חוק עשרים הדקות

אתמול היה יום שישי. היינו אמורים לנסוע למוזיאון פתוח שמציג קבקבי עץ ותחנות רוח, תיירותי להפליא, אבל במקום זה החלטנו לחפש את מוזיאון הימיה. דוד גוגל שלח אותנו לסיבוב של שעה ומשהו ברגל, מה שהתברר בדיעבד כמיותר, כי המוזיאון, כמו כל העיר הזו, נמצא במרחק של עשרים דקות מהדירה שלנו.

המוזיאון עצמו מעניין למדי. נהניתי מאד מאגף שמציג תמונות רבות פאתוס של ספינות הולנדיות נאבקות בגלים. היו גם חדרים של אצרולבים, מצפנים ושלל עזרי ניווט אחרים, והיה חדר שלם של אטלסים שהיה נפלא. אילו היינו עם הילדים היינו הולכים גם לאיזור שמוקדש לילדים ומגלים המון דברים, וסביר שהייתי מדברת על הלוקרים המגניבים שיש שם שמגיבים לברקוד על הכרטיס שמקבלים בכניסה, אבל לא היינו עם הילדים ולכן היינו יכולים להתלהב מדברים של מבוגרים. במקרה שלי – תמונות. במקרה של הבנזוג – עזרי ניווט. בלי אף ילד שימשוך אותי בשרוול ויתלונן שחם לו, קר לו, משעמם לו, איפה יש כאן פיפי.

עברנו באגף שמוקדש להיסטוריה האפלה של הולנד – העבדות. הם הקדישו קומה שלמה שבה יש דימוי של עבדים בבטן הספינה, המחזה של הקברניט המרושע שרוצה להשתמש בעבדים כדי להגביר את התפוקה, מכתבים קורעי לב מאמהות לילדיהן ודברים נוספים. סביר שאת ההולנדים זה מזעזע. אותי, אישית, למודת השואה ויד ושם זה לא הרשים במיוחד. ביליתי את רוב הסיבוב בלהגיד לעצמי "ביץ', פליז". אני מבינה למה הם מזועזעים מהכתם הזה בעבר שלהם, אבל הכתם שלנו קרוב בהרבה, אדיר מימדים בהרבה ומרושע לאין שיעור.

מחוץ למוזיאון יש פריגטה משומשת שהפכה למוזיאון בפני עצמה. אפשר לטפס, להזדחל, להתנדנד ולטייל בכל מקום כמעט. זה המקום אליו צריך להביא את הילדים בתחילת הסיור. אם אתם מגיעים עם ילדים עזבו את המוזיאון – אין להם מה לעשות שם. רק תשאירו את הילדים על הפריגטה וזהו. יש מצב שגם אתם תרצו להשאר עליה…

מהמוזאון חזרנו ברגל לתוככי אמסטרדם לחפש ארוחה. רצינו ללכת למקום אחד ספציפי -"משמר הלילה". פאב שנמצא ליד כיכר באותה שם שממחיזה תמונה של רמברנט. לא שאנחנו כאלה חובבי רמברנט, אבל "משמר הלילה"!

חשבנו שאנחנו יודעים איפה אנחנו, ולכן חשבנו שאנחנו יודעים איך להגיע למשמר הלילה (רמז – לא מצפינים עד החומה ומבקשים בגדים שחורים), ולכן התוצאה היתה שהלכנו לאיבוד מהר מאד. בהתחלה זה היה נחמד – לראות רחובות שעוד לא עברנו בהם, עם חנויות שעוד לא ראינו ואנשים שונים. אחרי כמה דקות הבנו שאנחנו לא בקנזס יותר. הגענו לחלק של אמסטרדם שכל התיירים הולכים אליו – רק קופי שופס וחנויות מין. שום דבר אחר. וכולם מעשנים. או מצטלמים ליד חנויות קונדומים ובגדי עור. או גם וגם. באיזושהי נקודה זה הפך להיות עמוס מדי. כמה מין אפשר לספוג?

חתכנו לרחוב הראשי ומיד גילינו שאנחנו אמנם באיבוד, אבל במרחק של עשרים דקות מהדירה אז הכל בסדר.

הצלחנו למצוא את ככר המשמר ואפילו את הפאב שחיפשנו. הבעיה היא שהשעה היתה חמש, וכולם סיימו לעבוד והחליטו להשתרע בכל המקומות שהיו נטושים בבוקר. בעיקר בכיכר המוארת והמאווררת. ומה הדבר שההולנדים עושים כשהם מתאווררים? ובכן, מעשנים. והרבה. מכל הבא ליד, כמובן, והתוצאה היא שאי אפשר היה לנשום. אפילו החלק הפתוח בפאב היה מלא עשן. אחרי הסמטאות הצרות המעושנות והכיכר המעושנת, הפאב היה כבר יותר מדי. כאב לי הראש והייתי רעבה. בלית ברירה התחלנו להזדחל הרחק ממשמר הלילה בחיפוש אחרי מקום לאכול בו. מצאנו שלוש מסעדות, כולן מומלצות על ידי trip advisor, ובחרנו את זו שנראתה הכי נטולת עשן.

מסתבר ש"נטולת עשן" הוא בדיוק הקריטריון שהיינו צריכים. הארוחה עצמה היתה מעולה. אחת מהארוחות הטובות שיצא לנו לאכול, לא רק בהולנד אלא בכלל. סטייק עשוי במידה הנכונה, סלמון עסיסי, מאפה פריך, בירה טובה, אדוויל ומים  – מה עוד אדם צריך? השירות היה מצוין, אדיב, מהיר ולא מעיק, המחיר היה סביר לגמרי לארוחה של שלוש מנות + אלכוהול (האלכוהול היה החלק הכי זול, שמונה שקלים לשליש בירה).

יצאנו משם מאוששים והלכנו לשרוץ בסטארבקס בשביל לכתוב (הבנזוג כתב הרבה, אני כתבתי את הפוסט של אתמול). פיספסנו שיחה עם הילדים, וקבענו לדבר איתם למחרת. יצאנו הביתה ומיד הלכנו שוב לאיבוד. כלומר, תכננו לחזור לדירה, אבל פנינו בפניה הלא נכונה, מצאנו גשר עם עשרות מנעולים, חנות צעצועים עם חד קרן מבהיל בכניסה, עוד קופי שופס, ואז את ככר משמר הלילה שוב. מסתבר שעשינו סיבוב אדיר שלא קירב אותנו בכלל לדירה. במזל, עדיין היינו באמסטרדם ולכן במרחק של עשרים דקות ממקום המגורים שלנו. קנינו צ'יפס, כי כולם אמרו לי שהצי'פס ממש טעים, צילמנו אותו כדי להעלות תמונה של צ'יפס עם מיונז לאינטרנטים, ויצאנו חזרה הביתה.

התוכנית למחר: מוזיאון ואן גוך ומוזיאון החתולים. ככל הנראה לא נספיק אף אחד מהשניים, אבל לא נורא.

הפוסט הזה היה אמור להקרא במקור "הולנדים שיכורים בכל מקום!". ראינו שלוש מסיבות רווקים הולנדיות, או, לפחות, נדמה לנו שהן היו מסיבות רווקים, כל אחת יותר שיכורה ורועשת מזו שקדמה לה. אחת היתה מסיבה על יאכטה כשהחתן לובש כובע סגול ושותה, בזמן שחבריו לובשים חולצות כחולות עם כתובות מסוג "האיש שאני לא זוכר את שמו" ומנענעים את הספינה עד שהחתן נפל. השניה היתה דומה, מינוס הכובע הסגול. השלישית לא היתה על המים אלא מחוץ לסטארבקס שלנו והורכבה מעשרה גברים בבגדי גיבורי על, שיכורים עד כדי חוסר יכולת ללכת ישר וצווחנים באותה מידה.

הו, אמסטרדם, אם לא היית קיימת היה צריך להמציא אותך.

הולנדים שיכורים מחופשים לגיבורי על. שימו לב לתאורה המדהימה שכמעט פיספסתי.

הולנדים שיכורים מחופשים לגיבורי על. שימו לב לתאורה המדהימה שכמעט פיספסתי.

 

מודעות פרסומת

2 responses to this post.

  1. Posted by מורין on יוני 1, 2014 at 2:21 am

    פריגטה! אני ממש אוהבת פריגטות! הייתי על זו שבבוסטון (USS Constitution). שמחה שאתם נהנים.

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: