היום הראשון או – היום הארוך ביותר בשנה

היום הראשון לטיול האפי הנוכחי שלנו התחיל בבוקר שלפני, כשהחלטתי לקום מוקדם כדי לצבור עייפות לטיסה. זו תהיה ההחלטה הראשונה ברצף החלטות אומללות ומאמללות ביותר, אבל לא ידעתי זאת כשקפצתי מהמטה, נכונה ליום סוער של אריזות.

הקטנה ואני עשינו סיבוב לאיסוף פריטים חיוניים – חולצות מגוהצות מהמכבסה לבנזוג, אוכל וחול לחתולה כדי שלא ייגמר בטעות כשלא נהיה, מסטיקים לטיסה, וכמובן – "כנפי לילה". רק השבוע גיליתי שרוברט סילברברג (!) האדיר יהיה בוורלדקון. נברנו שעות בסיפרייה שלנו, אבל מסתבר שלמרות עשרות כנסים בהם עמדתי מול הדוכן של יואב ספרים ושקלתי לקנות את "כנפי לילה" מעולם לא עשיתי את זה. לפיכך  אצתי לסניף "צומת ספרים" בתקווה שיהיה שם עותק. היה. המוכר גם ניסה לעניין אותי בהוצאה החדשה של אמבר, אבל זילאזני לא יהיה בוורלדקון אז לא נעתרתי לתחינות המוכר (וגם יש לי את הספרים כבר…).

התוכנית היתה לסיים את כל האריזות ולצאת לשדה התעופה מוקדם כדי לא להתקע בפקקי האנשים שהזהירו אותנו לגביהם. זו היתה תוכנית שנשמעה טוב עד שהיא נתקלה במציאות.

אחרי שהבנזוג ואני השלמנו את הפרק הרביעי של משחקי הכס (לא העלינו בדעתנו לנסוע לכנס מדב"פ בינלאומי חשופים לספוילרים!), ואחרי שארזנו היטב לשתי מזוודות את כל הדברים החיוניים לארבעה אנשים למשך שלושה שבועות וחצי, ואחרי שהסברנו לגדול שוב ושוב (ושוב) למה שתי מזוודות וצ'ימידן מגולגל עדיפים על שתי מזוודות ומזוודה נוספת ריקה, ואחרי שהצלחתי לבחור שמלה שחורה ונעלי עקב לקבלת הפנים הרשמית לאורחי וורלדקון בעיריית הלסינקי (אירוע רשמי שקיבלתי עבורו הזמנה זוגית ומאד התרגשתי ממנו), ואחרי פגישה מהירה עם איריס להחלפת מפתחות וחיבוקים, ואחרי טרמפ לנתב"ג מההורים של הבנזוג, הגענו ממש מוקדם לשדה התעופה.

אבל ממש מוקדם.

הגענו שעה וחצי לפני שפתחו את הדוכן של פינאייר.

החלטנו לשבת שעה במיני-דיוטי שיש לפני הבידוק הבטחוני, ולשתות קפה סביר ושעושה צרבת. זו היתה תוכנית שנשמעה טוב, עד שהיא נתקלה במציאות.

בפועל מצאנו קפה בינוני שעושה צרבת, אבל גם עשרות בני נוער אמריקאים משולהבים ששרו, נאמו נאומים פטריוטים ומילאו את האולם בניחוח אגרסיבי של גרביים וזיעת נעורים. היה כל כך דחוק, מצחין ורועש שהחלטנו לחזור לעמוד בתור.

אחרי הכירטוס המצב השתפר. האמריקאים נותרו הרחק מאחור, פגשנו חברים והתנחלנו ליד המזרקה במרכז נתב"ג ודיברנו על כלום. עד שהגיעה שעת העלייה למטוס.

המראנו ב 1:20, ומלאת עייפות תכננתי לקיים את התוכנית שלי מהבוקר – לישון. גם זו היתה תוכנית שנשמעה טוב. במציאות הגדול ביקש שאשאר ערה כדי לעזור לו להכין שיעורי בית. הוא לא היה צריך את העזרה שלי, פשוט עצם העובדה שגם אני ערה לידו עזרה לו להתרכז. אחרי דיון קצרצר נכנעתי והדלקתי את המחשב כדי להמשיך לערוך את הספר. התעוררתי מספיק בשביל להתרכז בעריכה, ואז הגדול הכריז שהוא סיים, ארז את הדברים שלו ופרץ בתנומה מכוונת היטב. אני, לעומת זאת, הייתי עירנית מדי. ניסיתי לשמוע מוזיקה, פודקאסטים, לקרוא, לשחק סודוקו וכלום לא עזר. נשארתי עירנית עד הסוף המר. במקרים הבודדים שהצלחתי להתנמנם, הגדול שינה תנוחה מתוך שינה ונגח בי עד שהתעוררתי, ואז הוא הסתובב לצד השני.

זו היתה טיסה נוראית.

נחתנו, קנינו כרטיסי סים לסלולרים, חלקנו מונית למלון, ויצאנו לשחר אחרי ארוחת בוקר. התוכנית היתה להצטרף לדידי, שעשה תחקיר על הלסינקי ולכן ידע איפה לאכול, ואחר כך לצאת לסיבוב עם הילדים עד שיתעייפו. בהתאם לתמה ששלטה ביום הזה עד כה, מה שקרה בפועל הוא שאכלנו ואז הקטנה נרדמה על השולחן והגדול התמלא במרץ. במקום להתפצל החלטנו לחזור לחדר ולישון.

תוכניות. מציאות. וכו'.

הילדים המותשים חילקו ביעילות את זמן המנוחה שלהם בין מריבות קולניות לבין הזדחלות למיטה שלנו ובכי רועם. אנחנו חילקנו את זמן המנוחה שלנו בין הילדים. כשהצלחנו סוף סוף להרדם, כל אחד במיטה שלו, השעון המעורר צלצל. מתוך הרגל כיביתי אותו. רק אחרי שעה הצלחתי להתעורר וגיליתי שפיספסתי את קבלת הפנים הרשמית עבורה ארזתי נעלי עקב ושמלה שחורה.

במקום להתבאס על התוכנית האבודה הוחלט לשנות ל"אין תוכניות". הבנזוג הצליח להתגבר על מחסום השפה והזמין לנו מקומות במסעדה סינית קרובה, והלכנו לאכול ארוחת ערב רשמית ראשונה ביחד עם חברים. אחרי האוכל הבנזוג חזר עם הילדים למלון ואנחנו הלכנו לאתר הכנס. אמנם היה סגור, אבל גילינו שיש מכון פוקימונים קרוב  ושאכן יש וויפי חינמי. שני דברים חיוניים לכל בן תרבות.

בדרך חזרה התוודיתי שאני מרגישה שהטיול המתוכנן הוא קפיצה גדולה מדי מעל הפופיק. שעדיף היה להסתפק בליקוי החמה, בלי וורלדקון ובלי ההמשך בוושינגטון וניו יורק אחר כך. אנחנו רק ביום הראשון ואני כבר מותשת. איך אשרוד שלושה שבועות וחצי? ועוד שלושה שבועות וחצי בין מקומות שונים כל כך? לוקח לי המון זמן להתרגל למקומות חדשים, וכאן אנחנו מתכננים לקפץ בין יבשות ומדינות, כמעט בלי זמן להסתגל, עם שני ילדים ורוב הזמן גם בחדר אחד משותף. יכול להיות שהפתרון יהיה לא לתכנן כלום. נגלה.

דברים שגילינו היום: החשמלית בהלסינקי מגניבה ונראית כמו קטע מספר של אריך קסטנר, פינים כמעט שלא נועלים את האופניים שלהם, יש יערות באמצע העיר.

מודעות פרסומת

2 responses to this post.

  1. הטכניקה שלנו, כבר כמה שנים, בטיולים היא פשוט לסמן את כל הדברים שמעניינים אותנו ביעד ואז, כשאנחנו מגיעים, ללכת למה שבא לנו בהתאם לכמה כוח יש לנו.

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: