באופן טבעי

את חיי הוירטואלים התחלתי בפורום "אמנות הלידה". קראתי לעצמי "קרן", ומיד קפצו עלי בשאלות והבהרות. רק אז גיליתי שכבר יש קרן בפורום ומיד שיניתי את השם לקרן (אחרת), שם שנשאר איתי במשך שנים (ועד היום נשמר בסלולרים של חלק מחברותי מאז). הייתי בחודש שביעי להריון הראשון וחיפשתי מידע, כל מידע שהוא. בפורום ההוא מצאתי תמיכה, חברות נפש ונחשפתי לראשונה לרפואה אלטרנטיבית במלוא מובן המילה. חלק גדול מהאמהות שלי הושפעה ממה שלמדתי שם. יש דברים שמשמחים אותי, יש דברים שהייתי מוחקת מהזכרון, אבל זו היתה אחת התקופות המשמעותיות בחיי. כאשר הגדול היה בן שנה אחת מהחברות מהפורום הכינה לי ספר שמורכב מכל ההודעות שלי שם. הספר עדיין איתי.

אחר כך המשכתי ל"באופן טבעי", שילוב בין פורום לבלוגים אישיים, אתר קיצוני עוד יותר בדעותיו. הייתי כבר בסטאז', ובתור רופאה הייתי שייכת לממסד המרושע, נציגה של הרשע עלי אדמות. אבל גם שם מצאתי חברות, תמיכה ורעיונות חדשניים לגבי אמהות וילדים. קראתי לעצמי אלודאה בלבן, כי האתר מחייב שם עם קו תחתון על מנת ליצור לעצמך בלוג, ואני כבר הייתי בחלוק.

את עולם המד"ב הוירטואלי גיליתי רק כשהיו לי כבר שני ילדים. זה התחיל מסיפור שכתבתי ל"בלי פאניקה" ושלחתי מבלי לדעת שהסיכוי שלו להתקבל הוא אפסי. אם אני זוכרת נכון הבנזוג הוא שמצא את ההודעה על פרויקט הסיפורים ההוא. משם הגעתי לפורום אורט זצ"ל (הנה ההודעה הראשונה שלי שם), פתחתי בלוג מסודר בלייבג'ורנל, כמו כל המד"ביסטים הרציניים, נפרדתי מהאישיות הישנה ופתחתי חדשה.

מאז הפייסבוק הכל השתנה. הפורומים נפחו את נשמתם. האנונימיות ברשת נעלמה, וממילא כולם מנסים לצוד את הפרופיל האישי שלי כדי להשתמש בו לדחוף פרסומות ולפלח שוק (מה שתמיד מזכיר לי קלמנטינות). החברים שלי מעולם המד"ב הוירטואלי הפכו לחברים אמיתיים לגמרי, מהסוג שלא רק עוזר להעביר גופה, אלא גם יגיש את את החפירה אם יתברר שהגופה היא זומבי.

את הבלוג שהיה לי בלייבג'ורנל העברתי לכאן בעזרת ליאור, איש המעשים הנמרץ, אבל מה שכתבתי בבאופן נשאר שם. כבר מספר חודשים אני מהגגת ברעיון לגבו ת איכשהו את מה שהיה שם, אבל לא מוצאת סיבה מספיק טובה. נוח לי שהכתיבה האוורירית וחוסר המודעות לבניית משפטים נכונה נשארת מופרדת מהעולם שבו אני מועמדת לפרסי גפן ומתחככת בכותבות מעולות על בסיס שבועי.

השבוע החלטתי לשבת ולנסח סוף סוף את הסיפורים שלי מהסטאז' עבור "מכתבים לבריאות", פרויקט שאני מאמינה בו בכל לבי. הוא חשוב, ועם קצת מזל יכול לשנות את המדינה שבה אנחנו חיים. הבעיה היא שמאז הסטאז' עברו שמונה שנים, ומי מסוגל בכלל לשחזר את סערת הרגשות, המצוקה והפחד מאז?

אני לא. אין סיכוי. אבל אלודאה_בלבן כן, והיא כתבה מספיק בשביל שאוכל להשתמש בבסיס שהיא בנתה כדי לעזור לפרויקט חשוב. התחלתי לחפור בבלוג הישן שלי, וגיליתי המון סיפורים, המון תזכורות והמון אושר חבוי לדברים שכבר נשכחו ממני.

אני הולכת להעביר את כל הפוסטים הישנים שלי לכאן. הם יהיו קצרים, כתובים גרוע, ורובם חסרי משמעות אחרי כל השנים האלה. אבל הם חלק ממני, וצריכים להשאר. אנסה גם להכניס את התאריכים הנכונים, אבל אני לא בטוחה שוורדפרס יאשר לי לעשות את זה.

הבלוגים שיועברו הם:

אלודאה בלבן – הבלוג הראשי. מכיל הרהורים על אמהות, רפואה, ילדים, ומדי פעם קיטורים על הצמחים הנבולים באדניות.

365 ימים דף בלוג – מכיל תיאור של השנה שבה הגדול ואני היינו בחינוך ביתי.

ילד בית הולך לגן – השנה שבה הגדול התחיל ללכת לגן, נולדה לו אחות, והחיים שלנו השתנו לגמרי.

שני ילדים יצאו לדרך – הקצר מכולם. עלי כאמא לשניים.

אם אתם נתקלים במקומות וירטואלים שהשארתי בהם עקבות משמעותיים אנא ספרו לי.

מודעות פרסומת

3 responses to this post.

  1. Posted by natti a on יוני 21, 2014 at 1:31 am

    I'd hand over a shovle if you needed one.

    להגיב

  2. "אם אתם נתקלים במקומות וירטואלים שהשארתי בהם עקבות משמעותיים אנא ספרו לי"

    עין הדג? ("ביצה" אאז"נ)

    גם אני צריך מתישהו לגבות ולהעביר אל הLJ הישן שלי. אבל למי יש זמן? אוף

    להגיב

  3. […] כמעט ארבע שנים התחלתי לאחד את כל הבלוגים שיש לי לכאן. עכשיו […]

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: