המייל שלא כתבתי

הדמויות שלי כל הזמן חיות בראש שלי. הן מעירות על דברים שאני עושה, מציקות לי כשאני כותבת דברים אחרים, ולפחות פעמיים כבר יצאו איתי לריצה (וצחקו עלי שאני לא מהירה כמוהם). המצב הזה בעייתי מהמון בחינות, שרק אחת מהן היא סכיזופרניה.

אחד הדברים המגניבים במיוחד שקרו בעקבות השותפות העמוקה של אביאל בכתיבה שלי, גם בתחקיר וגם בתור קורא בטא, היתה שהדמויות "שלי" השתלטו על החיים של שנינו. כל הזמן חיפשנו אנשים שנראים כמוהם, אופנוע כמו של אחד מהם, דירה עם דגל גאווה כמו שמתוארת בסיפור וכו'. היתה נסיעה ארוכה מדי שבמהלכה הוא חיפש לי תמונות של בחורים כדי להרכיב מהן את הדמויות שלי. שיער מאדם אחד, אף מאדם אחר, בגדים מאדם שלישי…

באחד הימים, באמצע יום עבודה, אביאל שלח לי פרצוף נרדם בוואטסאפ. כדי להעיר אותו כתבתי לו סיפורון סופר-קצר עם אחת הדמויות מסיפור שלי, ששנינו מחבבים מאד. חיבבנו, כלומר. עכשיו רק אני מחבבת. בעקבות הסיפורון הראשון הגיעו עוד כמה, והמון שיחות משועשעות לגבי מה הדמויות עושות בכל רגע נתון. הסיפורונים נכתבו בכל פורמט אפשרי – ישירות במייל, בסלולרי, במחשב בעבודה. הם מעולם לא נכתבו בקובץ וורד ומעולם לא נשמרו כי המטרה שלהם מעולם לא היתה להשמר. הם נועדו להיקרא, לגרום לחיוך, ולהשכח.

זה היה הדבר שלנו, שעשינו ביחד, ויש סיכוי קטנטן שזה מה שגרם לו להסכים לכתוב איתי סיפור מאוחר יותר. הוא הרשה לי לשלוח את הסיפורונים לאהוד ביום מרגיז במיוחד (של אהוד, לא שלי), כך שאני יודעת שהוא לא הרגיש בעלות מוחלטת עליהם. מעולם לא ביקשתי ממנו רשות להפיץ אותם הלאה מעבר לזה.

אבל עכשיו הוא כבר לא יכול להגיד לי כלום, ואני מרגישה צורך עז לתעד הכל, לאחוז בציפורניים כדי שדברים לא יאבדו בנבכי המייל. לפני כל סיפורון מופיע קיצור בכתב נטוי להזכיר לי מה היה הטריגר לכתיבה.

 

 

מייל ראשון. כותרת "טה-דם!"

 

אביאל בדיוק עבד על הדרקון הענק להפקה של "שומרים! שומרים!" בכנס עולמות. המייל נשלח ב-21 בדצמבר בשעה 11:48 בלילה (שנינו כבר ידענו על האבחנה שלו), בלי הקדמה, ונענה בשלושה לבבות מאביאל.

 

"אז…" אביאל דחף את משקפיו במעלה אפו. "מה אנחנו עושים?"

עומר העביר את משקלו מרגל לרגל. "אני מצטער. הייתי בטוח שזה יזרום והכל, אבל…"

"אבל…?" אביאל הרגיש את הסבלנות שלו מתנדפת. הוא עמד במבואה לדירתו כבר עשר דקות, מנסה להבין אם הבחור שהצהיר על עצמו כ'זורם' מתכוון לעשות משהו מעבר ללעמוד ולגמגם הסברים מתנצלים.

עומר נאנח, "יש לי חבר."

אביאל שילב את זרועותיו על חזהו.

"זה ממש חדש, ואני לא לגמרי בטוח…" עומר תפף באצבעותיו על ירכו, "אני יודע שלא אמורה להיות לו בעיה עם זה, אבל… אני…"

"אתה לא סומך שבאמת אין לו בעיה עם זה." אביאל הצליח לא להאנח.

עומר הנהן. "מצטער שבזבזתי את הזמן שלך."

אביאל משך בכתפיו, "לא נורא."

"יש עוד בחורים באטרף." עומר חייך חיוך קצר.

אביאל חייך חזרה, "אין לי זמן לזה. אני צריך לבנות דרקון."

עיניו של עומר נדלקו, "דרקון?"

"יש הפקה בימתית, התחייבתי לעזור." אביאל פרש את ידיו, "אל תבין לא נכון, אתה היית אמור להיות רק הסחת דעת קצרה, לא משהו רציני."

עומר צחק, "לא נעלב בכלל. יש לי מספיק דברים רציניים כרגע בחיים."

הם שתקו. אביאל המתין להתנצלות ולהסתלקות מהדירה שלו. הוא החל לחשב מחדש את כמות הדבק החם שהוא יצטרך.

"אפשר… אולי…" עומר דיבר לאט, "לעזור לך? קצת?"

"אתה יודע לצייר?"

עומר הנהן.

אביאל קימט את שפתיו, "ולקבל הוראות? אני לא מוכן שתחליט באמצע הדרך לפזר לי נצנצים על הדרקון או להחביא בפנים טארדיס." החבאת טארדיסים היתה התפקיד שלו.

עומר הנהן שוב, מהר יותר, "אני ממש אשמח, אם תסכים לשקול את זה."

אביאל נסוג לאחור והחווה אל ערימת הקרטונים שהיתה מוטלת בסלון שלו, "יאללה, בוא נראה מה אתה מסוגל לעשות."

בסופו של דבר, הערב לא היה מבוזבז מדי.

 

**

מייל שני. כותרת: כבר לא זוכרת למה התחלתי עם זה, אבל עכשיו זה גמור 🙂

כמו שהכותרת מרמזת, אין לי מושג למה כתבתי את הסיפור הזה. אני כן זוכרת שרפרפתי על הטיוטות במייל ופתאום מצאתי חצי סיפור. בהכירי אותי, כנראה שהתחלתי לכתוב כשאביאל שלח לי את הסמיילי הנרדם, לא היה לי רעיון איך להמשיך, ונטשתי אותו להשראה. נשלח ב-29 בינואר בשעה 1:06 לפנות בוקר (כן, אלה השעות בהן אני כותבת). בתגובה קיבלתי אמוטיקון מזועזע.

 

 

הגניחות לא השאירו מקום לספק.

אביאל המתין בסבלנות. הוא ספר עד חמש, ואז עד עשר, אבל כשהגיע לחמש עשרה הוא הישיר את מבטו לעומר שישב מהצד השני של השולחן, ואמר, "נמאס לי מהם."

עומר בחר עוד חתיכת סושי, הניח אותה בצלחת שלו והנהן.

"הם בלתי נסבלים." גבע העיר. הוא שיחק עם האורז שנפל בצלחת שלו. "תאר לעצמך מה זה לחיות איתם באותו בית."

אביאל השתדל לא לתאר את התמונה לעצמו.

"הם תופסים לנו את השירותים כל בוקר." עומר פירק בשיטתיות את הסושי שלו. הוא הפריד בין האורז לבין החביתה והעירית, ויצר מהם מגדלים זעירים לפני שבחר מה לאכול.

"וגם," גבע הרים אצבע אחת, "הם כל הזמן גומרים את המים החמים."

"לפחות הם מתקלחים." אביאל חיפש את הצד המואר באפשרות של לאכסן שני מתנדבים של 'עולמות' בבית שלו. הוא מעולם לא הסכים לכך, אבל עומר אישר לשני בני תשחורת עתירי שיער והורמונים להתנחל אצלו בבית לתקופה שלפני הכנס כדי לעזור לעבוד על העיצוב, שעכשיו תפס חלק נרחב מהסלון שלו. עומר בפירוש לקה בפיצוי יתר במקרה הזה, עדיין חש לא בנוח בגלל הלא-דייט שלהם. לאביאל לא היה אכפת, אבל ברגע שעומר הציע להעביר את עבודת העיצוב אליו הביתה, אביאל הסכים מיד. תמיד עדיף שהעיצוב יתפוס את הסלון של מישהו אחר.

"החלק הכי גרוע הוא שעומר חייב להיות המארח המושלם, אז אין לי איך להעיף אותם מכאן." גבע דקר את האוויר במקלוני האכילה שלו.

עומר דחק את גבע במרפקו, "אתה לא תעביר ביקורת עלי, אחרי שאתה הרשית להם להשאר את הסוף-שבוע."

גבע הרים את גבותיו, "אני? אני רק אמרתי ש…"

"שקט, אני חושב שהם גמרו." אביאל היסה את השניים. עומר וגבע השתתקו, כמו גם הגניחות המאמבטיה.

הדלת נפתחה ושני המתנדבים נשפכו החוצה, מצחקקים ומעלי אדים. אביאל לא זכר את השמות שלהם. הוא הפסיק לנסות לזכור את כל הפרצופים החדשים שהצטרפו לכנסים. הוא השתעשע לרגע ברעיון לשלוף מצלמה ולהפוך אותם למיצג אומנותי ברקע של הקדירה שהוא היה אמור להכין.

"מצטער." אמר הנער.

"סליחה," אמרה הנערה, "אני חושבת שגמרנו לכם את המים החמים."

גבע גלגל את עיניו, "איזו הפתעה."

השניים השפילו את עיניהם. אביאל כמעט ריחם עליהם, עד שנזכר באירוע של הנצנצים והגואש השחור בארבע בבוקר, וכל הרחמים שלו התנדפו.

"טוב, סולחים." עומר נעמד והצביע אל הקרטונים עליהם הם עבדו, "עכשיו בואו לעשות את העבודה שלכם."

בצייתנות מרובה הנער והנערה נשכבו על פי הדוגמה שאביאל הכין מראש, ואיפשרו לעומר ולאביאל להמשיך לצפות אותם בעיסת נייר בזמן שגבע שטף את הכלים וארגן להם חטיפים.

הם אמנם היו מעצבנים נורא, ואביאל תיעב כל רגע במחיצתם, אבל הנער והנערה האלה יהיו יופי של קורבנות לדרקון שלו. הוא רק צריך לזכור לא לאטום להם את האף עם עיסת הנייר.

 

*

 

כותרת המייל: מטלה ראשונה – תמונת פתיחה תמונת סיום

זו היתה בכלל תגובה למשהו שאביאל כתב לי. הוא שלח לי מטלה מקורס הכתיבה שלו וביקש הערות, וכשעניתי עליה החלטתי לצרף עוד סיפורון קצרצר. למה? כי אני יכולה.

הסיפורון מתרחש בתקופה בה אחת מהדמויות שלי היתה אמורה להיות במילואים (מאז הקטע ההוא ירד). המייל נשלח ב 17:34, ב-10 בפברואר, והוא בכלל נשלח מהמייל שלי בעבודה. התגובה של אביאל לקטע, ד"א היתה "את חולת נפש מהסוג המוצלח ביותר". שזו מחמאה בכל קנה מידה אפשרי.

 

עומר רכן מעל אביאל. "מה אתה עושה?"

"כותב." אביאל הפטיר בחצי פה. הוא ניסה להבין מה המשמעות של ההערה האחרונה. 'נראה לי מיותר'. מה זה אומר? שזה מיותר? שזה לא מיותר? שצריך לשכתב?

"נראה כאילו אתה קורא."

אביאל כיווץ את שפתיו והזדקף, "תשמע, זו לא אשמתי שגבע במילואים ושאתה משועמם. תפסיק להפריע לי."

עומר נסוג, הבעה פגועה על פניו, "מצטער. רק רציתי לעזור."

אביאל נאנח. הוא לא התכוון להתעצבן. "רוצה להכין לי אוכל?"

"בטח!" עומר חייך, "מרק בצל?"

הוא לא המתין לתשובה אלא הלך אל המטבח. אביאל חזר אל ההערות. לא הפריע לו שעומר בסביבה ומאכיל אותו, רק שהוא היה חייב להיות מעורב בהכל. לא נורא, בקרוב הצבע של הדרקון יתייבש ושניהם יוכלו לחזור למה ששימח אותם יותר מהכל – למצוא דרך להפוך את ייצור עיסת הנייר והדבק החם לדרקון חי ונושף.

 

**

כותרת המייל: (התחלתי כאשר אמרת שאתה נרדם בעבודה, אבל החיים הפריעו באמצע)

הפעם הסיפור מעט יותר מורכב. כמו שהשם מרמז – התחלתי כשאביאל שלח את הוואטסאפ המסורתי של האמוטיקון הנוחר. אבל בהמשך נסעתי הביתה וראיתי ביציאה מחיפה אופנוען על נינג'ה ירוק, האופנוע עליו עומר רוכב בסיפור שלי, מה שהוביל לדיון די משועשע ביני לבין אביאל לגבי מה יש לעומר לעשות בחיפה, והתוצאה נשזרה לתוך הסיפור. נשלח ב-20:31 ב-11 בפברואר.

 

"שיט". אמר הגבר מהצד השני של הדלת.

"גבע?" אביאל הופתע, "לא ידעתי שאתה בסביבה." הוא גם לא ידע שגבע יודע איפה הוא גר. הוא מעולם לא ביקר אצל אביאל. הנימוס אמר שעליו להזמין אותו פנימה. המציאות אמרה שהוא צריך לסלק את גבע כמה שיותר מהר.

"זו הדירה שלך?" גבע בחן את הדלת כמקווה שהשם יתחלף.

"אני מצטער, אני פשוט מחכה למישהו… "

"אתה מחכה לי." גבע הכניס את ידיו לכיסי הג'ינס.

מודעות עצמית מעולם לא היתה מאפיין חזק במיוחד של הצמד הזה, אבל אביאל לא חשב שגבע עד כדי כך מלא בעצמו.

"לא, אני מחכה למישהו אחר." אביאל הריץ בראשו משפטים לנפנף את גבע כמה שיותר מהר.

גבע נד בראשו, הוציא את הסלולרי שלו מכיס המכנסיים, ונופף בו. "לא, אתה מחכה לי." הוא נאנח. "מכל הימים בהם היו יכולים להפיל את השרתים של האפליקציה המחורבנת הזו…"

"לא את הכל, רק את התמונות." אביאל ענה את התשובה הרשמית של מפעילי האפליקציה, וההבנה הכתה בו. "שיקרת לגבי הגובה שלך."

"ואתה שיקרת לגבי הגיל שלך." גבע החזיר לו בטון דומה.

"עיגלתי. למטה."

"בעשר שנים?" גבע נד בראשו, "אי אפשר לסמוך על אף אחד יותר."

אביאל ספר בשקט עד חמש, פינה את הדרך והזמין את גבע להכנס.

שתי כוסות דיאט קולה קרה ושלוש עוגיות נטולות גלוטן מאוחר יותר שניהם הרגישו טוב יותר.

"דוקא כשעומר מחדש את הויזה בחיפה," גבע ליטף את דופן הכוס שלו באצבעותיו, "ודוקא כשאני ממש צריך הסחת דעת."

" אפשר לחשוב שהפילו את השרתים במיוחד בגללך." אביאל מילא את כוסו מחדש.

"אתה לא תאמין איזה יצורים הגיעו אלי היום." גבע נשען לאחור.

"אני דוקא כן יכול להאמין." אביאל היה משוכנע שלאחד מהייצורים שהוא פגש היה זנב.

"זה רק כי אין תמונות, אז אי אפשר לפסול את הדברים הכי מוזרים." גבע היסס לרגע, "זה לא שאני נכנס לשם בשביל לחפש מישהו אינטליגנטי. אתה מבין." הוא חייך חיוך מבויש מעט.

"אף אחד לא נכנס לשם בשביל למצוא מישהו אינטליגנטי." אביאל החזיר את החיוך. גבע היה חמוד, בסך הכל. בשום דרך לא הטעם שלו, אבל חמוד.

"רוצה לנסות למצוא מישהו ביחד?" גבע שאל ומיד המשיך, "אני מתכוון, לא ביחד-ביחד. אחד לכל אחד. רק שנעזור אחד לשני לנפות את הדברים הכי מוזרים שנתקלנו בהם היום."

"אני צריך לחזור לעבוד." אביאל הצביע אל המחשב שלו. "יש לי מליון הערות, ואני חייב לשכתב."

"עומר הזכיר שאתה עובד על ספר. רוצה עזרה?"

אביאל היסס, "אתה כותב?"

גבע נד בראשו, "קצת, פעם. אבל אני עובד עם המון סופרים. אני די טוב בלהבין הערות של קוראי בטא." הוא הביט אל אביאל, "בבקשה? אני ממש לא רוצה להסתבך עם עוד משהו עם קרניים במקום…" והוא השתתק בבת אחת.

אביאל זקף אצבע אחת, "בתנאי שאתה לא מספר לעומר על מה אני עובד, ולא מפריע לי."

גבע הושיט את ידו לפנים, "אין בעיה."

הם לחצו ידיים, ואביאל פתח את המחשב שלו.

"הי!" גבע רפרף על העמוד הראשון, "קנטאורים! איזה מגניב!" הוא חייך.

אביאל חייך. אולי בכל זאת היה בגבע הזה משהו ששווה להשקיע בו זמן.

**

תגובת אביאל למייל היתה "אני מוחה! כל הפרטים שרשומים בפרופילי ההכרויות שלי 100% אמיתיים"!

התכתבנו עוד מעט, וב 21:27 הוא כתב לי, "עכשיו לא להפריע! אני עדיין עובר על ההערות הקטנוניות שאיזו אחת כתבה לי…"

התוצאה היתה עוד סיפורון, שתי דקות מאוחר יותר:

 

"מה זה אומר בכלל, 'לשקול לשכתב'?" גבע רטן, "לשכתב? לא לשכתב?"

אביאל נשף בתסכול, "בדיוק מה שאני אומר!"

גבע הרים את ראשו בחדות והביט מאחורי גבו.

"קרה משהו?" אביאל גלל את הדף למטה.

גבע נד בראשו וחזר להביט במסך המחשב, "תחושה מוזרה כזאת. כאילו… כאילו מישהו מקשיב לי כל הזמן."

אביאל סימן את ההערה הראשונה. "זה תמיד ככה אצלי בבית. תתרגל."

 

*

כותרת המייל: יומולדת?

ואז ורד התחילה לאסוף כסף למתנת היומולדת של אביאל, ומיד היה לי ברור שעומר וגבע צריכים להשתתף במתנה. השתעשעתי ברעיון לבקש מורד לשים את השמות שלהם על הברכה, אבל החלטתי שזה יהיה מוזר מדי, וממילא – הסיפורונים היו רק של אביאל ושלי.

המייל נשלח ב-16 במרץ, בשעה 12:42 בצהריים (כלומר, כתבתי בזמן העבודה. אל תספרו לאף אחד…), וכן, הסוף היה to be continued.

 

עומר פסע הלוך ושוב בסלון. "אנחנו חייבים לעשות משהו."

גבע מולל בין אצבעותיו את התוכניה של "עולמות" שבדיוק פורסמה. "איך אתה בכלל יודע שהוא מהאנשים שחוגגים יום הולדת? אולי הוא שונא את יום ההולדת שלו?"

עומר נעמד, "יש לי מידע פנימי."

" שלישיה". גבע אמר. "נזמין אלינו, ו…"

עומר הניח את ידיו על מותניו, "קודם כל, אני די משוכנע שאתה לא הטעם שלו."

גבע הזדקף במקומו, "מה? למה? אני נראה בסדר גמור!"

עומר קירב את אצבעו והאגודל וקרץ.

גבע עיוות את פניו, "אני לא עד כדי כך נמוך."

עומר התיישב ליד גבע ופרע את שערו, "אתה כן. יש לך מזל שיש לך מעלות נוספות."

גבע הוציא לעומר לשון.

"וחוץ מזה," עומר המשיך מבלי לעצור, "אני רוצה לתת לו משהו מיוחד. משהו שיגיד 'אתה חבר אמיתי', ולא סתם…" הוא היסס לרגע, "הנאה רגעית". הוא סיים.

"לא כזאת רגעית." גבע מלמל במרמור, "אם עושים את זה נכון".

עומר נאנח, "אתה מוכן להיות רציני?"

"בסדר." גבע נשען לאחור. "מה אנחנו יודעים עליו?"

"הוא אמן." עומר אמר.

"וקורא המון." גבע גירד את אפו, "וכותב."

הם החליפו מבטים.

"ומעצב דרקונים בשעות הפנאי." עומר הוסיף.

"וחבר ממש טוב שתמיד מוכן לעזור." גבע אמר.

עומר זקף את גבותיו, "מתי הוא עזר לך?"

גבע נופף ביד אחת כמגרש יתוש, "עזוב."

השניים נשענו לאחור על הספה והביטו לחלל החדר.

" מה ניתן לו?" גבע אמר, ועומר משך בכתפיו.

 

To be continued…

 

*

כותרת המייל: כשסוף סוף קיבלת את המתנה, אני יכולה לשלוח 🙂

ורד יכולה להעיד שהצקתי לה בלי סוף לגבי המתנה. יותר משרציתי לדעת איך אביאל הגיב, רציתי לשלוח לו כבר את הסיפורון השני מהשלישיה. המייל נשלח ב-8 באפריל, בשעה 17:22.

 

"ער?" הקול רחשש מהצד השני של הטלפון.

אביאל מלמל משהו שהיה אפשר לפרש אותו כתשובה חיובית.

"מה אתה לובש?"

אביאל פיהק. הוא סוף סוף זיהה את המבטא. "הי עומר."

"כל כך ברור?" עומר ויתר על הקול הפלרטטני מיד כשאביאל זיהה אותו.

"אתה עוד פעם משועמם?" אביאל שפשף את עיניו.

"אנחנו קרובים, חשבנו לבוא."

ברבים, כמובן.

"או שאתה רוצה להצטרף לקפה?"

"אני לא שותה קפה בשעה הזו." אביאל התמתח. השעה היתה אחת עשרה בלילה. הוא הלך לישון מוקדם כי מחר כנס, והוא תכנן לנוח כמו שצריך כדי לעמוד ביום שלם של מתנדבים חסרי דאודורנט, תורים בלתי נגמרים והרצאות חסרות פואנטה.

"אז שנבוא?"

הדחיפות בקול של עומר העירה אותו סוף סוף. "מחר ממילא אנחנו נפגשים, לא?"

רחשוש מהצד השני של הקו, ולאחר מכן גבע אמר, "עומר ואני רוצים לתת לך מתנת יום הולדת פרטית."

אביאל פיהק שוב, "למה בדיוק אתה מתכוון? כי אני מחבב אתכם כחברים, לא בתור משהו מעבר לזה."

גבע צחקק, "זה מה שאני רציתי לתת! אבל עומר הטיל וטו. הוא אמר שאני לא הטעם שלך." הוא היסס לרגע, "משהו פרטי. מאיתנו. שאפשר לעשות עם בגדים."

אביאל התיישב במיטה, עירני סוף סוף. "בסדר."

"יש!" עומר נשמע ברקע, ואביאל חייך. היה קל לרצות אותם, בסך הכל.

שבוע מוקדם יותר גבע ועומר ישבו במטבח בדירה של עומר ובהו בעגמומיות בארוחת הבוקר שלהם.

"כסף זה לא מתנה." גבע עיווה את פניו.

"זה מה שכולם נותנים." עומר הסיט את שערו מעיניו. הוא באמת היה צריך להסתפר. "וזה אפילו קשור למה שאתה רוצה לתת לו."

"כסף? איך…" גבע נאנח, "לא, לקנות לו ספות לא קשור למה שאני רציתי. אני חשבתי על משהו יותר…"

"מלכלך." עומר השלים את המשפט וקרץ, "אני יודע."

גבע חייך. "אני רק חושב ש…" הוא היסס, "אביאל הוא אחלה בנאדם, ואני רוצה לתת לו משהו מיוחד. לא סתם להשתתף במתנה של המון אנשים שאני בכלל לא מכיר."

"מסכים." עומר חפר בחביתה שלו. "אבל אנחנו לא יכולים להיות שונים מדי. גם ככה…" הוא לא היה בטוח איך לסיים את המשפט.

"אבל אנחנו כן שונים, ואנחנו לא באמת חלק מהמעגל החברתי שלו. אני בכלל לא מבין איך אחותו הצליחה למצוא אותנו."

"היא רואת עתיד." עומר משך בכתפיו, "זה ההסבר ההגיוני היחיד."

"אביאל טוען שלא."

"זה לא משנה." עומר הוסיף מלח, "הנקודה היא שאני מסכים שאנחנו צריכים לתת לו משהו מיוחד, ואין לי…" ובאותו רגע הוא הפסיק, הרים את עיניו מצלחתו והביט אל גבע בחיוך ענק. "אני יודע."

"סיבוב על האופנוע לא נחשב." גבע עיקם את אפו.

"לא, מה פתאום?" עומר כמעט זרח כשהוא גילה לגבע מה הוא מתכנן.

גבע נגס את קצה המזלג שלו, "אתה לא רציני."

"לגמרי רציני."

השניים חייכו אחד אל השני.

גבע העיף מבט בשעון שעל המיקרוגל," לוקח שישה ימים להכין את זה. אם אתה רוצה שזה יהיה מוכן לפני עולמות, זה הזמן."

עומר החווה בראשו אל הסלון, "קדימה."

"קדימה," גבע חזר אחריו, ופניו כאבו מחיוכים. את זה אביאל באמת יאהב.

 

*

כותרת המייל: המשך יומולדת

לאביאל היה יומולדת ב-22 לאפריל. מכיוון שזו אני, רק התיישבתי לכתוב את הסיפורון ב-22 באפריל. לכן המייל נשלח רק ב-23 באפריל ב 2:02 לפנות בוקר. תגובת אביאל: "רוצהההההההההההההההה".

 

אביאל סיים להכין לעצמו עוד ספל תה כשנשמעה דפיקה בדלת.

"סוף סוף." הוא רטן לעצמו. הם אמרו שהם יגיעו תוך כמה דקות. בפועל לקח להם כמעט שעה להגיע, ואביאל כבר הגיע לשלב שבו הוא עירני מכדי להרדם מחדש ועייף מכדי לעשות כל דבר אחר.

"סליחה." עומר השתחל ראשון לדירה. גבע נכנס בעקבותיו וסגר את הדלת בשקט. הוא אחז שקית סופר רגילה בידו. נראה היה שבפנים יש קופסה.

"מצטערים, זה…" עומר הביט אל גבע ושניהם צחקקו. "זה המתנה שלך."

אביאל סקר אותם במבטו. הם לא נראו שתויים במיוחד. לא הפעם, לפחות, אבל הצחקוקים שלהם גרמו לו לתהות האם השיפוט שלו נכון.

גבע הביט סביב, "הי, איפה הדרקון?"

"באשכול. אמרתי לכם שצריכים אותו לגנרלית". אביאל החווה אל הספות, "רוצים לשבת? הרתחתי מים."

עומר הביט ברצפה הריקה, במקום בו היה ראש הדרקון הבוער עד לפני מספר ימים." לא הסתדר. היו לנו…" הוא היסס לרגע. "דברים."

במקום להמתין אביאל נטל את ספל התה שלו והתיישב. הוא כבר הכיר את הצמד מספיק טוב כדי לדעת שאם הוא ימשיך לעמוד גם עומר יישאר לעמוד, וגבע יישאר לידו.

השניים התיישבו על הספה מולו. גבע הניח את השקית ובה הקופסה על הריצפה בין רגליו.

"הוא עבד כמו שצריך הפעם?" עומר רכן לפנים ושילב את אצבעותיו.

אביאל הנהן, "מושלם. והגופרים בקושי נכוו."

עומר חייך, "מעולה! והנייר דבק?"

"החזיק מעמד," אביאל תפף על שפת הספל שלו. "והצבע לא התלקח. למה אתם כאן?" הוא ידע שהוא נשמע קצר רוח. אבל כבר אחרי חצות, ומאוחר.

שניהם לא הגיבו כאילו הם נעלבו. הם רק החליפו מבטים, וגבע הרים את הקופסה מהרצפה, עדיין בתוך השקית.

"עבדנו על זה די הרבה." הוא אמר, קולו רציני פתאום, "ואני ממש מקווה שזה ימצא חן בעיניך."

עומר נעמד והתיישב ליד אביאל. גבע התיישב לידו."אם לא תרצה, זה בסדר. אפשר להחליף."

אביאל נד בראשו,"אני לא מהמחליפים. אלא אם זה סט סכינים, וזה כבר יש לי."

גבע צחקק,"לא, זה לא."

הוא הרים את השקית, אחז בקופסה והושיט לאביאל, "יום הולדת שמח."

"יום הולדת שמח," חזר אחריו עומר והניח את ידו מתחת לידו של גבע. היה חשוב לשניהם לתת את המתנה ביחד, אביאל הבין.

הוא נטל את השקית בתוכה הקופסה. "אפשר להוציא?"

"בטח." גבע אמר, ושניהם החזירו את ידיהם אליהם. היה ברור שהם נמנעים מלגעת בקופסה.

אביאל הוציא את הקופסה. היא היתה חצובה באבן שחורה, קרירה למגע, אבל לא כבדה כפי שהוא היה מצפה.

"זה בגלל…" גבע התחיל להגיד, ועומר הידק את ידו על בירכו של גבע כדי להשתיקו.

מבלי לדבר הם עקבו אחרי אביאל.

על הקופסה היו פיתוחים בשפה מעוגלת. 'לשנה טובה משהיתה וגרועה מהבאה.'

אביאל חייך, "מקורי."

השניים לידו חייכו אליו, אך לא אמרו דבר. מעניין, אביאל חשב לעצמו.

הוא אחז במכסה. גבע עצר את נשימתו לידו. אביאל פתח את המכסה לאט.

דרקון אבן ירקרק היה מכורבל במרכז הקופסה, מושלם עד לקשקשיו ולרכסי עיניו. הוא היה בגודל של כף יד קפוצת אצבעות.

"וואו." אביאל הרים את עיניו אל עומר, "לא ידעתי שאתה יודע לגלף באבן."

עומר חייך והחווה בעיניו חזרה לקופסה.

אביאל חזר להביט בפסלון הקטן והיפהפה. הוא הניח את אצבעו על רכס הגב.

הדרקון התמתח במקומו. אביאל הרים את ידו מיד.

מבלי לדבר, עומר נטל את ידו של אביאל, זקף אצבע אחת והניח אותה על ראשו של הדרקון.

עומר עזב אותו. אביאל חשש להרים את אצבעו, וחשש להשאיר אותה.

הדרקון פרש את כנפיו לצדדיו, נמתח והישיר את עיניו לאביאל.

הוא נגח באצבע, כמו כל חתלתול שאביאל הכיר. הדרקון פיהק, התלטף על האצבע המושטת והתכרבל מחדש.

ברגע שנשימותיו נרגעו הוא התאבן מחדש. אביאל הרים את ידו וסגר את הקופסה.

"עשיתם לי דרקון." הוא אמר, מביט בקופסה הסגורה. "ובגלל זה לא דיברתם, כדי שהוא יוטבע עלי."

"כן!" גבע כמעט קיפץ במקומו.

אביאל הביט אליו, "מי משניכם…?"

"עומר שרטט את הצורה, רשף עזר ליצור אותה באבן, ואני הכנסתי את האישיות."

אביאל חש שגבע מנסה להצטנע.

"יובל עשתה לחש אוויר, אז הוא יעוף גם." עומר הישיר את מבטו לאביאל, "רצינו לתת לך משהו מיוחד."

"תודה." אביאל כמעט השתנק. מעולם לא היה לו דרקון משלו.

"והוא רק מתנהג כמו חתול, אל תדאג. אני די בטוח שאתה לא אלרגי אליו." גבע חייך חיוך ענק.

במקום לענות, אביאל חיבק אותם. הוא הכין להם תה, ולאחר מכן העיר שוב את הדרקון, שהפעם החליט לטייל על כף ידו.

"הוא אוכל רק יתושים וג'וקים." גבע העיר כשהדרקון החל לרדוף אחרי כדור אבק קטן.

"רצינו משהו מועיל." עומר חייך.

"והיינו חייבים להביא אותו כששקט ואין אנשים כדי שהוא לא יוטבע בטעות על מישהו אחר." גבע העביר את ידו בשערו, "מצטער."

הדרקון ניצח במאבקו מול כדור האבק וחזר, מדדה ומרחף מעט אל רגלו של אביאל.

"הוא נהדר." אביאל חייך. "תודה".

הם נשארו אצלו עוד מעט, ואביאל השביע את שניהם להגיע לעולמות. אחרי שהם הלכו הוא לקח את הקופסה והניח אותה ליד מיטתו. הדרקון ישן, נחירותיו נמוגו ברגע שהוא נרדם לגמרי.

אביאל נרדם, מחייך.

 

 

**

המייל שלא כתבתי

 

התוכנית המחוכמת שלי כללה להביא ליום ההולדת שלו בפארק דרקון אדום קטן ולהצמיד ברכה מעומר וגבע. היה לי ברור שהוא יאהב את זה. אבל לא מצאתי דרקון כמו שרציתי, מהסוג שמכורבל על אבן, ובמקביל אביאל ואני התחלנו לכתוב את הסיפור שלנו. הנוכחות הקבועה של עומר וגבע (כולל הערות מטופשות באמצע היום מסוג "עומר עבר לידי! האופנוע שלו נורא מרעיש!") התחלפה בנוכחות הקבועה של צוק ונווה, הגיבורים של הסיפור המשותף שלנו.

ביום ההולדת שלו בפארק אמרתי את זה לאביאל, שבגללו אין לו סיפורון יומולדת נוסף, והוא צחק ואמר, "אז החלפת זוג הומואים בזוג הומואים."

בתגובה הודעתי לו שאני הולכת להפוך את ההומואים 'שלו' ללסביות, והוא נעץ בי מבט בערך-זועם (הוא לא באמת ידע לזעום) ואמר "בשום פנים ואופן לא!" או משהו דומה, והחלקתי את זה. היו המון דברים לעשות בפארק, והחלטתי שאחרי שנסיים את הסיפור המשותף אני אמצא דרך להכניס סיפורון שלו עם צוק ונווה. למה לא?

רק שבמקום זה ביום שלישי קיבלתי טלפון מורד, ועשיתי את הפרסה הארוכה בחיי, ועמדתי בכל פקק ופקק בדרך לתל אביב, ואחרי שסוף סוף הגעתי, ברמזור מתחת לבית שלו עמדה משאית עמוסה באופנועי נינג'ה ירוקים, והדחף הראשון שלי היה לסמס לאביאל, ותוך כדי ששלפתי את הסלולרי והרכבתי את הסמס המשועשע הבנתי שאין לי למי לשלוח אותו יותר.

זה הסיפורון שהייתי שולחת לו למייל ביום שלישי בערב, אם רק היה מישהו מהצד השני שיקבל אותו.

 

 

 

גבע נשען על הקיר מאחוריו, שוכח מהטינופת שהוא ידע שנמצאת שם, חיוך עוטף את פניו.

"אני מתחיל לחבב את הקטע הזה של לעבוד ביחד." הוא לחש.

עומר כיפתר את מכנסיו וחייך, "גם אני." הוא רכן לנשק את גבע. "אפילו שכבר אין זמן לאכול צהריים." הסלולרי שלו רטט בכיסו.

גבע פלט צחוק קצר, השפתיים שלהם עדיין צמודות. "אני לא מאמין שהבאת את התועבה הזו לכאן."

עומר התרחק ממנו. "זה היה לי בכיס. שכחתי להוציא." הוא לא התכוון להשמע מצטדק, וידע שהוא נשמע בדיוק כך.

גבע פתח את דלת התא, הציץ לוודא שאין אף אחד בשירותים, ופסע אל הכיור.

"נו?" הוא קרא מעבר לכתפו כשעומר לא הגיח מאחוריו.

"כמה זמן להגיע לחיפה?" קולו של עומר נשמע חנוק.

"שעה וחצי. אולי פחות, עם איך שאתה נוהג. למה?"

לא היתה תשובה. גבע ייבש את ידיו והסתובב לאחור. עומר ישב על האסלה, חיוור, מביט בסלולרי שלו.

גבע פסע אליו. "מה קרה?"

עומר הרים את מבטו מהסלולרי, עיניו אדומות. "אביאל…" הוא לא השלים את המשפט. גבע סגר את המרחק בינהם ונטל ממנו את הסלולרי. עיניו חלפו על ההודעה הקצרה. הוא קרא אותה שוב, כל מילה נוחתת עליו בלי להבין את הקשרה. הוא הביט אל עומר.

"מה עושים?"

עומר נטל את הסלולרי, מחה את עיניו ונעמד. "נוסעים. יש לנו שעה."

 

עומר וגבע עמדו בשולי החבורה המתאבלת. היה אפשר למפות את אנשים על פי החיבוקים שנשלחו מאדם לאדם. שם המשפחה הקרובה. שם החברים. פה ושם אנשים נדדו בין הקבוצות והחליפו מחוות מגושמות של מי שהתאחד רק בכוח האבל המשותף.

גבע נע מרגל לרגל. החולצה המקומטת והמכנסיים הקצרים שנראו מתאימים לסתם יום במשרד בלטו מול מעטה האבן המצוחצח של בית הקברות.

עומר משך בחולצת הכפתורים שלו. "הייתי צריך להחליף בבית. יש לי חולצה שהוא אהב."

גבע משך בכתפיו. "מה זה משנה?" המילים שלו נחנקו תוך כדי דיבור. עומר הניח את זרועו סביבו ומשך אותו אליו.

"רוצה שנגיד משהו לאחותו?" עומר החווה למשפחה הקטנה שעמדה במרכז, מוקפת במעגל שתיקה.

גבע נד בראשו, "מה נגיד לה? מצטערים שאח שלך מת?"

במקום לענות עומר הידק את חיבוקו.

מונית עצרה בשולי הכביש ושני גברים יצאו ממנה. הגבוה מבין שניהם היה לבוש בחולצה שחורה ועליה הכתובת 'בשר זה רצח'. השני בחולצה מכופתרת וג'ינס רפוי, משקפי שמש ענקיים על פניו. הם נעמדו על המדרכה, בוחנים את הסביבה. כשהם הבחינו בגבע ועומר הם פסעו אליהם. גבע קיווה שהם לא ירצו לדבר איתם. הוא לא היה מסוגל לנהל שיחה בטלה עכשיו.

הגבר במשקפי השמש הושיט את ידו לעומר, "צוק." הוא אמר.

עומר הוריד את ידו מגבע ולחץ את ידו של צוק.

"נווה." אמר הגבר בחולצת 'בשר זה רצח'.

עומר לחץ את ידו, ולא שחרר אותה אלא סקר את פניו של נווה. "האקטיביסט." הוא אמר.

גבע הביט אל עומר, "אתה מכיר אותם?"

עומר סימן בידו, "ככה ככה."

"לא רשמית." צוק הוריד את משקפי השמש שלו. עיניו היו אדומות ונפוחות. "שמענו עליכם הרבה. אתם התל אביבים, נכון?"

שבב זכרון הבהב בגבע. אביאל הזכיר משהו, לפני מספר שבועות. הוא נקש באצבעותיו, "הבאר שבעים."

נווה הנהן. לעיניו היה ברק מעט מתכתי.

"איך הגעתם כל כך מהר?" גבע שזר את ידו חזרה בידו של עומר.

"המג-לב." נווה ענה. "עושה את הקו באר שבע – חיפה בארבעים דקות."

"אין רכבת מהירה מבאר…" גבע התחיל לענות.

"אצלכם אין." נווה קטע אותו.

"אם זה היה תלוי בך, גם אצלנו לא היתה." צוק מלמל, והשתתק.

אף אחד מהם לא הצליח לחשוב על משהו נוסף להגיד. הם שתקו ברביעיה, עוקבים אחרי שאר הקהל שנפרד והתחבר מחדש בהתאם לגבולות ההיכרות. צוק משך באפו והרכיב מחדש את משקפי השמש שלו. נווה הניח את ידו על זרועו של צוק. הם לא אחזו אחד בשני, וצוק, שבבירור היה זקוק למישהו להשען עליו, לא פנה אל נווה לעזרה.

גבע החניק אנחה. הוא לא זכר במדויק מה אביאל אמר על הצמד הזה, רק שהם מסובכים יותר ממנו ומעומר. בטח עומר זכר. הם התראו הרבה יותר.  כל הפעמים בהם עומר הציע לו להצטרף לביקור אצל אביאל התרוצצו בזכרונו. גם יום ההולדת, אליו הוא החליט לא להגיע ברגע האחרון. סתם, רק כי כאבה לו הבטן והוא לא רצה לצאת למקום מלא בדשא וילדים מתרוצצים.

גבע מחה את עיניו, עומר הידק אותו אליו. נווה התרחק מהם, וחזר לאחר רגע אוחז בערימת ממחטות. גבע נטל אחת. צוק אחרת.

"מזל שיש אנשים מנוסים כאן." נווה אמר.

"לא רוצה את הניסיון הזה." גבע ענה, ונווה התכווץ במקומו.

הם שתקו בזמן התפילה, והלכו בשולי הקהל שליווה את האדם שכבר לא היה. הם האזינו לבדיחות המהוסות על כך שהולם לסתום את הקבר הטרי בעזרת סיליקון, ועל כך שחסר דבק חם כדי שזה יהיה מושלם. הם המתינו עד שקהל המשפחה והחברים פינו את הרחבה הזעירה והמדרגות הניידות.

"אתה רוצה להגיד משהו?" עומר שאל את גבע.

גבע נד בראשו. המחנק בגרונו הבהיר שהוא לא יצליח להרכיב משפט מבלי לבכות. עומר מחה את עיניו ושתק.

נווה כחכך בגרונו. "זה בסדר אם אני אגיד?"

גבע משך בכתפיו. עומר לא נע.

נווה שאף עמוקות והביט אל הקבר. "אני מצטער שלא הכרתי אותך מספיק. אני מצטער שהתעכבתי…"

צוק שילב את ידו בכף ידו של נווה. "אנחנו." הוא אמר בשקט, הדמעות ניכרות בקולו.

נווה הנהן. "אנחנו." הוא תיקן. "אנחנו מצטערים שהתעכבנו כל כך." הוא מצמץ, מחה את עיניו והמשיך בקול שקט. "בלעדיך לא היינו כאן. תודה שהיית."

נווה מחה את עיניו שוב. צוק שלף את הממחטה הנקיה האחרונה מכיסו והושיט לנווה. הם פסעו מהקבר מחובקים.

עומר הניח את ידו על גבע. הם הביטו אחד בשני, וחזרה אל הקבר.

"תודה שהיית." אמר גבע.

הם התרחקו, מותירים מאחוריהם אבנים שותקות.

במקום רחוק, מעבר לשולי ההכרה של שניהם, אדם גבוה ורזה בבגדים שחורים לחלוטין נתן לי חיבוק, סידר את השערות הקופצות שלי ואמר, "די, סתומה. תחזרי לכתוב."

 

Advertisements

14 responses to this post.

  1. אוף 😦
    תודה לך, זה מרגש.

    הגב

  2. וורדפרס טיפש. מתעקש על מילים.
    ריגשת אותי. אוהבת אותך.

    הגב

  3. Posted by Boojie on מאי 26, 2016 at 12:07 pm

    תודה שהייתָ.
    ותודה שאת.

    הגב

    • Posted by אלודאה on מאי 27, 2016 at 9:40 am

      תודה שאת ❤️

      הגב

      • את יודעת, אם הייתי באמת רואת עתיד… וכולי.

        הגב

        • Posted by אלודאה on מאי 28, 2016 at 2:23 am

          אם היית דמות בסיפור שלי סביר שהיית רואה מראש מה יקרה ומסיבה כלשהי לא היית יכולה לשנות דבר. או, גרוע יותר, זה המקסימום שהיית יכולה למשוך את הזמן איתו.

          הגב

  4. הו קרן 3>

    הגב

  5. אני רק עכשיו כי חו"ל אבל בכל מקרה ו.

    הגב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: