סקר כתיבה שני: איך מתחילים סיפור?

שרשור הטוויטר מתחיל כאן – https://twitter.com/smallweed/status/838288411026984960

(פתוח גם לחסרי טוויטר).

קודם כל, צריך לדעת שהפתיחה היא לא בהכרח המשפט הראשון שכתבנו. הפתיחה היא רק מה ששרד את כל השכתובים והגיע לקו הסיום שהוא הסיפור הגמור. המטרה של הפתיחה היא להציב את כל הדמויות במקומותיהן, להכניס את הקורא/ת לעולם, להעמיד את הסצינה ו…נו… להתחיל את הסיפור. אישית, אני אוהבת להתחיל כשהדמויות כבר באמצע משהו, אבל זה לא אומר שזה עובד עבור כולם. הנקודה החשובה היא *להתחיל כשהסיפור מתחיל*. וכל שאר הרצף יהיה על זה. זוכרים את העצה של המלך מעליסה בארץ הפלאות? להתחיל בהתחלה? ההתחלה היא הנקודה הראשונה שבה הדמות שלנו מתחילה את מה שיוביל בסופו של דבר לאירוע. הדרדסים חיו להם בסטטוס קוו עם גרגמל. הסיפור התחיל כשהדרדסית הגיעה לכפר והתחילה לעשות בלגן. העיתונאי חי באושר בריטי מהוגן עד שהמאדימאים פלשו. ילדי פיוונסי התרגלו למלחמה, והסיפור שלהם התחיל כשהם הגיעו לבית של הפרופסור. הארי חי מתחת למדרגות בצורה לא מעניינת עד שהמכתב מהוגוורטס הגיע.

איך אנחנו יודעים איפה הסיפור שלנו מתחיל? ובכן, זו הנקודה שבה הדמות שלנו עושה משהו, או שקורה לה משהו, שבהמשך יביא לקונפליקט המרכזי של הסיפור. זה לגמרי לגיטימי לכתוב המון התחלות עד שמוצאים את האחת הנכונה, וזה עוד יותר לגיטימי לכתוב חלק מהסיפור עד שמבינים על מה הוא ואז משכתבים אחורה כדי להתאים את הפתיחה לסיפור (כמו שהוא בסוף). מכאן נובע שהפתיחה לא רק שאינה בהכרח נכתבת בהתחלה, הרבה פעמים היא נכתבת *אחרי שהסיפור גמור*. וזה לא נכון רק לכתיבת גילוי. גם בכתיבה מתוכננת הרבה פעמים מבינים מהי נקודת הפתיחה הנכונה רק אחרי שמתחילים לכתוב. אין ברירה. יש דברים שרק הכתיבה עצמה גורמת להם, ולכן הדרך היחידה לשחרר אותם היא לכתוב. לא רק זה, לפעמים המשפט הממוסמר המעולה שמתניע את הסיפור מגיע רק אחרי שמכירים לעומק את הדמויות ואת העולם. או אחרי שעושים אמבטיה וכל מיני רעיונות מתלכדים לאחד. או כשמתעוררים באמצע הלילה מחלום שכל מה שנשאר ממנו הוא משפט.

אבל!

אני די משוכנעת שחלק ממי שהצביעו רצו לדעת גם טכנית איך מתחילים לכתוב, לא רק איך לבחור את הפתיחה הנכונה. ובכן, זה החלק הקל.

מכירים את הקטע שיש לכם רעיון, ואתם חושבים שאולי מישהו יוכל לכתוב אותו, אבל לא אתם?

אז אתם טועים. היחידים שיכולים לכתוב אותו הם אתם.

שלב א': נסחו את הרעיון במילים. זה יכול להיות "מה היה קורה אם ארונות היו דרך לעולם אחר", וזה יכול להיות "החתולים שלי צריכים להפוך לקומיקס".

שלב ב': תתחילו לזרוק דברים על הרעיון הגולמי. אם החתולים שלי היו קומיקס, מה הם היו אומרים? מה הם היו עושים? אם ארונות היו מובילים לעולם אחר מי היה משתמש בהם? איך היו משתמשים בהם? האם כל ארון הוא דרך לעולם אחר או שרק חלק מהארונות? 99% מהדברים שתזרקו בשלב הזה יהיו ג'אנק. זה סבבה. כי בשביל סיפור לא צריך מאה רעיונות. צריך אחד, והאחד הזה מגיע אחרי מחשבה. אין קיצורי דרך – כמו כל דבר, גם חשיבה יצירתית צריכה אימון. אפשר לזרוק רעיונות על חברים. זה הכי כיף. הייתי בכמה מפגשי כתיבה בהם הגענו לדברים הזויים במיוחד. זה לא משנה. אפשר אפילו לזרוק את כל ההצעות.  החלק החשוב הוא שבסופו של דבר יגיע רעיון אחד שיהדהד אתכם. האמת של הסיפור, זוכרים? הרי נרניה הוא לא סיפור גילוי. הוא סיפור כואב על ילדים שמתמודדים עם בגידה, שמנסים לברוח ממלחמה ומגיעים למלחמה איומה בהרבה. (זה לא אומר שאין סיפורים כיפים. זה רק אומר שיש משהו פנימי שיהדהד אצלכם). ואז, כשמוצאים את הדבר הפנימי הזה שגורם לכם להגיד "או! זה סיפור!" אז מגיע השלב הבא.

שלב ג': מציאת הסיפור. השלב הזה הוא הכי מתסכל עבורי. מציאת הסיפור אומר להתחיל לגלגל את הדבר שמהדהד אצלכם בחיפוש אחרי הפתיל שיוביל לסיפור. ספציפית אצלי זה אומר לחפש מי הכי מושפע מהרעיון שלי, ומי יסבול הכי הרבה, או יהיה עד להכי הרבה סבל. "סבל" לא אומר בהכרח שואה. מספיק אשה שמופרדת מהחברה הכי טובה שלה. או אמא שמופרדת מהילד שלה. או זוג שלא מצליח לגשר על הבדלי הגישה בינהם. או חברים טובים שמחוייבים להפרד שוב ושוב… אתם מבינים למה אני מתכוונת. נכון?

שלב ד': להתחיל לכתוב. נניח שמצאנו את הסיפור שלנו, ויש לנו את האמת הפנימית. או שהתייאשנו מלחפש את הדמות שהכי מושפעת מהרעיון שלנו, ואנחנו רק רוצים להפסיק לחשוב על הרעיון הזה. זה הזמן להתחיל לכתוב. אפשר לכתוב הכי קלישאתי שיש. אפשר להתחיל עם סיפור מסגרת על אדם שמספר על אדם אחר. אפשר הכל. הנקודה היא *להתחיל לכתוב*. לא להמתין לניצוץ השראה. השראה היא קונספירציה של המוח שלכם שמנסה לשכנע אתכם ללטף את החתולים במקום לכתוב עליהם.  כתיבה מעודדת כתיבה, ולכן ברגע שמתחילים לכתוב, גרוע ככל שיהא, הכתיבה מתחילה לעבוד. רעיונות מתחילים לצוץ. דמויות מתחילות להופיע. סצינות נבנות. תזכרו – תמיד אפשר לשכתב סיפור כתוב. אי אפשר לשכתב משהו שאיננו כתוב. לכן חיוני להתחיל לכתוב, כדי שיהיה מה לשכתב.

(מה שמחזיר אותי להתחלה…)

אני, אישית, מתחילה לכתוב מהסצינה הראשונה שעולה לי בראש. היא יכולה להיות הדבר הבנאלי ביותר האפשרי, אבל זה הפתיל שיש לי, ולכן אני מתחילה משם. לרוב אחרי הסצינה הראשונה אני נתקעת, ולכן מחייבת את עצמי לכתוב את הסצינה השניה והבנאלית ביותר האפשרית. "שתי הדמויות שלי יריבו עכשיו". למה? כי חייבים להמשיך לכתוב. אם לא כותבים, כלום לא קורה. סצינה בנאלית מובילה לסצינה מעט פחות בנאלית שמובילה להתפתחות דמות, ואחרי כמה עשרה-מילים אני מתחילה "להרגיש" את הדמויות ואת הסיפור. זו הנקודה שבה אפשר לעצור, להכניס הערת צד של "מכאן לשכתב אחורה" או ללכת אחורה ולסמן מה צריך לשכתב, אבל הנקודה החשובה היא *לא לעצור את השטף*. פשוט להמשיך לכתוב. יצא מה שיצא, תמיד אפשר לשכתב אחר כך. אבל רק בכתיבה אפשר להרגיש לאן הסיפור הולך.

רק כשהסיפור כבר ברור לי אני מעזה להתחיל מחדש, כשהפעם הפתיחה מתאימה למה שיבוא אחר כך, מכילה את הרמזים החיוניים ומעמידה את העולם כמו שצריך. (יש כותבים מנוסים שעושים את התהליך הזה בראש. אני לא. אני מעדיפה לשפוך סצינות מיותרות ומקסימום לשכתב למוות על פני להתקע בשלב התכנון).

ואז! כשהסיפור גמור! וכל הסצינות במקומן! והדמויות חיות! והכל אחלה-בחלה, זה השלב ללכת אחורה, ולכתוב את הפתיחה המושלמת.

יאללה, לכו לכתוב.

 

מודעות פרסומת

One response to this post.

  1. […] התחלת הסיפור ממש כבר כתבתי כאן. הפעם על התחלת הכתיבה ממש: העט על הדף. הפיקסל על מעבד […]

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: