תסמונת הפרויקט במגרה

היה יום ארוך, והחלטתי להעלות עוד סקר כתיבה. הפעם בחרתי שלושה נושאים, ונתתי לעוקבים להצביע על הסדר. הראשון שנבחר היה תסמונת הסיפור במגרה.

כתיבה, כידוע, היא 1% של השראה ו 99% של "מה חשבתי לעצמי? היה עדיף לאכול שוקולד במקום". האחוז הראשון הוא הסצינה, הרעיון, השורה הראשונה שמגניבה אותנו לאללה וגורמת לנו להתיישב ולכתוב. זה ממש כיף, ומגניב, ואנחנו טופחים לעצמנו על השכם ואומרים לעצמנו איזה כותבים טובים אנחנו ואיזה סיפור מעולה זה הולך להיות, ו…ו…אז יש עוד שורה, ועוד סצינה, ועוד פיתוח של הסיפור, ואז אז פתאום מתברר שהרעיון ההוא, שהיה ממש מגניב, דורש עבודה. וצריך לכתוב עוד מילים, והן לא כותבות את עצמן, אפילו אם משאירים אותן לבד!

ואז קורים אחד משני דברים. או שיש לכם מוסר עבודה מדהים, ואתם יושבים וכותבים הכל עד הסוף, וחדי קרן ונצנצים פורחים באוויר. או שאתם בני אדם ואז תוך כדי כתיבה, לרוב באמצע סצינה שדורשת המון עבודה המוח שלכם פתאום מזדעק "הי! יש לי רעיון מעולה!" התשובה הראשונה שלנו, ככותבים אחראים היא "לא, מוח! אנחנו באמצע סצינה! אנחנו נסיים לכתוב אותה! ואז את כל הסיפור!"

אבל המוח שלנו, בהיותו הדבר הנורא ביותר שנוצר אי פעם, לא שותק. "נו, בחיי! זה כזה רעיון מעולה! כדאי לך! והוא הרבה יותר מעניין מהרעיון הנוכחי שלך!"

והוא צודק, המוח הזה. כי הרעיון שאנחנו עובדים עליו עכשיו הוא ביצה ענקית ומפרכת של עבודה קשה ולא כיפית בכלל. הוא כבר מזמן לא ניצוץ השראה אלא עמוק בתוך 99% של העבודה הקשה, ומי רוצה לעבוד קשה?

בשלב הזה המוח המרושע שלנו אומר, "נו, בחייאת, רק כמה רגעים! הרעיון הזה *ממש* טוב!", ואנחנו אומרים "חמש דקות ואז אני חוזרת לעבוד על הסיפור!"

בום.

זה כל מה שהמוח שלנו צריך. הוא מיד מוכר לנו את הרעיון המבריק שלו. ומספר לנו כמה הוא טוב בהרבה מהסיפור שאנחנו עובדים עליו. *הרבה* יותר.  והוא צודק. זה באמת רעיון טוב. הוא מגניב, וכיפי, ונוצץ, ולמה אנחנו בכלל עובדים על הסיפור המשעמם שדורש הרבה עבודה כשיש רעיון כ"כ מוצלח במגרה? ככל שהעבודה על הסיפור הנוכחי ארוכה ומורכבת יותר, כך המוח שלנו משכנע יותר כשהוא מספר לנו על הרעיון האחר.

ואז יש לנו שתי אפשרויות:
או לנטוש את הסיפור הארוך והמורכב, ולעבור לסיפור החדש והנוצץ, או להמשיך לעבוד על הסיפור המורכב ולהמתין עם הרעיון החדש והנוצץ.

( רק להדגמה – הנה אחת הדוגמאות המפורסמות למה שתסמונת הפרויקט במגרה עושה)

אז מה עושים כשאנחנו באמצע פרויקט מייגע, מעצבן, מתיש, ואנחנו ממש, אבל ממש רוצים לנטוש?

מאד פשוט: לא נוטשים.

כי הנה הטריק המלוכלך באמת:

הרעיון החדש והמבריק? הוא אולי חדש ומבריק אבל גם הוא ידרוש עבודה, וגם איתו נגיע לשלב שבו ניתקע בסצינה הארוכה והמורכבת, שבדיוק באמצע שלה המוח שלנו יספר לנו בהתלהבות על רעיון סופר-מגניב וכיפי שהוא *בדיוק* חשב עליו, ונו, בחייך, תקשיבי רגע!

הנה המסר:

ההבדל בין כותבים לבין חובבים הוא שכותבים מסיימים את הסיפורים שלהם.

יש לכם רעיון? תזיעו עליו. תדממו עליו. תדמעו עליו. אבל תגמרו אותו. אל תשאירו רעיון חצי-גמור ותעברו לפרויקט המלהיב הבא. ואל תקשיבו למוח שלכם! אחרת הדיסק הקשיח שלכם יהפוך לבית קברות של רעיות חצי-גמורים שלעולם לא יהפכו לסיפורים.

יאללה, כותבים?

מודעות פרסומת

2 responses to this post.

  1. […] « תסמונת הפרויקט במגרה […]

    הגב

  2. […] שלושת שרשורי הכתיבה, הנושא האחרון שנבחר היה "אמצע […]

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: