אזהרת טריגר

אני לא יודעת מאיפה להתחיל את הרשומה הזו. מתיאור של היום שעבר עלי? מרשימת הדברים שמפחידים אותי? מתיאור הנשים שפגשתי? אני אפילו לא בטוחה שהיום הזה ראוי לרשומה משל עצמו, אבל אני צריכה לפרוק את זה איפושהו, ובשביל מה יש לי בלוג אישי אם לא בשביל זה?

ביליתי היום ארבע שעות במרפאה למחלות מין ובניידת לטיפול בנשים שעוסקות בזנות בחיפה. שני השירותים האלה ניתנים בחינם, שניהם ממוקמים באותו בניין, ושניהם גרמו לי היום זעם וחוסר אונים משולבים אחד בשני.

אני חושבת שאולי ההתחלה הנכונה היא להבהיר שכאישה אני נתונה להתקפות יום יומיות. לא כולן ברורות, אבל לרוב אני לא מצליחה לדבר עם גבר מבלי שהוא יעיף מבט בחזה שלי במהלך השיחה, או לנסוע באוטובוס בלי שמישהו ינסה לנצל פניות חדות כדי להצמד אלי, או סתם ללכת ברחוב בלי לשמוע איזושהי הערה על הגוף שלי.

-גברים שקוראים את הבלוג – אלה לא אתם. אתכם אני מחבבת. אלה גברים אחרים, אנונימים לגמרי-

לפני שבוע הרציתי בפני קבוצת תלמידי חטיבת ביניים על נשים במדע. החלטתי להתחיל את ההרצאה עם הסבר על פמיניזם ושוויון. כאשר שאלתי את הבנים בקהל מי מהם חשב פעמיים לפני שהוא יצא מהבית באותו בוקר, אף אחד לא הרים את היד. כאשר שאלתי את הבנות מי מהן בדקה לפני שהיא יצאה מהבית האם המחשוף שלה עמוק מדי היו מספר ידיים שהתרוממו. ואלה ילדות בנות 13.

אנחנו נמצאות בהתקפה שלא נגמרת, וזה נעשה חמור יותר עם השנים.

הגוף שלי הוא הפקר. כל אחד יכול להעיר עליו, כל אחד יכול לבחון אותו, וכל אחד יכול לגרום לי להתבייש במי שאני, רק כי נולדתי עם כרומוזום X במקום Y.

ויותר מההערות, ויותר מהמבטים המפשיטים, ויותר מההצמדויות ה"אקראיות" בתחבורה הציבורית, זו הידיעה שכל גבר יכול בכל רגע נתון לאנוס אותי.

-גברים שקוראים את הבלוג – אלה לא אתם. אתכם אני מחבבת. אלה גברים אחרים, אנונימים לגמרי-

זה יותר גרוע מכך. כל גבר, בכל רגע נתון, עלול לאנוס את הילדים שלי. רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות לחתוך את הזין לרוב הגברים בעולם. מניעה, אתם יודעים. ואל תתחילו בבקשה עם המידע שרוב מקרי האונס נעשים על ידי מכר. זה לא הופך את הסיפור ליותר טוב.

אז היום ביליתי ארבע שעות בלדבר על ילדים של אחרים, שהם לא הילדים שלי, ועל כל הדרכים בהן העולם יכול להפוך אותם לחסרי ישע, מפורקים ונטולי תקווה.

השעתיים הראשונות היו במרפאה למחלות מין בחיפה. היא הוקמה לפני עשור בעקבות עליה בשיעור מקרי הזיבה בצפון (מתוך חשש שבעקבות עליה זו תגיע עליה בשיעור מקרי האיידס) ופועלת בחינם, בשיתוף עם "דלת פתוחה", עמותה לייעוץ לגבי מיניות בריאה. הם הקימו שם מערך מופלא של רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות ויועצות שכולם ביחד פועלים לעזור למי שמגיע למרפאה. הם מספקים ייעוץ לגבי הסיכוי להדבק במחלות מין בעקבות מגע לא מוגן, בדיקות דם מתאימות, בדיקה על ידי גניקולוג (אם צריך), ייעוץ לגבי מגעים עתידיים, והכל תוך שמירה על אנונימיות מלאה. אפשר לא להשאיר אף פרט, ועדיין לקבל את כל המידע והעזרה.

פגשתי את כל מי שהיה שם הבוקר, אבל את רוב הזמן ביליתי עם מנהלת המרפאה. אשה מקסימה, מצחיקה, חמה ונינוחה, שמסוגלת לדבר על הכל. היא גרמה *לי* להסמיק. דיברנו על הקהילה הגאה ועל מגעים מיניים מרובים בגיל עשרה צעיר. דיברנו על הבעיה בלהגיע לבני נוער, ועל הצורך בתמיכה מתוך בית הספר (שלא קיימת). דיברנו ודיברנו והתחושה העיקרית שאיתה סיימתי את השיחה היתה אכזבה. ממערכת החינוך, מההורים, מהעולם. כי יש יותר מדי זריקת אחריות על גורמים אחרים ופחות מדי נטילת אחריות אישית על החינוך המיני של הילדים, מה שמוביל בסופו של דבר להתנסויות מסוכנות ולחוסר הבנה בסיסי.

יש גבול למה שאני כאם יכולה לעשות. בנקודה כלשהי הלחץ החברתי יהיה חזק מכל דבר שאני יכולה לעשות. מתישהו הילדים שלי יהיו אלה שנמצאים תחת הלחץ להתחיל לשכב עם מישהו, ואני לא בטוחה שהם יזכרו בשלב הזה שאמא שלהם אומרת שמין עושים רק עם מישהו שסומכים עליו, ורק בגיל מבוגר מספיק להתמודד עם התוצאות ("ורק אחרי החתונה!" צווחת הפולניה הקטנה בראש שלי). הם יתנסו, וזה יכאב להם, ואני לא אוכל למנוע מהם נזק שהם יגרמו לעצמם.

מלאת אכזבה מהעולם הגעתי לשיחה עם מנהלת הניידת לטיפול בנשים שעוסקות בזנות. יש הרבה דרכים לתאר אותה – מצחיקה, אגרסיבית, כנה עד כאב, נמרצת. אבל הדרך המדויקת ביותר תהיה להגיד שהיא מזדהה עם הקורבנות. היא מסוג הנשים שמסוגלת להבין לגמרי מה עובר על אחרים, אפילו שמעולם לא התנסתה בזה.

ודיברנו. על תקיפה מינית בגיל צעיר. על תקיפות חוזרות. על גילוי עריות. על סמים. על נשירה מבית הספר. על חוסר גבולות הוריים. על חוסר אונים של אמהות. על שליטה בתוך זנות. על סחר בנשים. על המשטרה. על אמון.

היא הסבירה לי כמה קל להגיע למצב של מכירת הכוס, הפה והתחת שלך בשביל כסף. כמה בלתי אפשרי לצאת מזה. כמה המסלול הזה מלווה בהפרעות נפשיות מכל הקשת הקיימת. היא הסבירה לי את המכאניקה המשפחתית שמובילה למצב של התעללות מינית בתוך המשפחה, והסבירה את זה כל כך טוב שהצלחתי להבין מה התפקיד של האמא, האבא והילדה הנבעלת, ואפילו להזדהות עם כל אחד מהם.

ובכל השיחה הזו שוב ושוב צצו הילדים שלי. בהתחלה רק בשקט, בתוך הראש שלי, ואחר כך התחלתי לדבר עליהם.  הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם, יותר מאלצהיימר, יותר מסרטן, יותר מאבדן בן הזוג שלי, זה שיקרה משהו לילדים שלי. משהו שיפרק אותם כל כך שלא אצליח להרכיב אותם חזרה.

כי על זה היה היום כולו. על הילדים שלי. על הצורך שלי להגן עליהם, ועל חוסר האונים שלי בפני העולם. מתישהו מישהו ייצמד לבת שלי בתחבורה הציבורית או יעיר משהו פוגע לבן שלי, ואני לא אוכל לעשות כלום.

אין לי מילות סיכום חכמות, או אפילו מסכמות. יש לי המון מזל שבכל חיי נתקלתי "רק" בהטרדות מיניות. טרם הצטרפתי לסטטיסטיקה של תקיפות מיניות (אחת משלוש ואחד משישה, כפי שהסבירה מנהלת הניידת). כולם יודעים שגם בגיל גריאטרי לא מוגנים מפינהן, אז יש למה לצפות. עברתי את חרדת ההריון הבלתי מתוכנן ואת חרדת החשיפה למחלה המועברת בדם, שבכל הפעמים התבררה כחרדת שוא. כל מה שאני רוצה הוא למנוע מהילדים שלי את הדברים הרעים בעולם. אני לא מבינה למה אני לא יכולה לעשות את זה.

מודעות פרסומת

12 responses to this post.

  1. יכול להיות שכבר קראת את זה, כי זו לא הפעם הראשונה שאני אומרת את זה, אבל לא מזיק לחזור על זה שוב:
    למדי את הילדים שלך שמותר להגיד לא. הדודה/סבתא שמנשקת אותם בניגוד לרצונם? מותר להם להגיד לה לא. הבן דוד שרוצה לשחק איתם והם עייפים? מותר להם להגיד לא. אפילו לאמא שרוצה לנשק, מותר להגיד לא. זה הכוח הכי גדול בעולם, ומגיע לילדים שלך שיהיה להם אותו. שיהיה להם ברור שהגוף שלהם הוא רק שלהם – ולא של שום דודה או דוד במרתף חשוך. כי, כן, זו הסכנה. עם כל הזוועה.
    כשזה רלוונטי, למדי את הבת שלך שאם מישהו בוהה לה בחזה ברחוב, גם אם הוא מבוגר שאמורים להיות מנומסים אליו, מותר לה להגיד לו "סליחה, העיניים שלי פה". איך תלמדי אותה את זה? תעשי את זה כשאת בחברתה.
    והכי חשוב, למדי את שניהם שאמא ואבא תמיד יגבו אותם ויאמינו להם. שאין סיבה לפחד מלספר לאמא על הילד בבית הספר שנוגע בך בהפסקות. שזה לא להלשין ולא להשטנקר – זה פשוט לספר לאבא מה קרה. שמותר לפנות לעזרה. שלא צריך לפחד שאמא תסתכל עליך ותגיד "תפסיק להמציא שטויות". כי זה מה שיפחיד אותם, אם חלילה יקלעו למצב הזה. ואין כמו הידע שאמא ואבא יאהבו אותי ויעזרו לי, לא משנה מה.
    את לא יכולה למנוע מהילדים שלך את המפגש עם הדברים הנוראיים שבעולם. אבל את יכולה לנסות ולתת להם כלים להתמודד איתם: ביטחון עצמי, והידע שיש עזרה ללא תנאי, אם יצטרכו אותה באמת.

    הגב

    • Posted by אלודאה on מרץ 18, 2013 at 9:27 pm

      אני פשוט… לא בטוחה שאני עושה את זה נכון. אני יכולה להגיד ולהתנהג כמה שאני רוצה, אבל כמו שכתבתי, באיזשהו שלב הדעה של החברים משפיעה יותר, ואמא ואבא הם זקנים שלא מבינים כלום / שונאים אותי / הלוואי שהייתי מאומץ (או שנינויות אחרות), ודוקא זה הגיל שבו הכי צריכים את התמיכה.

      הגב

  2. Posted by עירא on מרץ 18, 2013 at 12:07 am

    אאוץ', נשמע כמו יום מועך במיוחד. אני מקווה מצד אחד שתצליחי לשמור על מספיק ריחוק בקריירה הזו כדי לתפקד, כי קשה לי להאמין שתקהי מדי לכיוון השני. בכל מקרה, קבלי כמה סימני פיסוק סימבוליים לחיבוק {{{{{אלודיאה}}}}}

    הגב

  3. Posted by נתי א on מרץ 18, 2013 at 7:34 am

    את נהדרת, והמשפחה שלך נהדרת, ובעצם זה כל מה שאפשר לבקש נראה לי.
    בכל פעם שאני מסתכל על הסטטיסטיקות זה נראה כאילו אין לילדים תקווה לחיים מאושרים, אבל יש גם עוד סטטיסטיקות, למשל כמות האנשים האוסומים שאני מכיר. אז נכון שיש כאן פרדוקס אבל בסה"כ אני לחלוטין אופטימי לגבי הילדים שלך.

    הגב

  4. אני כבר כמה זמן קורא בלוג שנקרא Free Range Kids – http://www.freerangekids.com.
    הרעיון שם הוא לא לגונן על הילדים כמו אמא היסטרית אלא ללמד אותם ולהעצים אותם ולתת להם עצמאות. ואני חושב על הנושא הזה כבר הרבה זמן.
    וכשאני חושב על הילדים שלך בהקשר הזה, זה גורם לי לחייך, וקצת לקנא וקצת לקוות שגם שלנו יהיו כאלו. כי הילדים שלך כל כך חכמים וכל כך בוגרים לגילם שהעובדה שבינם לבינכם יש דיאלוג ולא הפעלת סמכות פשוט נוטפת מהסיפורים.
    אני לא דואג לילדים שלכם כי אני בטוח שאתם מלמדים אותם כל מה שאתם יכולים והם סומכים עליכם בנושא הזה. ואם את דואגת, אז אני חושב שאת צריכה לדאוג רק לזה. כי אם את בטוחה שהילדים שלכם מדברים איתכם וסומכים עליכם, כל השאר יהיה בסדר.

    הגב

    • Posted by אלודאה on מרץ 18, 2013 at 9:26 pm

      הו, תודה. אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים, אתה יודע. זה לא מפריע לי לפחד בלי סוף.

      הגב

  5. אחד הדברים שאנחנו שמחים שקרה לנו בשנה האחרונה, עם כל המעבר לניו יורק והקשיים הנלווים, היא שפלג התקשח. זה אמנם מקשה עלינו כי הוא יותר עקשן ויותר נלחם בנו ראש בראש, אבל בעקרון זה טוב. וקשת – נו, היא נהייתה עוד יותר קשוחה (ואלימה…). היא לא דופקת חשבון ונראה מי יעז לגעת בה…
    (כן, כל החששות האלה זה בדיוק מה שיש אצלנו באחורי הראש כל הזמן. ומה ש-Meme אמרה).

    הגב

  6. […] « אזהרת טריגר […]

    הגב

  7. Posted by Lili on מרץ 22, 2013 at 5:01 pm

    אני מזדהה. אני אמנם לא אמא, אבל אני אובר-פרוטקטיב ברמות מחרידות, ונדמה שאני תמיד דואגת… וכשהתחלתי להביא את אחותי, התינוקת והתמימה, לכנסים, הייתי תופסת אותה בתחילת כל כנס ואומרת: אם מישהו מציק לך, תגידי לי. בסך הכל האנשים פה טובים, אבל יש כמה עם בעיות גבולות קלות, ואם משהו, כל דבר, גורם לך להרגיש לא נוח – בואי למצוא אותי, ואני אטפל במי שזה לא יהיה. עם פטיש.
    עשיתי את זה כשהיא היתה בת 14. ובת 15. ובת 16. ובגיל 17, היא ענתה לי שזה בסדר, יש לפחות 20 אנשים אחרים שיפרקו את הצורה לכל מי שאפילו יסתכל עליה בצורה מדאיגה הרבה לפני שאני אספיק לשמוע שקרה משהו, אבל תודה שאכפת לי.
    למה אני אומרת את זה? כי הילדים שלך הם מוצלחים, והם גדלים עם הורים מופלאים בתור דוגמה – הם ימצאו מעגל חברים שיהיה טוב אליהם ויגונן עליהם, והם יהיו מעגל החברים הטוב הזה לאנשים שסביבם. וזה אפילו קל יותר כשהמשפחה המורחבת זה הפאנדום, והוא מלא אנשים טובים, מה שמקל מאוד למצוא את מעגל החברים הנכון הזה. ראיתי את זה קורה במו עיני, ואם זה יקרה למישהו – זה יקרה אצלכם. כי ללמוד שחברים אמיתיים זה אנשים שאוהבים וסומכים ועוזרים, ללמוד לדרוש ולמצוא את הסביבה שטובה לך ולא שפוגעת בך – זה בא מההורים. אני עושה את זה, אחותי הגדולה עושה את זה, וגם אחותי הקטנה עושה את זה, ככה אני יודעת. לא שזה ימנע ממני להרוג, לאט ובייסורים, כל מי שינסה לפגוע בה, או משהו. אני פשוט אצטרך לעמוד בתור כנראה, וזה קצת עוזר.

    הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: