הכלל הראשון של הכתיבה והעולם השלם

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הכלל הראשון של כתיבה איננו "בלי תואר הפועל" או "קצץ בטפל" אלא "פשוט תכתוב, דביל". ההרחבה שלו היא "פשוט תכתוב, דביל, אף אחד לא יכתוב במקומך".

אני חושבת שעבורי זה הדבר הכי בעייתי בכתיבה. לא בנית העולם, החלטה על קווי עלילה או בחירת דמויות. הכתיבה עצמה. כי הסיפור לא כותב את עצמו. *מישהו* צריך לכתוב אותו, והמישהו הזה הוא אני.

כשאני מתישבת לכתוב סוף סוף יש לי נקודת התחלה לרוב, כמה סצינות באמצע והסוף. לפעמים יש לי שורה שאני ממש רוצה לראות בדפוס ולכן אין ברירה אלא לכתוב אותה. או גיבור שדורש התגלמות בכתב. אבל אם יש לי את הסצינות ואת הגיבור, ולפעמים שורה ממש ממש מגניבה, למה אני צריכה לכתוב את זה? הכל מוכן, שמישהו אחר יכתוב, בבקשה. אין לי כוח. גרוע מזה – אני כבר יודעת מה הסוף. אין את הגילוי המופלא, פרימת חוטי העלילה שמתרחשת כשקוראים ספר ממש טוב. אז למה שאני אכתוב בכלל? זה נורא מעייף ומשעמם. ככל שאני כותבת יותר, כך נמאס לי יותר לכתוב.

וכאשר אני סוף סוף כותבת, או-הו, כמה שאני מקטרת על זה. על הדמויות שלא עושות מה שאני רוצה, על פסקאות שלמות שנזרקות לפח המחזור של וורד כי החלטתי לבטל קו עלילה, על התיאורים שלא יוצאים, על הדיאלוגים שנתקעים, על הכל. אין דבר שלא קיטרתי עליו. למעשה, אתמול קיטרתי לקני על זה שאני מתעללת בגיבור שלי. הוא הציע שלא אתעלל בגיבור. דחיתי זאת מייד, הרי לגיבור הזה מגיע שיתעללו בו. אז הוא הציע שאכתוב את זה ממש מהר כדי שזה יפסיק להציק לי. מיד דחיתי את הפתרון הזה גם, היות וברור לי שזו התעללות ראשונה מני רבות, וממילא הסצינה הזו כבר כתובה. כאן קני תהה מדוע הוא בכלל טורח לדבר איתי, וצעק עלי לשבת ולכתוב, דבילית.

השבוע הודעתי שאני בחופש. הבחירות היו ביום שלישי, ונראה לי הגיוני לגמרי לעשות גשר עד יום ראשון. המטרה הגלויה היתה לנוח. המטרה הסמויה היתה לכתוב. ברביעי החלפנו מצבר ונסענו לבקר בזכרון. בחמישי חיכינו שיגיע איש לתקן את התריס בסלון. בשישי היה תירוץ מספר 3 ובשבת היה תירוץ מספר 4, ועכשיו, ממש עכשיו, אני יושבת על פוסט במקום לכתוב את הסיפור שתכננתי לכתוב בחופש הזה. כי אין לי חשק, ואני לא רוצה. שמישהו יכתוב במקומי בבקשה.

מסתבר שגם כשאני מפנה חמישה ימים לכתיבה, אני לא כותבת. אני ממש גרועה בקטע של לציית לכללים, בייחוד לכלל הראשון של הכתיבה.

אבל בסופו של דבר לא תהיה לי ברירה, כי הדמויות יעשו שמות במוח שלי. כבר עכשיו הן צועקות עלי שאכתוב אותן, דבילית. הן תקועות באותה נקודה שבה הפסקתי ועד שלא אקיא אותן לקובץ הן לא יתקדמו.

אז אין ברירה, ואני הולכת לכתוב.

—-

בסוף השבוע לביא תדהר (המדהים! המעולה! אני מעריצה את הקרקע שעליה הוא דורך!) פרסם את רשימת הסיפורים שהוא עבד עליה בשנים האחרונות, שכולם מתאימים לעולם אחד. כמו היינליין, אסימוב, ניבן ושאר אחרים שכתבו את ההיסטוריה של העתיד, גם ללביא יש היסטוריה עתידית.

תמיד הייתי בטוחה שכאשר אהיה כותבת אמיתית אכתוב גם כן בעולם בעל כללים והיסטוריה שלמה, אבל זה לא קרה, וכנראה שבינתיים זה גם לא יקרה. יש לי עתיד מאד ברור בראש, עם ספינות חלל, תחנות חלל וסייבורגים, אבל אין לי פוליטיקה עתידית. אני לא יודעת אם יש מושבות על מאדים או שכדור הארץ התפוצץ. אין לי חייזרים (רק בשני סיפורים), ובכל פעם שאני מנסה לדמיין היסטוריה אחידה של העתיד, אני נתקעת. יש לי רק קטעים וחלקים ולא עולם אחיד ושלם. ואיפשוהו, זה עצוב לי, כי אני לא מרגישה כותבת מד"ב כמו שכותבי מד"ב אמורים להיות.

 

11 responses to this post.

  1. Posted by רותם on ינואר 27, 2013 at 1:46 am

    לכל אחד יש את הכתיבה "של גדולים" שלו. יש מספיק סופרים גדולים שכתבו ספר אחד בעולם אחד ולא חזרו לעולם הזה אף פעם. רק בגלל שעוד אין לך עולם, זה לא אומר שאת לא כותבת גדולה. לא יודעת אם שמת לב, אבל זכית בפרס גפן פאקינג פעמיים. 🙂
    ולגבי התירוצים, כן, אני ממש מזדהה. יש לפעמים תקופות שלמות שאני מפנה המון זמן ובקושי כותבת מילה. בקשי ממישהו לתת לך דדליין. זה בדרך כלל עוזר לי.

    להגיב

    • Posted by אלודאה on ינואר 28, 2013 at 10:34 pm

      הבעיה עם דדליינים היא שהגישה שלי דומה מדי לזו של דאגלס אדמס. אני מחבבת את הקול שהם עושים כשהם חולפים לידי. אני לא באמת יודעת מה לעשות כדי להתגבר על זה. באסה.
      ותודה על ההזדהות.

      להגיב

  2. זהו, שלא.
    היינליין ואסימוב לקחו דברים שונים שהם כתבו במהלך השנים, ובזקנתם בנו להם היסטוריה פיקטיבית. אפילו אם לא נתייחס לספרים שבהם אסימוב תופר יחד את שני העולמות הגדולים שלו בתפרים גסים, לא קשה לראות את המקומות שבהם סיפורי הרובוטים שלו מתנגשים זה בזה. בחייך, הוא דחף את סוזן קלווין בכוח לתוך "רובי" אחרי שנים. היינליין *המציא* את הרעיון של "ההיסטוריה של העתיד", והיה צריך להמציא מסע בין קווי זמן כדי ליישב את הסיפורים שלו יחד.
    דברי אתי כשתהיי בת שישים ויהיו לך כמה עשרות סיפורים שפרסמת.

    לא קראתי את הרשומה של לביא ואני לא בטוח עד כמה זה באמת מתוכנן מראש ועד כמה זה למעשה retcon.

    להגיב

    • הערה לגבי היינליין – חלק מההיסטוריה של העתיד נשדד מספרו הראשון של היינליין "לנו, החיים" (ספר שנכתב בשנים 37'-38' אך יצא לאור רק לפני מספר שנים).
      חוץ מזה, "ההיסטוריה של העתיד" מתייחסת למעשה רק למה שנקרא "קו זמן שתיים" – כלומר חלק מהסיפורים באוספים "האיש שמכר את הירח", "הגבעות הירוקות" ו-"מרד ב-2100" וספרי לאזארוס לונג. המסע בין קווי הזמן מתייחס למושג "רב-יקום".
      ואחרית – מי שטבע את המונח "ההיסטוריה של העתיד" היה בכלל קמבל. היינליין פשוט הכין טבלת עזר לסיפורים שלו (שכאמור חלק מהם היו מבוססים על רעיונות, דמויות או קווי עלילה מתוך הספר הראשון)

      להגיב

      • Posted by אלודאה on ינואר 28, 2013 at 10:36 pm

        אני מודה שאני מכירה יותר את הקו של אסימוב, אבל עצם היכולת להכין קו עלילה כלשהו לעתיד מדהים אותי.

        להגיב

    • Posted by אלודאה on ינואר 28, 2013 at 10:35 pm

      כשאני אהיה בת ששים… זה לא עוד כל כך הרבה זמן! ובקצב הכתיבה הנוכחי אני אספיק עוד עשרה סיפורים בערך עד אז.

      להגיב

  3. Posted by הילה on ינואר 27, 2013 at 6:05 pm

    הא, עד שהגעתי, רותם וקני כבר אמרו את זה טוב יותר.

    Story of my life או מה?

    להגיב

  4. המפפפ.. הבעיה העיקרית שלי היא לא הרצון לכתוב, אלא למצוא זמן פנוי שניתן להקדיש לכתיבה כזו. רוב הסיפורים הבלתי גמורים שלי נכתבו בשעות הלילה המאוחרות כשהילדים (והאישה) כבר ישנים, עבודות הבית הסתיימו, ואין איזה פרוייקט מיוחד להכין (כמו כתיבת מאמר, הכנת הרצאה, קריאת מאמרים וכדומה)

    להגיב

  5. Posted by Lili on מרץ 22, 2013 at 5:09 pm

    אני מזדהה נורא. בעיקר עם התקופה הזו, שבה את תקועה לחלוטין עם סיפור, אבל חוששת שאם תתחילי אחר את לעולם לא תחזרי אליו, וכבר כתבת 10,000 מילים ויצרת אנשים ועולם ואת מסרבת להשאיר אותם חצי אפויים… ואז את מגלה שלא כתבת מילה חודשיים והמוח שלך הולך והופך לג'לי.
    אבל היי, לפחות יוצאים לך סיפורים נהדרים בסוף! תחשבי על כל המסכנים שם בחוץ שעוברים את כל זה, ובסוף גם יוצאים להם מזה סיפורים גרועים שלא מעניינים אף אחד. ואת יכולה להבריק את הגפנים שלך ולדעת בוודאות מוחלטת שאת לא אחד מהם. לא משמח?

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: