החתולה עם הצינור – סיפור בשני חלקים

חלק ראשון – נמש חוזרת הביתה

קיבלנו את החתולה שלנו עם צינורית והוראות האכלה – פעם בשלוש שעות, למהול היטב את המזון הרפואי המיוחד, להזריק באיטיות בצינורית, לשטוף במים, להעלות ב-10מ"ל כל יום, והכי חשוב – להמשיך להציע לה אוכל. עשינו הכל, ובמשך השבוע שחלף מאז שהיא חזרה הביתה היא מקבלת אוכל בצינורית החדשה שלה ומסרבת לגעת בכל תערוכת המזון המוצע לה. לכל היותר מרחרחת קצת והולכת מיד. לא נגעה אפילו בפנסי-פיסט שכל חובבי החתולים טוענים שהולכים על ארבע לא יכולים לעמוד בפניו. כלומר- היא רחרחה אותו קצת, ליקקה מעט וזהו.

לא רק זה, אחרי שהיא התחזקה מעט היא התחילה לברוח ממני כשראתה אותי עם המזרק. כמה שיותר רחוק – יותר טוב.

השינוי האמיתי הגיע ביום חמישי. ילדים של חברה מקוונת הגיעו לשחק עם הגדול שלי (הקטנה היתה אצל חברה משלה). הכנו פיצה ונתתי לנמש להריח את הכף עם רסק העגבניות. לא שציפיתי ליותר מדי, אבל באופן מפתיע – היא ליקקה את הכל ואפילו אמרה "מיאו" חביב בסוף.

זה לא הספיק, כמובן, והמשכנו להאכיל אותה בצינורית. לא נרשמה עוד התענינות במזון כלשהו.

בשבת שמרתי לה את הביצים והחלב של החלה המטוגנת. רחרחה קצת, ליקקה קצת, והמשיכה לקבל מזון בצינורית. הבנזוג הכתיר אותה בתור "החתולה עם הפקק" וגם "החתולה עם צינורית התדלוק".

 

חלק שני – מחאת האמהות!

ביום ראשון הייתי מותשת לגמרי בבוקר. גם עבר עלינו סופ"ש פסיכי, וגם נשבר לי לקום מוקדם להאכיל חתולה בצינור. ביננו – חלק מהסיבה שהנקתי את הילדים היתה כדי להמנע מההתעסקות עם כמה מ"ל הם אוכלים בכל פעם. אז נמאס לי. אחרי מאה הצגות של מאתיים מאכלים שונים פשוט הנחתי לה את האוכל הרגיל שלה וזהו.

ואז. פתאום. באמצע הבוקר. הגברת התחילה לאכול. קחחופ קחחופ (ככה היא נשמעת כשהיא לועסת). רצף טלפונים לכולם והמתנה מתוחה, והופס – היא שוב גורסת.

ומאז – אוכלת! כמו שצריך! לא מפסיקה, למעשה. אפילו את הפנסי-פיסט שמעולם לא עניין אותה.

עכשיו רק צריך לספור שבוע שלם של אכילה תקינה והצינורית תצא. יאי!