שרשור כתיבה של בוקר: איך מתחילים לכתוב?

השרשור הפתוח גם לנטולות טוויטר מתחיל כאן – https://twitter.com/smallweed/status/842258864401715200

על התחלת הסיפור ממש כבר כתבתי כאן. הפעם על התחלת הכתיבה ממש: העט על הדף. הפיקסל על מעבד התמלילים. הבתולה על המזבח.

פתחנו קובץ וורד חדש, והקובץ המבהיק בלובנו בוהה בנו וממתין שנניח עליו מילים, ואנחנו בוהים בן בחזרה והמוח שלנו ריק. רגע לפני כן היה לנו רעיון על בתולה שרוצה שיקריבו אותה לאלים העתיקים, אבל האלים מסרבים לקבל אותה כמנחה והיא לא מבינה למה, ועכשיו כלום. נאדה. הדבר היחיד שיש לנו בראש הוא זמזום מציק, שאנחנו חושדים שאומר שאנחנו לא יודעים לכתוב, שהרעיון שלנו קלישאתי, שכל מה שנכתוב גרוע, והכל נורא.

ובכן, אתם צודקים.

הרעיון שלכם באמת קלישאתי, הדמויות שלכן באמת שטוחות, הקונפליקט הראשוני מזעזע, ואף אחד לא ירצה לקרוא את זה.

אז מה?

אז מה אם הרעיון קלישאתי? אז מה אם הקונפליקט לא עובד? למי אכפת שכל התיאורים שלנו מיותרים והדמויות שטוחות? אף אחד לא יקרא את זה ממילא!

בשלב שבו אנחנו בוהים בדף ריק האדם היחיד שמותחת עלינו ביקורת היא הקול הפנימי שמורכב מכל הדברים הגרועים שאנחנו חושבים על עצמנו. אתן מכירות את הקול הזה. הוא לוחש לנו שהכרס שלנו בולטת, שהשיניים שלנו עקומות, שההערה שאמרנו לבוס מטומטמת, שאנחנו לא טובים ולא חכמים מספיק. ביומיום אנחנו משתיקות אותו בעזרת חברים, קפה, טלוויזיה, טוויטר, עבודה, ספרים, ותלונות על הדואר ורכבת ישראל. אבל כשאנחנו לבד, הוא יוצא. וכאשר זה רק אנחנו והדף הריק, הוא צועק. זה גן המשחקים שלו. כתיבה היא האדם שחוקר את עצמו, והדבר הראשון שיוצא מהאישיות שלנו הוא הקול הזה.

והנה הסוד הגדול: הוא תמיד שם. הוא אף פעם לא עוזב. אנחנו תקועים במערכת יחסים מתעללת עם רגשי הנחיתות שלנו, והם תמיד מנצחים. ההבדל היחיד בין אנשים כותבים לאנשים שלא כותבים הוא שאנחנו, הכותבים, כותבים למרות הקול הזה.

אין לי שום עצה להכלה, התמודדות או אפילו עידוד. זה לא נעשה קל יותר. זה לא עובר. אני מפרסמת כבר שנים, חתמתי חוזה לספר שני והקול הזה רק מתחזק. בחדר העבודה תלויים שלושת פרסי הגפן שזכיתי בהם, ואני לא מסוגלת לכתוב שם כי הקול צורח "נתנו לך אותם בטעות! התכוונו לתת אותם למישהו אחר!" (בימים ממש גרועים הוא צוחק צחוק מרושע ואומר "זכית כי אנשים ריחמו עליך").

כשאני פותחת קובץ חדש הוא מיד מתחיל לצעוק, להשתולל, לצחוק ולגרום לי לוותר. אבל אתם יודעים מה? אני לא מוכנה לתת לו לנצח.

כל מילה. כל משפט. כל פסקה הם קרב שבו ניצחתי מול הקול הזה. הם גלעד. צלקת. מדליית זכרון לפעמים בהם הוא נסוג ואני התקדמתי.

הפעם יש לי רק עצה אחת: שבו מול הדף הריק. תקשיבו לקול הצווחני, הרטנוני, הקטלני, ואז תחייכו יפה ותתחילו לכתוב.

 

Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: