?היום השישה עשר, או – איך משמחים אצות קטנות

אתמול בערב עשינו תוכניות שכללו גיחה לבלפסט, אולי הלונדון איי, ולנסות להוסיף את הבונקר של צ'רצ'יל, מהמקומות החביבים עלינו בביקור קודם.

הבוקר הבנתי משהו – אנחנו כבר כמעט שבוע בלונדון, וכל מה שאנחנו עושים (למעט המשאבה של ג'ון סנואו) הוא ללכת למקומות שכבר היינו בהם. לא היינו ולו במקום אחד חדש או שונה מהמסלול התיירותי הרגיל מאז שהגענו ללונדון. גם מוזיאון המדע ומוזיאון הטבע הציגו דברים שאנחנו מכירים, ולמען האמת, אילו היינו רק שנינו לא בטוח שהיינו מבלים שם יומיים מהטיול. אין פלא ששנינו מדוכאים. ניסיתי לשכנע בבוקר את הילדים ללכת למוזיאון הבריטי ולהסתכל על מומיות או על אבן הרוזטה, אבל נתקלתי בסירוב אדיר. הם רוצים תותחים ו/או גלגלי ענק במרכז לונדון.

הבעיה היא שאף אחד מאיתנו לא רצה לעשות את זה. מיצינו את תיירי התיירות, והאמת היא שמיצינו גם את ההליכה עם עדרי אדם אחרים, את הצפיפות בתחתית, את חוסר המיזוג ואת הבנאליות המתחייבת מהפשטת ההיסטוריה של האי הבריטי לתמונות קלות לעיכול על ידי נהר האדם השוטף את המוזיאונים בימים אלה.

בישיבה מעל ארוחת הבוקר המסורתית (חביתה, קורנפלקס ושאריות סלט מאמש) ההצבעה נחלקה לשני גושים -ילדים מול הורים. לשמחת ההורים, הבית שלנו מנוהל כדיקטטורה במקרים בהם מקום עם מיזוג עומד כנגד הדחקות עם אלפי אנשים במוזיאון, ולפיכך הוחלט על חנויות ספרים. ליתר דיוק, Foyles. חנות שבה יש מדפי ילדים נגישים, מדע בדיוני ושלל דברים נוספים, כך על פי ע"ד, המומחה לעניני לונדון, ספרים ומיזוג אוויר. שיחדנו את הילדים ב"אם לא יהיה מעניין נלך לבלפסט", ויצאנו לדרך. בין לבין קבענו עם הזוג השני (לא הפיה ובן זוגה) בילוי משותף. שניהם מחבבים מאד את Foyles, מסתבר.

הדרך מתחנת התחתית (כיכר לסטר) עד לחנות רצופה בהמון מלכודות תיירים שמציגות צעיפים, חולצות ותיקים עם הדגל הבריטי, בנוסף לאביזרים חיוניים כמו תחתיות לכוסות, מגנטים למקרר וחפתים. רוב האביזרים מכילים סוג כלשהו של keep calm and…, חלקם אפילו משעשעים. הקטנה ואני הקפדנו להכנס לכל חנות ולבחון את המוצגים, עד שהבנזוג הודיע שהבטחתי לו ישיבה במקום עם מיזוג, ועמידה ברחוב עם צעיפים לא בדיוק עונה על הקריטריונים הנ"ל.

המשכנו עד חנות ספרים יד שניה (אחת מיני רבות), שם הייתי חייבת להכנס ולבחון את המוצגים מקרוב. הם מכרו פוסטר (מקורי!) של מלחמת העולמות משנות החמישים, מעמדים לספרים שנראים כמו ספרים בעצמם, וספרים עתיקים על פי משקל. נכון שאתם גאים בי שהצלחתי לצאת משם בלי להוציא כסף?

בסוף הרחוב הגענו ל-Foyles. מדובר בחנות רחבת ידיים עד מאד, הבנויה כמעין מבוך. כבר בכניסה קידם את פנינו שולחן ועליו כל דבר שיכול להיות קשור לזומבים – ספרים, קומיקסים ואפילו מדריך רפואי לגבי מה קורה עם גופות לאחר המוות. על שולחן נוסף הוצגו "גדולי הספרות" בינהם טולקין, פולמן ואסימוב. התחלה טובה. המשכנו מעבר לפינה, רק כדי להעצר פעמיים. פעם אחת על ידי הילדים שמצאו ערימת ספרי Simon's cat, ופעם שניה על ידי ארוניות של מד"ב ופנטסיה שהתנפלו עלינו ודרשו שנשים לב אליהם. לא נעים להעליב חברים ותיקים, ולכן הקדשנו לארוניות השונות תשומת לב מרובה. גם לארוניות של המדע הפופולרי, ההיסטוריה של הרפואה, חלל, בריאות הציבור והארונית של ימי הביניים הקדשנו תשומת לב, שלא יעלבו. מכל מדף אספנו דוגמיות, עד שניסיתי לשדל את הבנזוג לקנות ספרי בישול, ושם הוא מתח את הגבול. בקופה עברנו על כל שלל המלחמה שלי, וקיצצנו בחצי את מספר הספרים שיחזרו איתנו לארץ.

אחרי שלוש שעות יצאנו עם שלל רב – שתי אנתולוגיות של מד"ב, אסופה של סיפורים של הארלן אליסון, ספר על ההיסטוריה של הרפואה, ספר על מעללי החתול של סיימון, וצילום של ספר על משימות למאדים, במטרה להזמין אותו מאמזון.

הזוג החביב שלנו הציע ארוחה בחוץ, וכך יצא לנו לאכול בוריטו לראשונה בלונדון. יש סיכוי שניסינו לאכול דבר דומה בארה"ב, אבל אני כבר לא בטוחה. הבוריטו הפעם הכיל כמויות מגונות של בשר, רטבים ושעועית, עם מיעוט מופגן בירקות.

כאשר ציינתי שבא לי שוקולד, הזוג הוליך אותנו לחנות שנקראת hotel chocolate. נחשו במה הם מתמחים. השוקו שהזמנו לילדים הוכרז על ידם כ"מר ולא טעים", ומיד הולאם על ידי הרשויות (הבנזוג והאשה מהזוג). מתברר שהוא עשוי משוקולד ולא מאבקה. הקפה שלי היה מריר כראוי, ובשביל לא לקפח את ע"ד קנינו גם תערובת שוקולדים הביתה. שיהיה.

שיטוט נוסף ובסופו חזרנו הביתה, לארוחת ערב משותפת שהורכבה משאריות מאמש ומשוקולד מהיום.

בתוכנית למחר – לא ברור. מקווה שיהיה כיף, כי זה היום האחרון בלונדון.

 

דברים שלמדנו היום:

  • באמצע חנות ספרים גדולה יש בית קפה, אבל הוא לא בהכרח מגיש קפה.
  • יש ספר שמכיל תחתיות לצלחות שצריך לקשט אותן ברכיבים מהארוחה.
  • גם Foyles מקבלים אירו! וואהו!
  • הקטנה משוכנעת שלסרטונים ולספר קוראים "סיימון סקאט", ולכן מחלקת את החתולים המופיעים בקומיקסים לסקאט הגדול ולסקאט הקטן. כולנו השתדלנו לא להפריע לה.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: