היום הארבעה-עשר, או – עלילות הילדה הקטנה בין הדינוזאורים הגדולים

הבוקר היינו עוד יותר עייפים, ועוד יותר מותשים. מתוך ערפילי השינה הצלחנו לארגן סנדביצ'ים לכולם ואפילו ארוחת בוקר בלתי כשרה בעליל (טוסטים עם חמאה ובייקון). הרגליים שלי פרצו בצחוק היסטרי כאשר נעלתי נעליים, וכבר בעת הצעידה לטיוב הקטנה התחילה להתלונן שכואבות לה הרגליים. בהתחלה חשבתי שאלה סתם תלונות מסוג "אני עייפה, קחו אותי על הידיים", אבל כאשר בדקתי אותה באמת התברר שהיא סובלת מהתכווצות שרירים די מאסיבית ברגל ימין, ולכן כל צעד כואב לה. מסכנה קטנה שלי.

ברכבת הכל נשכח. שיחקנו את המשחק שהילדים לימדו אותי אתמול – משחק מחיאות כפיים שבו "טוענים" את האצבעות, ואחר כך אפשר או "לירות" בשותף למשחק או להגן מפני "יריה" שלו. ע"ד אבחן את המשחק כגרסה חדשה יותר של אבן-נייר-ומספריים-לטאה-ספוק. דקות רבות של הנאה. כשהשתעממנו שיחקנו אבן-נייר-ומספריים, הגרסה המוקדמת, וגילינו שהקטנה קוראת לזה "אליהו ומספריים". אחר כך עברנו למשחק מחיאות הכפיים הרגיל, לימדתי את הקטנה לשחק לצלילי "בזיק ויויו", ומוסיקת אייטיז שטפה את קרון התחתית שלנו, לפחות בראש שלי.

בסוף הגענו.

ע"ד נכנס למוזיאון ואנחנו התחלנו מתערוכת פרפרים. חיים לגמרי, ובעלי חיבה למכנסי ג'ינס, ככל הנראה. המקום חם, לח, ולמען האמת מזכיר תערוכות פרפרים שראיתי בעבר. היו המון פרפרים, והבנזוג הדגים לילדים איך מלטפים צמחים, והם נסגרים תוך כדי ליטוף.

משם עברנו לבניין המרכזי, שכבר בכניסה מלא בדינוזאור. אחד. ענק. דיפלודוקוס, כפי שמוסרים לי מקורותי. אותם מקורות אחזו בילדים והובילו את כולנו לתוך במבוך של צמחים, מאובנים, חיות וג'וקים. בכניסה הקטנה קיבלה "סט לחוקר", שמורכב מכובע, משקפת, ותיק גב המכיל חוברת צביעה ושלושה רמזים בעזרתם היא היתה צריכה למצוא חיה מסוימת. יש סטים לכל אגף במוזיאון, פחות או יותר, והקטנה קיבלה את הסט של הציפורים. לפיכך התחלנו מאגף הציפורים. מצאנו דודו, פאפין (וגם – ראש כרות של פאפין שגרם לקטנה לשאול בבהלה האם אכלו את שאר הגוף שלו), חסידות ומליון ציפורים נוספות. זה אוסף אדיר, ואילו הייתי חובבת ציפורים הייתי יכולה לבלות שם שעות. אבל אני לא. לכן חיכיתי בסבלנות עד שהילדה מצאה את הציפור שלה (טוקן צהוב חזה), צילמתי אותה עומדת לידו בתנוחת ניצחון, וניווטתי את המשפחה החוצה.

אני רציתי לאכול, המשפחה רצתה להכנס לאגף הג'וקים. נשארתי בחוץ עם ע"ד בזמן שהשלושה האחרים צהלו בין סרטנים, עכבישאים, כינים ומרבי רגליים. איך אני יודעת מה יש שם? כי אחרי שהם יצאו הגדול דירבן אותי להכנס כשאני מחזיקה ביד שלו, והבטיח להזהיר אותי לפני שיגיעו דברים דוחים במיוחד. בהיותו ילד בן תשע וחצי – הוא כיוון אותי היישר אל הדברים הדוחים והתפקע מצחוק כאשר כמעט הקאתי את נשמתי בפנים.

השעה היתה קרובה לאחת, והגיע הזמן לאכול משהו. הקפה העמוס נשא שלטי "אסור לאכול כאן סנדביצ'ים מהבית", וכיוון אותנו לאיזור הפיקניק. מסתבר שבתחתית המוזיאון יש איזור סגור, ממוזג, עם מכונות שתיה וקפה, ונטול אנשים. מקום אידאלי למשפחה שרוצה לנוח מהעומס למעלה. עברנו על מפת המוזיאון, והוחלט פה אחד ללכת היישר לדינוזאורים במקום להמשיך להסתובב במוזיאון. חדורי החלטיות עלינו למעלה, מצאנו את השלטים למקום המתאים, והופ – נכנסו לחפש מאובנים. הקטנה היתה צמודה אלי, הגדול לבנזוג. ע"ד יודע לקרוא אנגלית ולפיכך לא היה צריך את הליווי שלנו (אפילו שמדי פעם תפסתי את הבנזוג מרצה לו בניפנופי ידיים סוערים).

וזאת יש לדעת – הקטנה אוהבת דינוזאורים. ממש ממש אוהבת אותם. היא מכירה את הצורה שלהם, את פריטי הטריוויה הקשורים אליהם, ואפילו את הגודל שלהם (פחות או יותר). היא לא מכירה את השמות מספיק, אבל ממציאה שמות משל עצמה. סטגוזאורוז, למשל, הוא "הדינוזאור עם הריבועים על הגב". אני לא מחבבת דינוזאורים יותר מדי, והידע שלי לגביהם מתמצה בשמות של הסלבס מבינהם, והעובדה שהם (בניגוד לייצורים אחרים) לא מתו מדֶבֶר אלא כתוצאה מסלע ענקי. שזה גם מגניב, בעצם. לפיכך, רמות הידע שלנו תואמות, ואף משלימות, והיה ממש כיף להסתובב איתה בין המוצגים. היא המציאה סיפורים על הדינוזאורים שפגשנו, דרשה ממני לתרגם חלק מהדברים שמצאו חן בעיניה, ואפילו שיחקה במשחק של "האם אני דינוזאור" וניצחה את כל הילדים המבוגרים יותר ששיחקו מולה.

כשסיימנו את התערוכה היא התבייתה על בובת דינוזאור והתחננה לקבל אותה. היות וע"ד סיים את התערוכה ביחד איתנו, ואילו הגדול והבנזוג עדיין עמדו מול המוצג השלישי, בערך, מתדיינים על הבדלים בין תקופת הקריאוטיקון לתקופת ה(הכנס כאן שם של משהו שנגמר בקון ונשמע מרשים)קון, התפצלנו. השלושה שהיו מעונינים להוציא כסף הלכו לחנות, והשניים האחרים נשארו לדבר על קון-ים.

הקטנה קיבלה את הדינוזאור שלה ואף מצאה טבעת דינוזאור בחצי שקל, ואני מצאתי ספל ענק עם ציור מדויק אנטומית של שלד. ביקשתי מאחד המוכרים למצוא לי קופסה לספל (כי לא יעלה על הדעת לנסוע כמה אלפי קילומטרים רק בשביל להפוך ספל יפה לסט בלתי תואם של מליון חתיכות חרסינה). התברר שזוהי בקשה משונה מאד. אף אחד לא אורז את הספלים האלה. למעשה, הם אפילו לא מגיעים באריזות אישיות אלא בקבוצות של שישה ספלים. למרות זאת הוא הודיע שהוא יסדר לי פצפצים וקופסה. במשך חצי שעת שוטטות בחנות המזכרות ראיתי מוכרים מסתובבים אנה ואנה, מחפשים פצפצים ונוברים בקופסאות קרטון. כאשר הגעתי לקופה התברר שהם אילתרו קופסה ממשהו אחר, ובמקום נייר פצפצים אחד גדול הם ריכזו את כל שקיות הפצפצים הקטנות שיש בחנות, דחסו הכל לתוך הספל, ריפדו היטב בניירות עטיפה, והגישו לי את הקופסה החתומה.

זה היה השלב שבו הם העבירו את הספל מתחת לברקוד, וגיליתי שהמחיר שלו הוא פי 4 בערך ממה שהתכוונתי להוציא. האופציה השפויה היתה להגיד להם שאני מאד מצטערת, לא שמתי לב למחיר קודם, אני מאד מודה להם על העזרה, אבל אנא – בטלו את הקניה ואנחנו נסתפק בטבעת של דינוזאור.

בהיותי אדם בוגר ואחראי בחרתי באופציה השניה – הושטתי את כרטיס האשראי שלי וקיויתי שהבנזוג לא ישים לב להוצאה בין עשרות השקלים האחרים שהוצאתי בימים האחרונים. עכשיו יש לי ספל באריזה מאולתרת, ואני מקווה שהוא לא יהפוך לסט חרסינה בלתי תואם.

ע"ד, הקטנה ואנוכי יצאנו החוצה לשחק עם הדינוזאור שלה וסיכמנו שהמוזיאון לא מתאים לאנשים כמונו. במקום זה החלטנו לחזור למוזיאון המדע (שנמצא, כזכור, דלת ליד), ולעבור על כמה פריטים שלא הספקנו אתמול. הבנזוג והגדול הצטרפו אלינו, עיני שניהם נוצצות לאחר שראו שלדי לוויתנים כחולים, עמלצים לבנים ופרות ים ורודות. התוכנית היתה מוסכמת עליהם, והופ – חזרנו למוזיאון המדע כשבידנו שעה וחצי בלבד.

הבנזוג נשאר עם הקטנה, והגדול ואני דהרנו לקומה השלישית, שם עברנו על תערוכת המתמטיקה והמחשבים. אחרי 24 שעות ומנוחה (מסוימת) התערוכה הזו היתה מעניינת בהרבה. הגדול התלהב מכל מוצג – מכרטיסי הניקוב, מהמחשבים הענקים, ואפילו מהחשבוניות הראשונות. ע"ד ואני מצאנו מוצג מוזיאוני שהיה לשנינו בתור ילדים, ותהינו מתי נצטרף לאחינו הדינוזאורים במוזיאון השכן כמוצגים.

התשובה היתה זהה לזו של סיריו פורל – "לא היום". היום דהרנו הלאה, אל תצוגות שונות. הגדול רצה לחזור לאיזור הפעילות של הילדים, ע"ד הותיר מאחוריו ענני אבק ביוצאו לאגף לא ידוע של המוזיאון. נפגשנו שוב בחנות המזכרות. הגדול קיבל ג'וק מכני שהוא רצה (כלומר, זו היתה העדיפות השלישית שלו אחרי דאלק ענק מתנפח שנע בשלט רחוק ועולה בהתאם, וחליפת חלל, לא כולל החללית). ע"ד קיבל כאב ראש, אבל זה מה שמקבלים כשמבלים איתי.

הבנזוג והקטנה קיבלו את פנינו בחוץ, ולשם שינוי החלטנו לא לאכול במסעדה אלא לנצל את הבית שלנו. קנינו בדרך שתי פיצות עם המון תוספות במחיר סביר למדי (עדיין יש לי רגושת אשמה בגלל הספל), ואכלנו על הספה, בלי נעליים. הכי כיף.

בתוכנית למחר – משאבות!

 

דברים שלמדנו היום:

  • הבייקון והחביתה של ע"ד הרבה יותר טעימים משלי, בעיקר כי אני לא יודעת לטגן בייקון וכי אתמול לא הכנתי חביתה.
  • סנדביצ'ים זה רעיון טוב.
  • גם דינוזאורים.

3 responses to this post.

  1. Posted by איריס on יולי 12, 2013 at 10:59 pm

    מימוזות… נום נום נום.

    להגיב

  2. […] רמות, וגם הקטנה ציינה שהיא נהנתה ממנו בהרבה. כשהיינו בתצוגת הפרפרים הבריטית היא היתה מגניבה באותה מידה, עם אותה כמות של פרפרים […]

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: