היום החמישה עשר, או – אנשים עושים תוכניות ומזג האוויר צוחק

בהתאם למוטו של הימים האחרונים הוחלט ברוב קולות לקחת את היום בקלות. ה"קלות" שנבחרה הפעם היא הטאוור של לונדון, הלא היא המצודה המבוצרת היטב שמציגה שלל מוקדי תשומת לב, החל מתערוכת שריונות מלכותיים וכלה בתכשיטי הכתר. בנוסף נקבעה ארוחת ערב משותפת עם הפיה החביבה על כולנו ובן זוגה, מה שהבטיח שנחזור הביתה מוקדם. או, כך לפחות, חשבנו. בין לבין תכננו להחליף אירואים לפאונדים, לאכול משהו קטן לצהריים, ואולי אפילו לקפוץ לבלפסט, ספינת מלחמה שמהווה מוזיאון מלחמתי חביב מאד.

היות והיו לנו גודש תוכניות, היום הזה אופיין בעיקר בטעויות של היסח הדעת, והן שעיצבו את כולו.

הראשונה מבינהן היתה לשכוח לבדוק מה השעה בזמן ארוחת הבוקר. כך יצאנו באחת עשרה במקום בעשר, רצנו לסניף הדואר על מנת להחליף את האירואים לפאונדים, ומיהרנו לתחנה. כשהגענו לחלק שבו אמורים להעביר את האויסטר (ה"רב-קו" הלונדוני, זהה לחלוטין מבחינת השימושיות והעיצוב, פרט לעובדה שהוא כחול ולא ירוק, וכן בלונדון ולפיכך מגניב עשרות-מונים) גילינו את הטעות השניה – הבנזוג השאיר את האויסטר שלו בבית.

אץ-רץ הבנזוג הביתה, ואני שעשעתי את הילדים בקריאת לוחות של אוטובוסים דו-קומתיים ומרתון בלתי נגמר של "אליהו מספריים". אחרי כמעט עשרים דקות הוא חזר, קצר נשימה ואומלל, אבל אוחז בידו אויסטר.

הטעות השלישית היתה להכנס לתחתית היום. חום של קרוב ל-30 מעלות צלזיוס ועומס בלתי נסבל. הצלחנו לאתר קרון אחד שנראה ריק יותר מהאחרים, ורק כאשר הרכבת התחילה לנוע גילינו מדוע – זה היה הקרון היחיד שבו אי אפשר היה לפתוח אף חלון. חום של כ-30 מעלות, כבר ציינתי? מתחת לאדמה. בלי חלון.

הטעות הרביעית היתה לא לוודא מראש את זמני הנסיעה. בגלל שיפוצים שתוכננו מראש לסוף השבוע הרכבות התעכבו, שונו ותועלו מחדש. התוצאה היתה – כמעט שעה של נסיעה עד לתחנה של הטאוור.

כאשר הגחנו מהרכבת התחתית גילינו שני דברים. הראשון הוא שליד התחנה של הטאוור יש שעון שמש ענק שמגולל את כל תולדות לונדון, מאז הכיבוש הרומאי בשנת 40 וקצת לספירה ועד ימינו, כולל פירוט של כל מגיפות הדֶבֶר  (ומגיפת כולירה אחת) במהלך כל שנות קיומה. השני הוא שכולנו היינו מורעבים וצמאים היות והשעה היתה קרובה לשתיים בצהריים. כמעט שעתיים מאז שיצאנו מהבית, ויום שלם לפנינו. הילדים פצחו במקהלה מתואמת היטב של "מתי נגיע / יש לי פיפי / למה לא נתתם לי להביא איתי בובות / משעמם לי / יש לי פיפי/ מתי נגיע???". אני פצחתי בסולו של "עוד מעט/ למה לא הלכת בתחנה / כי את מתלוננת שהתיק שלך כבד / תראה, עורב! / תכף נגיע לשירותים / אף פעם-תהיו-בשקט-כבר!".

אכן, מהרגעים היפים של ההורות שלי.

עצרנו להפסקת גלידות, קפה ופאדג' בריבועים קטנים. יש לי הרגשה שהפאדג' הזה אמור להיות מזכרת תיירותית, אבל החלטתי לאכול אותו בכל זאת. על פי פירוט הרכיבים הוא מכיל סוכר, סירופ סוכר, חלב מרוכז, שמן מוקשה, חמאה, עוד סוכר, חומרי טעם וריח וקצת מלח. בקיצור – הכי קרוב לסם ממריץ שניתן להשיג באופן חוקי. הריבועים חולקו שווה בשווה ביני לבין הבנזוג (הילדים לא אהבו את הטעם הקרמלי), ושנינו מצאנו את הכוח להתרומם מהרצפה ולהכנס למצודה של לונדון.

הבעיה היתה שהשעה היתה כמעט שתיים, ובחמש היינו חייבים לחזור הביתה ולעזור ל-ע"ד לבשל לקראת הארוחה המשותפת בערב. הנחנו ששלוש שעות יספיקו לנו.

זו היתה הטעות הקריטית ביותר היום, עליה נשלם ביוקר.

התחלנו מסיבוב שירותים (זוכרים את ה"אמא יש לי פיפי" מקודם?), ואחר כך סתם סיבוב. הטאוור משומר היטב ומכיל אבנים בנות אלף שנים בין החומות שלו. הוא מרוצף בתותחים ממלחמות שונות, וכמעט בכל פינה יש חייל שלבוש במדים רשמיים מדי עבור 30 מעלות צלזיוס. סיפרתי לילדים דברים שאני יודעת על הטאוור, וכאשר השאלות שלהם גלשו מעבר לתחומי הידע שלי, עברתי להמצאות פרועות. זה לא שהם יזכרו שאמא אמרה שוויליאם הכובש בנה את הטאוור כדי לבסס את המלוכה שלו, נכון?

התור מחוץ למוזיאון של תכשיטי הכתר היה מפחיד באורכו, ולכן בחרנו להתחיל מהנשקייה המלכותית. בפנים גילינו מוצגים שמתוארכים למאה ה-17 וה-16 (הדברים המוקדמים יותר כנראה מזויפים, על פי הכתוביות הצמודות). שריונות אבירים, כלי נשק, שריונות לסוסים, רומחים, מגנים, ואפילו רובים ואקדחים. כל מה שיד מלכותית נגעה בו אי אפעם ונוצק בברזל היה שם. אחד הדברים המגניבים ביותר הוא שלכל שריון מוצמדות שתי לוחיות. אחת שמספרת את האמת על מי שלבש אותו ומתי הוא נוצר ואחת שמספרת את מה שמדריך התיירים מהמאה ה-19 סיפר למבקרים לגבי כל שריון. מסתבר שהיו די הרבה אי-התאמות בין המציאות לבין המדריך הרשמי של הטאוור. כמעט כמו בין המציאות לבין הסיפורים שלי על הטאוור.

אחרי שסיימנו את הסיבוב התברר שהתור מחוץ לתכשיטי הכתר רק התארך והאט. הבנזוג ואני החלפנו מבטים ובטלפתיה ההורית המיוחדת לנו סיכמנו שנצא אל הבלפסט, שעוגנת ממש מחוץ לטאוור. שכנענו את הילדים שהם לא רוצים לעמוד בתור של שעה, והופ – לדרך.

ראשית חצינו את הגשר של הטאוור. הוא היה מגניב כמו שזכרתי, עם פיתוחים ותיירים כמו שזכרתי. הצטלמנו איתו, שתהיה תמונה משפחתית (צריך אחת כזו בכל טיול). אי-שם באמצע החציה התברר שהילדים לא רק עייפים אלא גם רעבים, ובאופן לא מפתיע – גם אנחנו. לא מפתיע כי הבנזוג גילה שהשעה כמעט ארבע.

התוכניות של "ללכת ישר לבלפסט" שונו ל"ללכת ישר לאכול". התחלנו לדגום מסעדות ביציאה מהגשר. הראשונה הגישה מנות עיקריות של 14 פאונד. השניה של 12 פאונד. השלישית של 11 פאונד. כשהגענו למסעדה שהגישה מנות עיקריות של 7 פאונד – נכנסנו.

הבנזוג, הגדול ואני הזמנו פיש אנד צ'יפס, כי אחרי שבועיים ויום בבריטניה טרם אכלנו מהמאכל הלאומי שלהם. הקטנה התעקשה על המבורגר. זו היתה טעות נוספת, כי היא בקושי הצליחה לאכול חצי ממנו, והיה פשוט יותר אילו הייתי חולקת איתה את הפיש והצ'יפס שלי.

בנוסף לאוכל הזמנתי בירה. נקטתי הפעם בשיטה מקורית במיוחד – הלכתי לברמן, אמרתי שאני לא מבינה בבירות ושלא שתיתי בירה טובה באנגליה עדיין, ושאני אוהבת בירות מרירות. בתגובה הוא נתן לי original ale שהתגלתה ככהה, אבל לא מאד, מרירה, אבל לא מאד, ומשתלבת מאד עם דגים, צ'יפס, ושאיפת אוויר. לצערי לא מוכרים בקבוקים שלה, ולא יכולתי להביא ל-ע"ד אחת. באסה.

אכלנו בשמחה ובתאבון, כשלפתע הבנזוג הזדעק – השעה היתה כבר חמש וחצי, וסגרו את התחנה הקרובה אלינו של התחתית. בדיקה מהירה גילתה שהדרך שלנו הביתה היתה אמורה לקחת 48 דקות, וזה אחרי שנגיע לתחנה, שהיתה במרחק לפחות עשרים דקות מהבר, והיינו אמורים להגיע הביתה תוך חצי שעה!

הבלפסט בוטלה לאלתר, נפרדנו לשלום מחצי המבורגר שלא נאכל ואצנו-רצנו אל התחנה. הקטנה ניסתה לבצע את סולו ה"אני עייפה, קחו אותי על הידיים", אבל רצנו כל כך מהר שלא שמענו אותה. התחנה היתה באמת במרחק עשרים דקות, והנסיעה הביתה לקחה באמת כמעט חמישים דקות. הקרונות היו מלאי בני אדם, כולם עושים כמיטב יכולתם להתעלם מהעובדה שהם חולקים את הקרון עם עוד אנשים.

הגענו הביתה בריצה ל-ע"ד משועשע קלות. הוא מכיר אותי ויודע שאני לא מסוגלת להגיע בזמן, גם לא לכנס שאני מנהלת. האוכל כבר היה כמעט מוכן וכל שנותר לנו היה להתרחץ ולהמתין לפיה, שהגיע מעט אחר כך.

ע"ד ובן הזוג של הפיה הכינו אוכל, הפיה והילדים הכינו קאפקייקס והבנזוג ואני לא הפרענו. חלוקת עבודה הוגנת. אחרי האוכל, ואחרי שהכלים נשטפו, וקצת לפני שהילדים הלכו לישון, הבטחתי להם שנבקר מחר במוזיאון המלחמה הרשמי. לפני עשר דקות בדקתי, ומסתבר שהוא סגור עד סוף החודש.

נו, עוד טעות.

דברים שלמדנו היום:

  • בן הזוג של הפיה עושה קארי מעולה.
  • העוף של ע"ד משתלב מעולה עם הקארי מהסעיף הקודם.
  • קאפקייקס משתלבים מעולה עם שני הסעיפים הקודמים.
  • מי שעושה תוכניות בערב שבת, מתרוצץ כל השבת.
מודעות פרסומת

5 responses to this post.

  1. עכשיו אני מבולבל. "ע"ד ובן הזוג של הפיה הכינו אוכל" עד הרגע הייתי משוכנע שאני יודע מי היא מי אבל לאנונימיות יש מחיר. הפיה היא לא זוגתו של ע"ד, אז אני חייתי עד עכשיו באשליה! יכול להיות ש"לונדון" היא בכלל פסבדונים לאמסטרדם ואת שיכורה מצמחים שאינם שעורה?

    להגיב

    • Posted by אלודאה on יולי 15, 2013 at 1:39 am

      לא. ע"ד הוא מי שהצטרף אלינו וביקש להשאר אנונימי. הפיה היא חברה טובה שעברה ללונדון לפני שנה כמעט, ובן זוגה הוא, ובכן, בן זוגה.
      ואני לא באמסטרדם…

      להגיב

  2. Posted by איריס on יולי 14, 2013 at 11:19 am

    האצה מאחרת?
    לא, לא יכול להיות!

    להגיב

    • חוג המשפחה וההורים של הסבא והסבתא שלי נהגו לקרוא להם The Late Abramovs. גם דור ההורים והנכדים ממשיך את הרפיוטיישן בגאווה, בלי ילדים קטנים ובלי תקלות בטיוב. מה שהאצה לא תעשה, זה יצטרך להמשך על פני שנות מסורת ארוכות לפני שיוכל להתחרות במסורת ארוכת השנים שלנו, אני לא מחשיב לה את זה 🙂

      להגיב

    • Posted by אלודאה on יולי 15, 2013 at 1:40 am

      פחחחחחחחחח.

      להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: