היום השניים-עשר – אריות יציבים וסנדביצ'ים מתפרקים

התוכנית המקורית היתה לקום מוקדם, לעשות סיבוב בשכונה ואחר כך לחזור לדירה כדי לקבל את פני ע"ד, החבר הטוב שלנו שנחת היום בבירת הממלכה המאוחדת. במקום זה נשארנו לישון. בעלת הבית הגיעה בשבע וחצי בבוקר להראות לנו איך לסדר את מכונת הכביסה, ואחר כך חזרנו לישון עד מאוחר. ממש ממש מאוחר. בסופו של דבר גררנו את עצמינו מהמיטה, הבנזוג יצא לתחנת הרכבת התחתית כדי לקבל את פני ע"ד ואני נשארתי לסיים להכין סנדביצ'ים ולהשתלט על שני ילדים קצרי רוח.

תכננו לעשות סיבוב באתרים הגדולים של לונדון לתיירים, בשביל הילדים, אתם מבינים. לנו אין שום עניין בלראות שוב את הביג בן או את טרפלגר. אנחנו אנשים בוגרים ומיושבים בדעתם!

התחלנו מכיכר טרפלגר – מקום מושלם לאכול סנדביצ'ים, לטפס על אריות ולשכשך רגליים בבריכה צוננת. בהיותינו מבוגרים אחראיים ומיושבים בדעתינו, כאמור, מיד טיפסנו על האריות עם הילדים (כלומר, הבנזוג. אני הייתי עם חצאית והיא לא מתאימה לטיפוס). אחר כך השתובבנו ברחבי הכיכר וסיימנו בלחלוץ סנדלים ולהכניס רגליים למים. כלומר, הילדים עשו את זה. אני ניסיתי לצלם אותם מכל זווית אפשרית בזמן שהם לא הסתכלו אלי. מהר מאד תיירים נוספים חלצו נעליים ונכנסו למים, כולל ריקודים והשפרצות. זה היה כיף מאד עד שהגיע סדרן מעונב היטב (מסכן, נורא חם היום) שגער בתיירים שלידינו. מסתבר שאסור להכנס למים של טרפלגר, או אפילו לשכשך בהם. זה נכס לאומי או משהו, ואם לא מצייתים להוראות הסדרן – אפשר להגיש נגדכם תלונה. התיירים שלידינו התווכחו איתו בצורה עצבנית למדי, מה שאיפשר לי להוציא את הילדים מהמים לפני שהסדרן יגיע אלינו, ולהיראות תמימים ויבשים. עם רגליים בחוץ אבל עדיין על שפת הבריכה, הילדים החלו לכרסם את הסנדביצ'ים שהוכנו מראש.

וזאת יש לדעת – סנדביצ'ים שהוכנו באהבה, שמכילים רק חמאה ו/או נקניק ו/או גבינה (וסביר שהכל ביחד) הם מאד מאד נחמדים, אבל גם מאד מאד מתפרקים, וסנדביץ' מתפרק הוא לא טעים. הילדים השתלטו על חצי סנדביץ' כל אחד, אני אכלתי אחד שלם, ובזאת מיצינו את חווית כרסום הסנדביצ'ים של הצהריים.

המשכנו אל הביג בן. בדרך עברנו על פני אנשים על סוסים, בית ראש הממשלה, אנדרטאות ופסלים לרוב. הילדים הפסיקו להתעניין אחרי חמש דקות הליכה. היה חם, כאמור, והם לא ישנו מספיק בלילה בשביל להצדיק טיול כל כך ארוך. חזרנו לתלונות ה"מתי נגיע" וה"למה אין כאן צל", עד שהגענו לווסטמינסטר, מה שהשתיק את התלונות לעשרים שניות שלמות. הילדה פערה עיניים, חייכה וספקה כפיים, אבל כשהדלקתי את המצלמה וכיוונתי אליה על מנת לתפוס  את הרגע, פניה התעגמו, פיה נפער בכעס והיא הודיעה שהיא רוצה לעלות ל"שעון הגדול", ולמה אסור לעלות לשם, והיא רוצה לעלות, וזה לא בסדר שהבאנו אותה לשעון הגדול אם אי אפשר לעלות לשם ו…

והדרך הכי טובה לעצור שטף אומללות כזה הוא גלידה. לפיכך מיד יצאנו לחפש דבר קר שכזה על הגדה השניה של התמזה. מצאנו המון סושיות, מסעדות איטלקיות ואפילו מסעדה ים תיכונית אחת (שנקראת טרויה), אבל סתם גלידריה לא מצאנו. רצינו מקום שגם מוכר קפה קר וגם מספק כסאות ישיבה, כי כולנו היינו דואבים אחרי הליכה ממושכת. בסופו של דבר התפשרנו על המסעדה הים-תיכונית, בעיקר כי עמדנו בדיוק לידה. הגלידה הגיעה מהר יחסית וגם הקולה הקרה והמים. הסוכר והנוזלים שיפרו את מצב הרוח של כולם, ושיחת טלפון מהפיה החביבה על כולנו (שעכשיו גרה בלונדון ורצתה להפגש) הפכה את הערב לסימפטי במיוחד.

יצאנו לכוון העין של לונדון. הגדול ביקש לעלות עליה לסיבוב, אבל לאור התור הנוראי החלטנו להמשיך עוד קצת הלאה, לכוון גן שעשועים קרוב. זו היתה הפעם הראשונה מאז תחילת הטיול שהילדים היו באמת מאושרים. סוף סוף מקום מוכר עם חוקים מובנים. אמנם הילדים האחרים דיברו בליל שפות שאף אחת מהן איננה עיברית, אבל חוקי גני השעשועים זהים בכל העולם. הילדים טיפסו, קפצו, התנדנדו ודילגו, ואנחנו ישבנו בצל והסתכלנו על יונים. אחר כך הגדול סיפר לי שנפל לו הסנדל וילד אחר הרים אותו עבורו, אבל הוא שכח איך אומרים thank you ולכן לא אמר לו כלום.

כאשר הפיה החביבה שלנו הגיעה יצאנו לאכול המבורגרים. נסיעה קצרה ברכבת התחתית (בשעות העומס! עם שני ילדים מותשים! אמא'לה!) והגענו למסעדה חביבה ומלאת תפריטים בלתי כשרים. ההמבורגרים היו טעימים, הקינוחים גם, והציור הענק לצביעה שהוצמד לתפריט הילדים קנה לנו שקט מוחלט במשך שעות מהצד הצעיר של השולחן.

עוד סיבוב לרכבת התחתית, והופ – לבית. לילה שני באותה מיטה, בפעם הראשונה מזה 12 ימים. הילדים צנחו, אני קיפלתי כביסה (כי המכונה עובדת! וגם המייבש!).

בתוכנית מחר – מוזיאונים! ומדע! ועוד רכבת תחתית! וואהו!

 

דברים שלמדנו היום:

  • נורא משעמם לי כאשר סתם הולכים ממקום למקום ואין ולו הילוך אחד שצריך להעביר או מעגל תנועה שצריך להשתלב בו.
  • ילדים הם ילדים, גם בחו"ל.
  • לא מגישים בשר rare באנגליה בגלל שקרכלשהו שקשור לבטיחות מזון. מזל שבסקוטלנד לא שמעו על זה.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: