל המשכנו לשעשועון שמבוסס על שעשועון בריטי. השתתפו בו דריל, אמה ניומן (סופרת בריטית ומנחת פודקאסט שנשמע מגניב לאללה), קמרון הרלי (סופרת מצחיקה בטירוף) ומור לאפרטי (סופרת ופודקאסטרית). אהוד ואני נכנסנו לשני המקומות האחרונים בקהל, מה שגרם לשנינו להרגיש כאילו זכינו באיזו מנה נסתרת של קארמה מעולה.

חצי מהבדיחות עבדו מצוין ונשפכנו מצחוק, וחצי מהבדיחות הותירו את כל הקהל דומם. כולם פרט לבריטים שהתפםוצצו מצחוק בגלל משחק ובו צריך לנקוב בשמות של תחנות רכבת תחתית בלונדון. אף אחד מכל מי שאינו בריטי בחדר לא הבין מה הצחיק את הבריטים ולמה הם צחקו דוקא כשהם צחקו.

אחרי השעשועון דריל ולייזה יצאו ואמרו שהם מתכננים לשתות בירה. שאלתי האם יתאים להם שנצטרף, והוזמנו מיד. הבנזוג לקח את הילדים למלון, וריקה, אהוד ואני הצטרפנו לדריל וללייזה, שמסתבר שהמתינו לג'ונתן סטראהן, עורך מוערך, גארי וולף, מבקר מוערך, בלה פגן, סוכנת מוערכת ובן הזוג שלה ג'ון (שאני לא זוכרת את שמו, למרות תג השם), שגם הוא סוכן מוערך.

בקיצור, המון אנשים סופר-מקצועיים שיש להם המון מה לתרום. לפיכך עשיתי מיד שלושה דברים: הפסקתי לשתות את הבירה שלי, סתמתי את הפה (במובן של "לדבר רק אם פונים אליך"), והשתדלתי לחשוב על כמה שיותר דברים משעשעים אך לא אישיים להגיד. הדינמיקה בינהם היתה מדהימה. אלה אנשים שעובדים אחד עם השני כבר המון שנים, ויש להם את כל הבדיחות הקטנות, אבל גם מאד נחמדים כלפי אחרים. הצלחתי לקבל מהם מידע לגבי איך לפרסם בחו"ל (1. לתרגם את הספר. 2. למצוא סוכן. 3. לתת לסוכן לעבוד), ויותר חשוב – מה לא לעשות בשום פנים ואופן (להציק). לא לתפוס אותם בכנסים, לא לשאול אותם שאלות מציקות, לא לעצבן. הכל מתוך סיפורים שהם סיפרו על אנשים אחרים שעשו להם דברים שבעקבותיהם הם הפסיקו לעבוד איתם. אחרי שהם הלכו לייזה אמרה לי שזה עבד נכון, וששיחקתי על פי הכללים. יאי! כמו כן, הפיצ' שלי מזעזע, ואני צריכה לעבוד עליו. אבל זה לא כזה משנה כי כרגע אין לי מה למכור, כי הספר עוד לא תורגם (או גמור…).

היה מרתק ומחכים מאד. הגעתי לחדר אחרי שתיים, אבל לגמרי היה שווה.

דברים שגיליתי היום: סוכן זה דבר קריטי בעולם הכתיבה הבין-לאומי, הבר שליד אולם הכנסים לא מסוגל להגיש הזמנה אחת כמו שצריך מההתחלה ועד הסוף, צריך לנופף לאוטובוסים בשתיים לפנות בוקר, אחרת הם לא עוצרים בתחנה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: