אזכרה ראשונה בלי לדבר על האזכרה הראשונה

השבוע האחרון היה מאתגר. אני מעדיפה לקרוא לזה "מאתגר" ולא "קשה" כי באפריקה למדתי שההבדל הוא ש"קשה" מכיל בתוכו חוסר אונים ו"מאתגר" אומר שיש מה לעשות כדי שהמצב ישתפר. לא תמיד המצב ישתפר ל"וואהו! איזה אושר עילאי!", אבל ביננו, כמה פעמים בחיים כבר חווים אושר עילאי? רוב הזמן אנחנו נעים על הציר בין "סבבה כזה" לבין "אוף".
זה היה שבוע מאתגר, בעיקר בגלל איך שהוא התחיל.
.
השבוע הזה התחיל בשיחת טלפון ביום שני בבוקר מבוג'י . הסיפור של אביאל ושלי עלה לשלב ב' בפרס גפן. היא ביקשה במיוחד מהוועדה לספר לי אישית, כי היא ידעה איך אגיב. השיחה ביננו הלכה משהו כזה:
טלפון מצלצל. השיחה המזוהה היא "בוג'י". אני עונה.
ורד: "אף אחד לא מת, יש לי משהו לספר לך."
אני: "אני לא מאמינה לך. תמיד כשאת מתקשרת אלי בתקופה הזו של השנה את אומרת דברים כאלה ובסוף אנשים מתים."
ורד: "נכון, אבל באמת שכרגע אף אחד לא מת." (מחכה רגע) "וגם אף אחד לא בהחייאה."
אני: "אה-הה. את תמיד אומרת את זה כשאת מתקשרת בתקופה הזו של השנה."
ורד: (צוחקת) "בקיצור, הסיפור שלך ושל אחי מועמד לגפן."
אני: …
המוח שלי בינתיים מתחיל לקפץ במקום, לשאוג 'וואהו! איזה כיף! אביאל ואני מועמדים לגפן! יהיה לנו כל כך כיף! זה בטח יהיה כל כך מצחיק! והוא ישמח כל כך לשמוע את זה! ואחרי אירוע הסיום נשב בפורטרז ונקטר על איך שהפסדנו! ונוכל להריץ מלא בדיחות על הפסד מכובד!'.
ואז המוח שלי אומר, 'אני חייבת לנתק את השיחה. אני צריכה להתקשר לאביאל! הוא בטח עדיין בעבודה, אבל למי אכפת!'
ואז, רק אז המוח שלי נתקע בקיר ענק ואטום, וסוף סוף משתתק, ואני פורצת בבכי בטלפון, ושומעת את ורד מושכת באף מהצד השני, ואני אומרת, "חתיכת מבריזן, זה מה שהוא."
ורד: "נכון. ואת יודעת מה יותר גרוע? שכשחיפשתי את השם שלך בטלפון כדי להודיע לך, הוא הציע לי קודם כל את קרן אמבר."
אני: "מעולה, אז כשהיא תענה לך, תגידי לה למסור לאביאל שהוא מבריזן ושאני ממש כועסת עליו."
ואז כבר ממש נחנקתי מבכי, וורד המסכנה היתה צריכה לנחם אותי, במקום שאני אנחם אותה.
ככה השבוע שלי התחיל.
.
ביום רביעי היתה האזכרה הראשונה.
.
ביום חמישי בכיתי במשרד לעו"סיות שעובדות איתי. אם יש יתרון בלעבוד במקום עמוס באנשים שרגילים לעבוד עם נשים במצוקה, זה זה. אני עדיין מרגישה אשמה שגזלתי מהן אמפתיה שאמורה להגיע לנשים ברחוב.
.
אתמול אהוד (ידוע בכינויו "העורך העילאי") העלה את הסיפורים המועמדים לגפן לאתר האגודה. אני ממליצה להכנס ולקרוא. זו באמת גאווה שהסיפור שלנו מועמד לצד סיפורים מעולים כאלה.
הסיפור שלנו הוא "ירוק דב"ג". התחלנו לכתוב אותו ביחד, וסיימתי לבד, כי המבריזן הבריז לי באמצע. אם מישהו מכם במקרה עם קשרים בעולם הבא, ואתם נתקלים באיזה בחור גבוה, רזה, לבוש בשחור, אוחז באקדח דבק חם ביד אחת ומקלדת ביד השניה, תגידו לו שהסיפור שלנו עלה לשלב ב' בגפן. הוא ממש ישמח לשמוע את זה.

מודעות פרסומת

2 responses to this post.

  1. כל הכבוד שהבאת את הסיפור שלכם לשם. הוא באמת מצוין. וזה באמת היה משמח אותו כל כך.

    הגב

  2. ⁦:'(⁩

    אם אתם מצליחים לתפוס את קרן אמבר אז אנחנו צריכים להעיר לה על כמה דברים. החל מהשימוש המוגזם במשפט "יש לנו הרבה זמן".

    הגב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: