היום התשיעי – מהצפון ועד הדרום או קרן והמגפות

קמתי בבוקר עם הרגשה גרועה. לא הצלחתי לאכול שום דבר, בקושי הצלחתי לפקוח את העיניים, והייתי כל כך אפופה שאפילו לא בדקתי האם יש מקומות שנוכל לישון בהם הלילה במסלול שלנו. במהלך השהות בסקוטלנד השתמשנו באתר המצוין visitscotland שמאפשר למצוא מקום לינה על פי תאריך כניסה ויציאה, איזור (ולא הגבלה לעיר), והכי חשוב – הוא יודע לחפש בעצמו מקומות פנויים. אבל האתר הזה, כמו ששמו מרמז, הוא רק של סקוטלנד. אין אתר דומה לאנגליה. כלומר יש כל מיני אתרים, אבל אף אחד מהם לא אמין כמו visitscotland, ולכן עמדנו לשלם מחיר כבד על ההרגשה הגרועה שלי בבוקר. אבל אנחנו עוד לא שם. אנחנו עדיין באריזה של הבוקר.

התעוררנו בגרטנה, העיר הדרומית ביותר בסקוטלנד, שהיתה יעד פופולרי לפני מאתיים שנה לזוגות צעירים המעונינים להנשא. בטיול הקודם שלנו הסתובבנו באתרים החשובים שלה (הבית של הנפח שבו נערכו טקסי הנישואין ובית הקפה הצמוד), ולכן חשנו עצמינו פטורים מהסיבוב הזה. במקום זה הטענו את כל המזוודות שלנו למכונית והתכוננו ליום טיול נוסף.

והנה משהו שכדאי לדעת – במהלך כל הטיול אנחנו מסתובבים עם ארבעה תיקי גב ושלוש מזוודות. תיקי הגב של המבוגרים מכילים מטענים לסלולרים, ארנקים, מתאמים ודברים שמבוגרים סוחבים על הגב שלהם. תיקי הגב של הילדים מכילים ספר (לגדול), חוברת צביעה וצבעים (לקטנה) וכן עוגיות, קרקרים, בגדים להחלפה ובקבוקי מים. כשהיינו צפוניים ממש תיקי הגב הכילו גם צעיפים וכובעי צמר, אבל הספיקה לי הצצה אחת החוצה הבוקר כדי לגלות שלא נזדקק להם, והם הוחזרו למזוודות. יש לנו, כאמור, שלוש מזוודות – אחת לבגדים נקיים, שהולכת ומתרוקנת, אחת לנעליים ולבגדים מלוכלכים שהולכת ומתמלאת ומזוודת חירום שבה יש סט בגדים לכל אחד מאיתנו, המחשב הנייד שלי + המטען שלו ותיק כלי הרחצה. הרעיון הוא שאם נגיע למקום שבו משום מה לא נוכל לפרוק את המזוודות שלנו נוכל להוציא רק את המזוודה הקטנה ולא להסתובב עם השתיים הגדולות. בכל המקומות שהיינו בהם עד כה, כולל מלונות ישנים עם מדרגות אינסופיות, אכסניות עם חדרים מצומצים וסתם מקומות עם שבילים לא נגישים – לא השתמשנו כלל במזוודה הקטנה. למעשה, היא הפכה לנטל שכן בכל יום אנחנו צריכים להסחב עם שלוש מזוודות במקום רק עם שתיים. התכוונתי לרוקן אותה הבוקר ולהפוך אותה למזוודת בגדים מלוכלכים בלבד באופן רשמי, אבל כאמור הרגשתי רע ולכן נטשתי את הרעיון.

רשמו לפניכם – לפעמים ממחלות יוצאים דברים טובים.

מנהל ה-B&B שבו ישנו הציע לנו לעבור דרך איזור האגמים האנגלי. הסיבוב הזה היה מוסיף לנו שעה לדרך ארוכה ממילא, והיתה לי הרגשה שהוא לא יצליח להתחרות באגמים הסקוטים. הודיתי לו, כמובן, ומיד יצאנו דרומה לא לאיזור האגמים.

השארנו מאחור את סקוטלנד בעלת הנופים ההרריים, הגאיות, הצוקים והמבטא והתחלנו להדרים לכוון מנצ'סטר. היא כמובן לא היתה היעד שלנו, אלא עיירה קטנה בינה לבין שפילד בשם איאם. איאם היא עיירה כה קטנה וכה בלתי ידועה עד שאף אדם ששאל אותנו לאן אנחנו ממשיכים לא הכיר את השם. אבל זה כי רוב האנשים לא מחבבים מחלות. אנשים מוזרים.

איאם היה הכפר שעצר את מגיפת הדבר של אנגליה בשנת 1665. כאשר המגיפה הגיעה אל הכפר, תושבי הכפר הצביעו בעד הטלת סגר עצמי – אין יוצא ואין בא. בערך 70% מתושבי הכפר מתו במגיפה, אבל בזכותם המגיפה עצרה. כלומר, זה הסיפור. מי שמכיר מעט יותר את הדרך שבה מחלות מתפשטות יכול לציין שהמגיפה נעצרה בזכות השריפה הגדולה של לונדון ב-1666, ושככל הנראה המגיפה לא באמת עמדה להפוך להתפרצות אדירה כמו במאה ה-14, אבל למה להרוס סיפור יפה עם עובדות?

אז נסענו לאיאם, שקבור היטב בתוך הקאנטרי-סייד האנגלי. עמוס כבשים קטנות, פרות קטנות, סוסים קטנים ועצים קטנים, חסרים רק הוביטים כדי להשלים את התמונה של הפלך. איפושהו בין פיתולים ושני פקקים (מסתבר שיש הרבה אנשים שנוסעים ממנצ'סטר לשפילד) מצאנו את איאם.

התחלנו מהסיבוב ההכרחי בבית הקפה כדי להאכיל את הילדים ולקפוץ לביקור בשירותים (המאד לא-מדויקים מבחינה היסטורית. יש שם מים זורמים והכל!). בית הקפה צמוד לחנות המזכרות הרשמית של איאם שם ניתן לקנות המון דברים שלא קשורים לאיאם אבל גם מדריך לעיר עם מפה לא-מאד מדויקת. חנות התיירים מכילה המון מידע שאמור לשכנע את התייר המזדמן שיודעים לעשות באיאם עוד דברים חוץ מאשר למות מדבר. למשל – לרקום, לחרוט בעץ ואפילו להכין שטיחי קיר יפים. אבל כמו כל תייר נורמלי, אותנו עניינו האנשים המתים מלפני 400 שנה ולא התוצרת המקומית הנוכחית.

בכפר יש כמה דברים שכדאי לראות: יש את המוזיאון של הכפר, שבו שמור מרשם התושבים של התקופה ההיא, וכך ניתן היה לחשב את שיעור המוות בכפר וגם לדעת באיזה בית בדיוק החלה המגיפה ולאן היא התפשטה (מעניין שהיא לא התפשטה בצורה ספירלית אלא בקפיצות). יש את הקברים של המשפחות הגדולות בכפר, חלקן משפחות שקברו 10 בני משפחה מתוך 11 אנשים. יש את אבן הגבול, שבה תושבי הכפר השאירו מטבעות, התרחקו, ואז הגיעו תושבי הכפר הסמוך להשאיר להם מוצרי מזון בתמורה לכסף. ישנם כמה מסלולי הליכה מעניינים שיוצאים מהכפר ועוברים דרך איזורים חשובים לסיפור. ויש את הבית המרכזי בכפר, שאין לו שום קשר למגיפה, אין לו שום חשיבות היסטורית (חוץ מזה שבו גרה המשפחה הכי עשירה בכפר, שגרה שם במשך 500 שנה ברציפות או משהו כזה), ואין בו מה לראות. אז ברור שהתחלנו מהבית המרכזי, בעיקר כי לא הבנתי שזה לא המוזיאון.

כאשר הבנו שטעינו ושהמוזיאון נמצא בכלל בצד השני של הכפר, התחלנו ללכת לכיוונו. עברנו דרך הכנסיה (ולא נכנסנו כי יום ראשון, יש שם המון מאמינים ולא נעים) ובית הקברות הסמוך אליה. אפילו מצאנו את "בתי המגיפה", הבתים הראשונים בהם נפלו חללים ב-1665. אחרי עשרים דקות התברר לנו שהצד השני הוא לא הצד שאליו הלכנו אלא הצד ההפוך, ובקיצור – אנחנו אבודים. מלאי מרץ ונטולי שעון בדקנו את המפה המאולתרת שקיבלנו בחנות המזכרות. הבנזוג גילה שאנחנו אמנם בכוון ההפוך מהמוזיאון, אבל אנחנו בדיוק בכוון לאבן הגבול! יצאנו למסע במישולים פתלתלים, הלכנו לאיבוד לפחות עוד פעמיים, מצאנו המון פרות וכבשים שעמדו בצל והעלו גירה, חזרנו על עקבותינו שלוש פעמים, ובסוף מצאנו אותה. אבן בודדה בראש פסגה ובה שקעים. עדיין יש מטבעות שם, וחלקם אפילו חדשים מאד. לא לגמרי ברור לי למה אנשים משאירים שם כסף, אבל בריטים, כידוע, הם משוגעים. שלושה מאיתנו צילמו את האבן (הגדול לקח לי את המצלמה שלי אחרי שסיימתי לצלם), ואחת מאיתנו התחילה לאסוף את המטבעות ולשאול את אמא שלה האם היא יכולה לקחת אותן הביתה. כשעניתי בשלילה, היא התיישבה לספור אותן. מאד חינוכי. בין לבין הבנזוג צילם אותי מסבירה בתנועות ידיים מהירות מה החשיבות של האבן, ונאלמת דום כששני תיירים מהוגנים עברו על מנת לצלם אותה גם. זה לא מנומס להתלהב מאנשים מתים, כידוע.

כשהתחלנו לחזור לכפר נתקלנו בעוד ועוד תיירים, כולם נחמדים מאד, כולם התעניינו לדעת האם הילדים שמחים להיות באיאם ("ברור!" עניתי במלוא ההתלהבות, מתעלמת מהפרצופים של השניים שלידי). אחרי שסיימנו עם הזוג האחרון נזכרתי שעדיין לא ביקרנו במוזיאון. בדקתי את שעות הפתיחה, והתברר לי שעומדים לסגור אותו תוך חצי שעה, והיינו במרחק של עשרים דקות הליכה ממנו. הגדול נתן לי יד והתחלנו לרוץ לכוון המתאים. הבנזוג נשאר עם הקטנה העייפה מאחור, שרצתה להוריד גרביונים, לשתות, על הידיים, לשבת ועוד דברים שפירושים בקטנצ'יקית הוא "אני עייפה".

רצתי עם הילד הגדול שלי, בעליה, בחום, והוא לא קיטר ולא צעק, לא השתרך מאחור ולא בכה. רק החזיק לי את היד ורץ לצדי. זה היה נהדר. התעלמתי מהשפשופים בכפות הרגליים (קרוקס לא טובים לריצה), הוא התעלם מהאבן שנכנסה לו לנעל, והכל היה בסדר. אפילו הצלחנו להגיע חמש דקות לפני הסגירה, והנחתי שאם נבקש יפה ירשו לנו להכנס, לצלם את הספר ולצאת חזרה.

אבל את פנינו קיבלה דלת נעולה ומוברחת, ושלט שאומר שלא מאפשרים לאנשים להכנס למוזיאון חצי שעה לפני הסגירה.

מה שאומר – לא משנה מה היינו עושים – היינו מפספסים את המוזיאון. באסה. הדרך היחידה להמנע מלפספס אותו היתה ללכת אליו בהתחלת היום במקום ללכת לאיבוד בכפר. או לנסוע ברחבי כפר במקום להשאיר את המכונית וללכת ברגל. או להמציא מכונת זמן, לחזור למי שבנה את המוזיאון ולשכנע אותו להשאיר את המוזיאון פתוח עוד שעה.

אבל כל הדברים האלה לא קרו. במקום זה הוחלט כפיצוי ללכת לאכול גלידה בכיכר המרכזית. שלושה מאיתנו אכלו גלידת וניל עם שוקולד, אחת מאיתנו החליטה שהיא רוצה לימונדה. חלקנו ספסל עם זוג אמריקאי נחמד שלצערו הרב פלט משהו לגבי המגיפה של איאם, וכך זכה להרצאה נמרצת על תולדות הרפואה בשילוב שלוקים מהלימונדה שלי. יש מצב שבגללי הם יפסיקו לצאת מהבית.

הגדול המהמם שלי הציע שבמקום להיות מאוכזבת נחזור מחר בבוקר לאיאם וניכנס "על הבוקר" למוזיאון. הבנזוג ואני החלפנו מבטים והחלטנו שעם כל חיבתי למגיפות, יש גבול לטירוף, וממילא יש לנו תוכניות למחר.

לפיכך נכנסנו לאוטו ונהגנו דרומה – אל ליברפול.

מסתבר שבזכות הבנזוג הצלחנו איכשהו להרוויח יום, והיות והמשפחה שלי ביטלזופילית ידועה, וממילא ליברפול בדרך ללונדון (זה ידוע!), היא שולבה לאלתר בתוכנית הטיול המשפחתית. חזרנו למעגל התנועה הענק שמקיף את מנצ'סטר, הסתובבנו קצת ויצאנו לליברפול. חצי שעה לפני ליברפול עצרנו ב-KFC לארוחת ערב מוקדמת, במטרה לנצל בצורה מיטבית את היום הזה. הרעיון היה לאכול מראש, להשתכן במלון, ואולי להספיק עוד סיבוב באתרים היסטורים בהם רינגו הקיא על פול וג'ורג' רב עם ג'ון.

הסעיף הראשון עבד מצוין – מצאנו KFC והתחלנו לאכול. ההמשך היה בעייתי. מסתבר שליברפול מוצפת כרגע. אפילו אתר שיתוף הדירות שהצליח למצוא לנו דירה באורקני נטולת המיטות לא עזר. הרחבנו את איזורי החיפוש, ועדיין לא מצאנו שום מלון שהיו בו ארבע מיטות. באחד המקומות הצעתי שנסתפק בשלוש מיטות, אבל הם סירבו כי זה לא בטיחותי או משהו.

שעתיים לאחר מכן עדיין ישבנו ב-KFC  ואני כירסמתי את הג'אנק המטוגן שלי בעגמומיות. הבנזוג הסביר לי שאנחנו בסדר, שעד עכשיו לא היינו צריכים לישון באוטו ואין סיבה שעכשיו זה יקרה, אבל כלום לא עזר. הדכאון השתלט. אילו הייתי חכמה הייתי מארגנת לינה מראש, הסברתי לו, כשהיינו בגרטנה (והייתי בונה מכונת זמן ומאריכה את שעות הפתיחה של המוזיאון באיאם באותה הזדמנות).

לבסוף הוחלט לעבור לתוכנית אדינבורו, הקרויה על שם אדינבורו. באדינבורו, כזכור, לא מצאנו שום מקום שהיה מוכן להלין את ארבעתינו ולפיכך פשוט התחלנו ללכת לאורך הרחוב הראשי ולדפוק על דלתות של מלונות עד שמצאנו את המקום שבו היו ארבע מיטות פנויות וחניה.

הפעם במקום לנסוע היישר למרכז העיר החלטנו לבדוק ב-trip advisor, שיודע להמליץ על מקומות קרובים. הוא נותן כתובות, אבל משום מה לא נותן טלפונים, ולכן החלטנו שניסע בינהם, נדפוק על הדלתות, ונקווה לטוב.

נסענו למקום הראשון ברשימה שהיה בעל דירוג נאות (אפשר לסדר על פי קירבה או על פי דירוג. אי אפשר את שניהם, ולכן שלושת המקומות הראשונים נפסלו למרות קרבתם). הדלת היתה פתוחה. נכנסתי פנימה. בסלון ישבו זוג בריטי חביב שקפצו בבהלה מהכורסא כשהם ראו אותי פורצת לסלון שלהם.

"חשבתי שאתם B&B", אמרתי.

"אנחנו אכן B&B, אבל סגורים כרגע לרגל שיפוצים". ענתה הבריטית החביבה במבטא ליברפולי.

כאשר היא ראתה את פני המכורכמים היא שאלה האם זו רק אני, כי אולי היא תצליח לארגן משהו. הצבעתי החוצה, אל שלושת בני המשפחה האחרים שלי. הקטנה ישנה במושב האחורי. הגדול היה בעל פרצוף "הצילו" שלו. הבנזוג נראה אומלל.

הבריטית הסתכלה אלי. הסתכלה אליהם. הסתכלה אלי ואז אמרה, "יש לנו חדר עם מיטה זוגית בלבד. אני אראה לך, ותגידי אם זה טוב לכם."

לשמחתי האינסופית התברר כי זו אמנם מיטה זוגית, אבל היא גדולה מספיק לארבעה אנשים מותשים ונטולי פתרונות לינתיים. סיכמנו על מחיר אפסי יחסית לכמה שעלו לנו ה- B&B עד עכשיו, לחצנו ידיים, ואז…

אז מזוודת החירום הקטנה זכתה לרגע התהילה שלה. במקום להעלות שתי מזוודות ענק לחדר שממילא אין בו מקום במעלה גרם מדרגות שלא נגמר, הבנזוג פשוט העלה מזוודה קטנה ואלגנטית שמכילה כל מה שאנחנו צריכים ללילה אחד.

תחי מזוודת החירום!

ועכשיו – להתכרבל עם כל המשפחה במיטה זוגית גדולה ולקוות לשינה נוחה. מחר יום ביטלזאי!

דברים שלמדנו היום:

  • מזוודת חירום היא דבר חשוב בשעת חירום.
  • גם לבריטים יש חתולים.
  • לפעמים משתלם להתפרץ לבתים של אנשים נחמדים.
מודעות פרסומת

7 responses to this post.

  1. Posted by Lili on יולי 9, 2013 at 8:15 am

    רק רציתי לציין שאני מאוד גאה בך שהצלחת להיות חולה ביום הטיול שהוקדש לדבר – רואים שאת מחוייבת לקהילה!
    תרגישי טוב.

    להגיב

  2. "חנות התיירים מכילה המון מידע שאמור לשכנע את התייר המזדמן שיודעים לעשות באיאם עוד דברים חוץ מאשר למות מדבר." – צחקתי בקול רם. אני רוצה את זה על חולצה, או משהו. 🙂
    הזכרת לי היום למה הזמנתי את כל ה- B&B בטיול מראש. מצד שני, אצלכם הרבה יותר ספונטני. שמחה שהבריטים נחמדים. 🙂

    להגיב

  3. Posted by subatoi on יולי 9, 2013 at 8:54 pm

    כזה בזבוז זמן לא ראיתי הרבה זמן.
    אי שם לאחר קריאת מה-שהתברר-בדיעבד-כשליש-רשומה, גיליתי שהרשומה הפעם ארוכה מהרגיל ואף משעשעת מהרגיל. במקום להשחית את זמנך על השבעת סקרנותו של העם היושב בציון בעזרת רשומות בלוג פשוטות, תוסיפי עוד הומור-כמו-פה לרשומות הקודמות ותערכי הכל לספר סטייל "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)". זו היתה האסוציאציה שלי מהקריאה.

    או בקיצור, מאגניב 🙂

    להגיב

    • Posted by אלודאה on יולי 10, 2013 at 1:40 am

      אני חושבת שאין לי מספיק חומר כדי לכתוב ספר טיולי משפחות, אבל תודה על המחמאה 🙂

      להגיב

  4. מי זאת הקרן הזאת שהזכרת בכותרת? הסקרנות שלי תאכל את העייפות שלך 🙂

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: