חיים חדשים

ההיסטוריה של המשפחה שלי התחילה במאי 1945.

צריך לזכור את זה בשביל להבין את שאר הפוסט.

השואה מבחינתי היא לא תמונות בערוץ 1 של ערימות נעליים ומוזלמנים או הקראה דרמטית יתר על המידה של "הליכה לקיסריה". היא גם לא עבודת שורשים בגיל שתיים עשרה, כשטלפון אחד בצהרי יום שישי פותח סיפורים עתיקים ומלמד אותי לסכם תוך כדי שיחה.

השואה היא מה שהבדיל אותי מרוב חברי לכיתה, כי בניגוד לכל אלה שיכלו לספור עשרה דורות אחורה בארץ, או להסביר שבגלל גירוש ספרד חלק מהמשפחה שלהם התנצר ונעלם – ההיסטוריה של המשפחה שלי התחילה במאי 1945.

אמרתי לכם לזכור את זה.

יד נעלמה מחתה עקבות שלא ידעתי שנוצרו בכלל. אין לי ולו אדם אחד במשפחה הקרובה שלא חווה את השואה. אחד כחייל, אחד כפרטיזן, אחת במחנה עבודה בסיביר, ושניים באושוויץ. השאר, כאמור, נמחו. נגוזו. מעולם לא התקיימו מבחינת הילדה שהייתי. מהולים בששה מליון אחרים, קבורים בעולם אפור ומושלג.

גדלתי עם השואה. היא חלק ממני. היא גזלה ממני את ההיסטוריה שלי, ולפיכך מותר לי להתכחש לה.

לא לעצם קיומה, כמובן. זה אסור. אבל מותר לי להתכחש לגזל החיים שלי.

ובמשך שנים לקחתי איתי דיסקים לעבודה כדי לא לשמוע רדיו ביום השואה. ובמשך שנים עמדתי בצפירה ומיד עם סיומה חזרתי לעבודה. ובמשך שנים וידאתי שיש סרט וידאו לראות בערב, ואולי גם פופקורן (שלא היה בשואה), כי מותר לי. כי אני כאן, ואני לא אתן לשואה הזו לקחת ממני עוד משהו.

ואז הגדול שלנו נולד, והייתי צריכה להסביר לו מה הצפירה הזו, ולמה אנחנו עצובים ואת מי זוכרים בכלל, והכל במלים פשוטות, שהוא יבין.

ולא הבנתי כמה הוא מבין.

כי אתמול באמצע שיחה על השואה הוא אמר, "אני לא רוצה לדבר על זה יותר. זה מזכיר לי את סבתא רות וסבתא גניה שמתו."

ובמחי משפט אחד הוא החזיר לי את ההיסטוריה שלי. כי המשפחה שלי אולי התחילה במאי 1945, אבל לפני כן לסבים ולסבתות שלי היו הורים. והם היו ילדים צעירים שלא רוצים לאכול את המרק, ולא הולכים לישון בזמן, ומלכלכים את הבגדים הנקיים כדי לקטוף פרח חדש שצמח בדרך לבית הספר. והיו להם סבים וסבתות משלהם, ששמחו כשהסבים והסבתות שלי קראו בשמם בפעם הראשונה, וחיבקו אותם, ואפילו כאשר הם הפילו את הצלחת זה היה לא נורא, כי סבים וסבתות תמיד סולחים על הכל.

ובמחי משפט אחד הגדול שלי הזכיר לי שיש דברים שילדים יודעים שמבוגרים לעולם לא ילמדו. שאולי ששה מליון זה מספר נורא גדול, אבל עשרה זה מספר ממש קטן. שני הורים לכל סבא ולכל סבתא (וסבא אחד מאומץ). ואיכשהו, עם המשפט הזה, הגדול שלי הצליח לדלג מעל השואה ולהחזיר לי את ההיסטוריה שלי.

6 responses to this post.

  1. Posted by sabrerunner on אפריל 19, 2012 at 5:05 pm

    אני לא בטוח אם לחייך או לקמט את הפרצוף במעין עציבות.
    אבל אולי עכשיו, כשלצערנו הדור שחווה הולך ונעלם, צריך במקום שהילדים שלהם ימשיכו להסביר. כי עם כל הכבוד ליד ושם, צריך את זה כדי שאף פעם לא נשכח.

    אצלי השואה הוא לא נושא כל כך חזק. רוב המשפחה שלי הם ניצולי שואה בכך שיצאו מהאזור לפני שכל הבלגן התחיל. אצלי זה בעיקר מספרים וסטטיסטיקות. אבל אני מסוגל מאוד להעריך את החשיבות האישית.

    להגיב

    • Posted by אלודאה on אפריל 19, 2012 at 5:25 pm

      האישי זה הכל, כמו שאנחנו יודעים. בלי האישי אי אפשר להתחבר למספרים העצומים האלה מעבר לפסקאות בספרי היסטוריה בתיכון.

      להגיב

  2. Posted by יולי on יולי 18, 2012 at 4:45 am

    ואו! ואו! פשוט ואו! לא יודע איך התגלגלתי לתוך הפוסט הזה, אבל הרשומה על השואה ועל התובנה שהילדים הם מחזירים את ההיסטוריה, הכתיבה הנוחה, משהו מדהים. יש לך כוח בעט. כישרון הבעה, . ואו!

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: