אביאל

הדבר האחרון שראיתי מאביאל היתה הזרוע שלו. היא נשמטה מתחת לסדין כאשר האנשים של האמבולנס הגיעו לפנות אותו. הוא היה עטוף כולו, וידעתי בוודאות שהוא כבר מת, ובכל זאת לא יכולתי שלא לבהות לרגע בזרוע שלו, ולחשוב כמה נורמלית היא נראית. עם השערות שעליה, ועם כף היד שמעט מכווצת, כמו כל כף יד שנמצאת במנוחה. לרגע אחד המוח שלי צעק שהוא רק ישן, וזה ממש לא מנומס מצידנו להפריע לו ככה, ולמה אני בכלל בבית שלו באמצע היום באמצע השבוע ומפריעה לו, ואולי כדאי שאני אבוא לתת לו חיבוק וזהו?

לפני זה, כשהיינו רק ורד, אורי ואני בדירה, ביקשתי רשות יפה מורד והלכתי להפרד ממנו. לא אמרתי שום דבר בקול רם. זה טיפשי. הוא כבר מת, והוא לא יכול לשמוע אותי. אבל כן ליטפתי את הכתף, שהיתה חבויה מתחת לסדין, והנחתי את היד על הזרוע ושאלתי, ככה בלב, אם לא אכפת לו להפסיק עם העמדת הפנים הזו כי זה לא מצחיק ולא כיף יותר. בכלל לא כיף.

אחר כך, כשכיבינו את כל האורות ויצאנו לחיפה, כיביתי את האור בחדר העבודה / בלגן, ואמרתי לו יפה שלום. כי אני מנומסת. ובכיתי. הו, כמה שבכיתי. לא ידעתי שגוף האדם מסוגל להפיק כל כך הרבה דמעות.

ובעצם זה מתחיל כנראה ביום שלישי בבוקר. בשבע וארבעים, כשלא הצלחתי לצאת מהמיטה וסימסתי לקבוצת הכתיבה בוואטסאפ "שתדעו לכם שממש כיף לכתוב עם אביאל" ואחר כך "מצחיק איך שנינו נגשים לאותו סיפור מזויות שונות לגמרי". זה היה בתגובה למליון ההערות שהוא שלח לי ערב לפני כן וראיתי רק באותו בוקר. ושלחתי לו בפרטי לב גדול ואדום, שפעם. כל הזמן צחקנו על זה שאני שולחת לו לבבות אדומים והם פועמים ואילו הוא שולח לי לבבות כחולים שלא זזים, כי ככה זה הממשק של הוואטסאפ, משחזר את העמילואידוזיס שהרג את הלב של האדם עם הלב הכי גדול שפגשתי.

אבל אחרי שכתבתי את זה לקבוצה היו שלוש תגובות, ורק ראיתי שיש תגובות, ולא שמתי לב שאחת מהן של אביאל, של הסמיילי על לבבות במקום עיניים. וחצי שעה מאוחר יותר, בפקק בדרך החוצה מהוד השרון הוספתי "שתדעו שאביאל שלח לי טיימליין מסודר של הסיפור שלנו, ועכשיו הכל על הנייר ואני לא צריכה לזכור יותר שום דבר! זה כמו קסם!" ועל זה היו כמה תגובות משועשעות קמעה, אבל אף אחת מהן לא היתה של אביאל וזה קצת עצבן אותי. לא ידעתי שבפער הזמן בין ההודעה הראשונה לשניה הוא הלך לשירותים, ואת ההודעה השניה הוא כבר לא ראה, כי הוא בדיוק היה עסוק בלמות. במקום זה ארזתי את עצמי ויצאתי וחיבקתי את הילדים ונסעתי לחיפה, וקצת לפני זכרון יעקב ורד התקשרה אלי ואמרה "אביאל בהחייאה". ועצרה לרגע ואמרה, "זה לא נראה טוב." והמשיכה, "אני לא חושבת שהוא יצא מזה." ואני הייתי ממש בסדר וכמעט לגמרי השתלטתי על הקול שלי ואמרתי לה "אני באה עכשיו", והמשכתי לנסוע, ואחרי דקה הבנתי שאני לא מסוגלת להמשיך בקו ישר ועצרתי בשוליים ובכיתי.

אף פעם לא הבנתי את המונח "געה בבכי". מה זה השטות הזו, תהיתי. מי גועה? ובכן, אני. בשוליים של כביש שתיים, מעט דרומית למחלף זכרון. עם דמעות שלא מאפשרות לי לראות את הדרך ומשמיעה קולות כאילו שאין לי שליטה יותר על מיתרי הקול שלי. הצלחתי לעצור את הבכי ולחזור לכביש, ולנהוג, ולהתקשר ליואב ולהגיד שאביאל לא במצב טוב ואני חוזרת לתל אביב, ולהתקשר לעבודה ולהגיד שחבר שלי לא במצב טוב ואני לא אגיע, ואחר כך להמשיך לנהוג כשהדמעות לא מפסיקות והגעיות הטיפשיות האלה לא עוצרות. אני לא מסוגלת לבכות כמו ליידי, מסתבר. לא כשכל מה שרץ לי בראש זה "זה לא הוגן. זה לא הוגן. זה לא הוגן", כאילו שמוות הוא דבר סיפרותי שאמור להגיע בשלב רלוונטי לחיי הדמות, ולא סתם ככה.

ולפני זה היה יום שני בערב. הייתי אחרי טיול מהעבודה ולא היה לי כוח לזוז, והיו לי המון רגשות אשמה שאני לא מגיעה למפגש הכתיבה השבועי שלנו, ואביאל כתב לי לא להיות סתומה ולנוח. למעשה, מה שהוא כתב זה שהיה לי יום שהתחיל מאד מוקדם, שהייתי בשמש רוב היום, ושהוא באמת חושב שאני צריכה לנוח. ועם סמיילי עצוב. אז נשארתי בבית, ונחתי, והתחלתי לסרוג תיק משקיות ניילון, ואמרתי לעצמי שאנסה בכל זאת להגיע למפגש הכתיבה בחמישי, אבל לא ידעתי שהוא ימות למחרת, ולא ידעתי שזו תהיה חלופת הסמסים האחרונה ביננו, ולא ידעתי שאני לא אספיק לשאול אותו איך הוא רוצה לסיים את הסיפור המשותף שלנו מעבר ל"ואז יש להם תוכנית מחוכמת שמצליחה".

הזכרון האחרון שלי מאביאל הוא מיום ההולדת שלו. בדיוק לפני שבוע. עכשיו שש וחצי בערב, 14 במאי, 2016. פגשתי אותו בפעם האחרונה ב-7 במאי בשעה שש וחצי בערב, כשהיינו חייבים לזוז ממסיבת יום ההולדת שלו. הגענו בשלוש, בערך. היתה עוגת אופטימוס-פרינסס, של בובת אופטימוס פריים תקוע בתוך חצאית קרינולינה משוקולד ובצק סוכר עם נצנצים, והיו המון חברים, וכל שלוש השעות שהיינו שם דיברנו על שטויות, והתחבקנו מלא, וצחקנו ואיימתי עליו שאנחנו באמת חייבים להחליט איך הסיפור שלנו נגמר. והוא ליטף לי את הראש מהגובה המופרך שלו (יש ביננו כמעט 30 ס"מ), וסידר לי את השערות שקפצו. אני די משוכנעת שהוא שם לב שהגעתי עם שיער פזור לכבודו. ולבשתי את השמלה עם המעוינים הקטנים הכחולים וסנדלי שורש. שמלת ה"ככה נוח שלי", שאיתה הגעתי להמון מפגשי כתיבה, ואותה לבשתי בשלישי בבוקר, ואיתה הגעתי ללוויה שלו, כשביקשו ממני לשאת הספד ונחנקתי כל משפט.

כי כשביקשו ממני לשאת ההספד ידעתי בדיוק מה אני רוצה להגיד, אבל אז המבט שלי חמק שמאלה, וכל המשפחה שלו עמדה שם והתחבקה ולא הייתי מסוגלת להגיד את זה, כי זה אכזרי מדי.

כי מה שרציתי להגיד בהספד היה – מהבוקר כולם שואלים אותי מה אני רוצה. אם אני רוצה לשתות, או לאכול או לשבת. וכל מה שאני רוצה זה דבר אחד.

אני רוצה את אביאל בחזרה.

מודעות פרסומת

12 responses to this post.

  1. Posted by subatoi on מאי 14, 2016 at 7:06 pm

    :-((

    הגב

  2. Posted by adamlevinisme on מאי 14, 2016 at 11:11 pm

    {}

    הגב

  3. {חיבוק}

    הגב

  4. גם אני 😥

    הגב

  5. Posted by Boojie on מאי 16, 2016 at 11:12 pm

    הגב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: