על הזכרון

אני דור שלישי לשואה. זה חלק מההוויה שלי, חלק מהזהות שלי, חלק מההגדרה העצמית שלי.

זה אומר שגדלתי כשהשואה ברקע כל הזמן. כי אסור לזרוק לחם, וצריך לגמור מהצלחת. שצריך לשמוח כל הזמן, כי גרוע כמו שהיה פעם, כבר לא יהיה. שצריך לעשות ילדים. לא במקום אלה שאינם, אלא כדי להמשיך הלאה. צריך להכיר את יאנוש קורצ'אק ואת אנה פרנק, ולדעת שאסור להגיד שהעבודה משחררת אלא אם סבתא שלי מעלה את הנושא בחיוך. ואנחנו נשארים בארץ ולעולם לא נעזוב. תחליף לשורשים שהתפזרו ברוח.

ושאני צריכה לזכור. את השורה שחרוטה על קברו של סבי, "לזכר בני משפחתו שנספו בשואה" אני מכירה בעל פה. משננת בכל עליה לקבר.

לסבתא שלי היה אח צעיר שנספה. אני לא זוכרת איך. לסבא שלי היה אח צעיר שמת בזרועותיו במחנה. אני לא יודעת איזה מחנה. סבתי השניה הגיעה ממשפחה של שמונה ילדים. אולי תשעה. חמישה שרדו את השואה. אני לא יודעת מה קרה למי שלא. סבי השני היה איש משפחה. בנו התקיף חייל ברכבת שלקחה אותם למחנה. אני לא יודעת איזה. הוא הוצא להורג במקום. אשתו הראשונה של סבי מתה בין האירוע על הרכבת לבין סוף המלחמה. אני לא יודעת מתי או איך. והיו לכולם הורים, ואחים, ודודים, ובני דודים, ומשפחות שלמות שמונחות על כתפי – לשנן. לזכור ולא לשכוח.

אבל אני דור שלישי. אני לא יכולה לזכור את האנשים שמעולם לא הכרתי. אני לא מכירה את פניהם, את מגעם. אני לא יודעת איך הם צחקו או איך הם הריחו. אני לא יודעת פריטים פשוטים כמו מקצועם או עיר מגוריהם.

אני אפילו לא מכירה את שמותיהם.

כאשר הסבתות שלי דיברו על המשפחה שלהן הקשבתי, אבל מתוך נימוס ולא מתוך עניין. והיום הסיפורים של אחת נקברו איתה, והסיפורים של השניה דוהים ככל שהאלצהיימר אוחז בה. אין לי שורשים אחרים להאחז בהם. אין לי איך לזכור.

אני דור שלישי, ומכאן נגזרת זהותי האישית. יותר מהדת אליה נולדתי ויותר מהארץ בה גדלתי. ואם אני לא זוכרת – מי אני?

מודעות פרסומת

7 responses to this post.

  1. כל כך נכון. כשהם רוצים לספר לנו, אנחנו לא רוצים לשמוע. כשאנחנו רוצים להקשיב כבר אין מי שיספר 😦

    להגיב

  2. Posted by גל on אפריל 19, 2012 at 4:13 am

    ויש גם כאלה שבכלל לא מספרים.
    רק לאחר שסבא שלי נפטר גילינו שהוא היה נשוי בפולין לפני המלחמה.

    להגיב

  3. Posted by ישראלה on אפריל 19, 2012 at 4:01 pm

    כבת דור שני לשואה וחמות שהיתה באושויץ שלא הפסיקה להזכיר ולדבר על המחנה,ברורה לי מאד הזהות שלי/שלך.אנחנו יהודיות,שורשיינו כאן בארץ ישראל-אין לנו ארץ אחרת.זה שהורינו נולדו שם לא הופך את ארץ הולדתם למולדת שלנו.כל מי שנרצח בשואה וגם עכשיו ממחיש לנו שאנחנו צריכים לעמוד על נפשינו בארצינו.וזאת הזהות שלנו-יהודיה גאה בארצה מולדתה שלא נותנת שישמידו גם אותה.זה נשמע מאד בומבסטי ואידיאלי אבל-אם אין אני לי מי לי?

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: