היום הארבעה-עשר, צעצועים לקטנים וצעצועים לגדולים, או – האצה מגפפת משאבות

בהשראת ע"ד והבנזוג המצטנן-והולך היום נתנו לילדים לישון קצת יותר, ותכננו יום מעט יותר רגוע. הוחלט לצאת לרחוב אוקספורד הידוע בשלל חנויותיו, להכנס להמליז ולקנות צעצועים, לעבור בגודייבה ולשתות שוקו, ללכת למשאבה של ג'ון סנואו ולגפף אותה, לקפוץ לפורבידן פלאנט ולהוציא שם עוד כסף, לנסוע לאייבי רואד ולמצוא עובר אורח שיצלם את ארבעתינו חוצים את הכביש, ולקנח בסיבוב רגוע בהייד פארק ולתת לילדים לשחק עם הצעצועים החדשים שלהם.

כמובן שזה לא קרה.

מה שקרה הוא שיצאנו לדרך, ירדנו בכיכר פיקדילי ואני נשטפתי בגל נוסטלגיה. הדבר הראשון שראיתי בלונדון היתה היציאה מהתחתית בפיקדילי, ורגע אחר כך הסתובבנו לאחור וראיתי את הפסל של ארוס (שהוא לא באמת יפהפה, אבל היה הפסל הראשון שלי בלונדון ולכן זכה ל"בוק" רציני). העמדתי את הילדים במרכז הכיכר והתחלתי להסביר להם מה משמעות הפסל, למה קוראים לו כמו שקוראים לו, ועוד ועוד קשקשת ממין זה. הילדים, כמו שאתם יכולים לנחש, לא היו סבלניים ובעיקר דרוש לדעת מתי נגיע לחנות הצעצועים שהבטחנו להם.

הבנזוג ניווט (מורשת מעשרות שנות נישואין ושבועיים טיול משותף), אני הובלתי את הילדים, ופסענו במורד רחוב ריג'נט. זהו רחוב עמוס חנויות, אנשים ושיפוצים, בעל ארכיטקטורה שיכולה להיות מעניינת אלמלא כל החנויות, האנשים והשיפוצים שמסיחים את הדעת. צלחנו מספר מכשולים, ולרגע דאגנו שנפספס את החנות, אבל היא התרוממה מתוך ההמון, מסומנת היטב בארבעה דגלים אדומים ענקיים עם שם החנות ודובי אדיר-מימדים (שהקטנה הסבירה לי שיש בפנים איש שמפעיל אותו) שפנה אל העוברים ושבים והזמין אותם להכנס פנימה.

המליז, למי שלא מכיר, היא אחת מחנויות הצעצועים הגדולות בעולם. חמש קומות של לגו, פליימוביל, בובות, משחקי הרכבה, "קסמים", תחפושות, עדרי ילדים מרצרצים ממקום למקום ובעקבותיהם הורים מיואשי מבט. התוכנית המקורית שלי כללה קפיצה מהירה להמליז, אך היא התמוססה נוכח ההתנגדות המבוצרת של שני הילדים. אחת רצתה לעבור בכל הקומות, השני רצה לרדת מיד למטה אל רובי ה-nerf והרובוטים. התפשרנו על לעבור בכל הקומות, אבל מהר. הקצינו לילדים 20 פאונד לכל אחד לביזבוז בחנות, בלי קשר לכמות הצעצועים שהם יאספו בשיטוט. זה נשמע כמו רעיון טוב בזמנו.

אחרי שתי קומות הגדול התייאש, נתן לאבא שלו מבט אומלל, והבנזוג נשבר וליווה אותו למטה, משחרר אותי ואת הקטנה לפסוע בין ענני מלמלה, סוסי פוני, לקים מנצנצים, אגף של האלו קיטי, אגף של בובות חווה קטנטנות, אגף של ארנבונים… אתם מבינים את הסיפור. לקח לשתינו שעה וחצי לעבור את כל הקומות. בכל קומה הקטנה החליפה את הצעצועים שהיא בחרה עד לאותו רגע בסט חדש ושונה לחלוטין. היא התחילה מחתולה מדברת ומייללת, עברה לסט של בובות חווה (חמודות להפליא, כמעט לקחתי לעצמי גם), המשיכה לכלבלב בקופסת נשיאה, וניסתה לשלב גם בובת פוני בכל זה. אבל הכל הושלך הצידה כאשר היא הגיעה לחלק של "בובות העיניים הגדולות". אלה בובות פרווה שכפי ששמן מרמז, הן בעלות עיניים גדולות (יש גם סדרה מתחרה של בובות עיניים קטנות. נחשו באיזה גודל העיניים שלהן). היא התלבטה בין כולן ולבסוף בחרה אחת שהיא "הכי אוהבת בעולם כי היא חמודה וגם מהסדרה החדשה ואאאאאף-פעם לא ראיתי כאלה בארץ נכון שאין כאלה בארץ אמא את לא ראית כאלה נכון אני רוצה רק אותה היא שועלית עם אף ורוד וזה חמוד והוא נוצץ!". חוסר הפיסוק במקור.

אחרי סיבובים נוספים הגענו אל הבנזוג הכלוא במרתף תחת שמירה של כמה עשרה בני נוער עם רובים. מסתבר שהבנזוג שיחק במשך שעה וחצי "קליעה למטרה" עם כל סוגי הרובים שיש במרתף של המליז, עם חום עולה וכאבי שרירים מתחזקים. הגדול רצה שנקנה לו עוד רובה, בנוסף לארסנל הנשק שכבר יש לו בבית. סירבנו תחת הנימוק שכבר יש לו מספיק רובים בשביל להקים צבא גרילה קטן שישתלט על המדינה עם כדורי ספוג. הוא המשיך לחפש צעצוע ולבסוף התפשר על רובוט קטן הנשלט בשלט-רחוק. זה לא באמת הצעצוע שהוא רצה, אבל זה הצעצוע שנכנס להגבלת התקציב שלו. לעצמינו קנינו עותק משומש של היילו 4.

עמוסי שקיות יצאנו מהמליז, וגילינו שבילינו במוסד המופלא הזה קרוב לארבע שעות. לא היה לאף אחד כוח להמשיך אל רחוב אוקספורד או אפילו לחפש את גודייבה. על כן שמנו פעמינו היישר לרחוב broadwick, לשעבר broad st., ובו משאבה אחת שבורה. התוצאה של קיצור הדרך הזה היתה שהות מלבבת במיוחד בסוהו. עשרות חנויות מתמחות, החל מחנות נוצות וכלי תפירה ועד לחנויות לקיפולי נייר (!) וקומיקס הופיעו מכל עבר. אנשים הסתובבו בכביש ועל המדרכה במידה שווה, וניכר כי כל נהג שנכנס לרחוב מסכן את חייו יותר מאשר את של עוברי האורח. לא תכננו לעשות סיבוב בסוהו, אבל משזה קרה – עלצנו עד מאד. מצאנו את המשאבה (השבורה המשוחזרת) ואת הפאב של ג'ון סנואו (שלא מאפשר לילדים להכנס), והלכנו לסט צילומים מיוחד שנקרא "האצה מטרידה את המשאבה התמימה באמצע הרחוב". הקטנה ואני הצטלמנו במספר זוויות, כולן אוהדות מאד את המשאבה הידועה.

אחרי הסט השלם הוחלט לאכול צהריים בפאב של ג'ון סנואו. כך גילינו שהוא לא מכין אוכל ולא מרשה לילדים להכנס אליו. התעצבנו מאד, אבל אז איש מקומי בעל רגליים גבוהות מדי ותנועות מחודדות מדי הציע להוביל אותנו למסעדה איטלקיה שנמצאת ממש מעבר לפינה. ה"מעבר לפינה" התגלתה כהליכה מרוחקת למדי, אבל עדיין בתוך הרובע. המקומי מסר אותנו לידי בעלי המסעדה ופרץ חזרה לרחוב. המסעדה לא היתה מסעדה אמיתית אלא דוכן סנדביצ'ים ותפוחי אדמה בתנור עם מבחר רטבים. עמדתי להסתובב ולצאת עד שראיתי את התפריט. מנות שנראות משביעות במחיר לא רע בכלל. למה לא?

היה חביב ותואם למחיר. לאחר האוכל חזרנו שוב לפאב כי נזכרתי שאמורה להיות תלויה שם הידית של המשאבה המקורית. היא לא שם. מה שכן יש שם הוא ברמנית מעצבנת שאמרה שהרבה אנשים נכנסים לשאול איפה הידית של המשאבה, ובאיזה ספר ראיתי שכתוב שהידית נמצאת אצלם. מעצבנת, כאמור.

יצאתי החוצה לגלות שבמקום המקורי של המשאבה יש היום רק אבן אדומה, וגם היא מכוסה על ידי מכונית שבדיוק חנתה מעליה. הלכתי לתת חיבוק פרידה אחרון למשאבה המשוחזרת, והלאה, להמשך הטיול שלנו.

ע"ד התקשר להגיד שהוא בדרך לפורבידן, מה שנשמע לכולנו כמו רעיון טוב. הבעיה היתה שמהרגע שנכנסנו לפורבידן עם הילדים, התברר שעשינו טעות רצינית מאד. מה שהיינו צריכים לעשות הוא להגיע קודם כל לפורבידן, להוציא כאן את 20 הפאונד ההם, ורק אחר כך ללכת להמליז. בכל מקום הילדים מצאו דברים שהם רוצים – חרבות של מיינקראפט, טארדיס ענקית, צריח מפורטל, חולצות, כובעים ואפילו בובות של הצמחים מ"צמחים נגד זומבים". אבל כמה חבל – כבר הוצאנו המון כסף בבוקר. כל אחד מהם קיבל עוד 4 פאונד לבזבוזים, ויש לציין שהם עמדו בהגבלה בגבורה. הפעם היחידה שבה הם כמעט נשברו היתה כשהם איתרו בקומה התחתונה את הספר של Simon's cat ורצו אותו גם.

יצאנו מהפורבידן עם תחתית של החתול של סיימון ושני צריחי מלחמה של פורטל, והחלטנו לחזור הביתה. היה מאוחר והיינו עייפים. כמו כן הפיה החביבה עלינו אמרה שהיא תבוא לבקר. יאי!

ע"ד בישל, אנחנו ערכנו את השולחן, ואחרי שהילדים סיימו להציג בפני הפיה את כל הצעצועים החדשים שלהם – התיישבנו לאכול.

יש לציין שאחרי הארוחה שתינו בירה, והפוסט הזה נכתב תחת השפעת אלכוהול ועייפות מצטברת. אנא סילחו לי על טעויות.

מחר יום מעייף לא פחות, והתוכנית שלו טרם נקבעה. יאי…

 

דברים שלמדנו היום:

  • במקרה של דברים של גיקים – חנויות שמגניבות את אמא ואבא יגניבו גם את הילדים.
  • אף אחד בפורבידן לא מתלהב מחולצות פיירפליי (שלי) או מילדים שמזהים את כל הדמויות שיש בחנות (גם שלי).
  • המליז מקבלים אירו, הפורבידן מקבלים רק פאונדים. בקרוב צפוי מחסור בפאונדים ועודף אירו.

 

מודעות פרסומת

9 responses to this post.

  1. Posted by איריס on יולי 13, 2013 at 11:25 pm

    איזו טעות של מתחילים עשיתם, ללכת קודם להמליז ואז לפורבידן.
    פפט.

    להגיב

  2. Posted by נקניקי on יולי 14, 2013 at 9:08 am

    איזה כיף לקרוא אותך!

    להמשיך!

    להגיב

  3. […] הלונדון הקודם שלנו עשינו טעות ולקחנו את הילדים קודם להמליז ורק […]

    להגיב

  4. […] והרחיבו אותו, ואז בנו דגם, ובפעם הקודמת שהיינו בלונדון הזיזו אותו, ועכשיו החזירו את הדגם חזרה למקום. גיפפתי את המשאבה […]

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: