עסקה מופרת

אבא שלי שלח לי את המייל הבא, כחלק ממכתבתי השרשרת שהוא נוהג להעביר לי מדי פעם מסיבה עלומה. זה הולך ככה:

בגיל 4   –  אמא יודעת הכול
בגיל 8   –  אמא יודעת המון
בגיל 12 –  אמא לא יודעת הכול
בגיל 14 –  אמא שלי לא יודעת כלום
בגיל 16 –  אמא שלי? מה היא יודעת
בגיל 18 –  הזקנה הזאת גדלה עם דינוזאורים
בגיל 25 –  יכול להיות שאמא תדע משהו על כך
בגיל 35 –  לפני שאחליט אני רוצה להתייעץ עם אמא
בגיל 45 –  בטוח שאמא תוכל לתת לי כיוון
בגיל 55 –  אין ספק שאמא יודעת
בגיל 65 –   מה אמא הייתה עושה במקרה זה?
בגיל 75 –   הלוואי יכולתי לדבר על כך עם אמא

כמו כל מכתב שרשרת תייגתי אותו מיד בתור "ארכיון" ושכחתי מקיומו עד שיחה עם הנסיכה הבוקר. היא חלמה על סבא וסבתא שלה, והתחלנו להעלות זכרונות מההורים שלנו המתמודדים עם מותם של הוריהם. ואז זה היכה בי – ההורים שלי הולכים להפר את החוזה ביננו.

יש חוזה, אתם מבינים. הוא נחתם אמנם במעמד צד אחד בלבד אבל מחייב את שני הצדדים. החוזה אומר שמהרגע שאתם נולדים ההורים שלכם אמורים לדאוג לכם. הם אמורים להכין לכם כריך לבית הספר, ולהזכיר לכם ללבוש סוודר כי קר להם, ולהגביל את שעות הצפיה בטלויזיה, ולהכריח אתכם לצחצח שיניים לפני השינה, ולהדליק אור במסדרון כדי שהפחדרון ישאר בתוך הארון (או, במקרה שלי, הזאבים מתחת למיטה).

הם צריכים להכין עוגת שוקולד ליומולדת בכל צורה שתעלה על דעתכם ולזכור לקנות מספיק נרות מראש, כולל אחד לשנה הבאה. הם צריכים להקריא סיפור לפני השינה ולהכין ממתקים מראש לשבת בבוקר כדי שלשם שינוי תתנו להם לישון. הם צריכים לצעוק עליכם בפעם המאה לסדר את החדר ולהחליש את המוסיקה, ולמרות שאתם צועקים  עליהם שאתם שונאים אותם ושאף אחד לא מבין אתכם בעולם – הם עדיין יקחו אתכם לסרט ויגנו עליכם בימי הורים מפני המורים שטוענים ש"הפוטנציאל קיים, אך הוא לא מגיע לידי מימוש".

הם צריכים להיות שם בפעם הראשונה שאתם חוזרים הביתה מאוחר מדייט עם מי שיהיה החבר/ה הראשון/ה ולכעוס שהפרתם את שעת החזרה (אבל לשמוח שמצאתם מישהו), או לקחת אתכן למדוד חזיות (את זה אני לא יכולה לעשות א-מגדרי, סליחה), ולהתווכח עם המוכרת שאתן כן צריכות חזיה כי לכולן יש.

הם צריכים לשנוא את הפושטק שבטח ידרדר אתכם לעישון ואלכוהול, ולאהוב את הגיק החמוד שאומר "בבקשה" ו"סליחה", אפילו שאת הגיק תפגשו רק עשור מאוחר יותר (או, במקרה שלי, שבועיים מאוחר יותר).

הם צריכים לדעת מה טוב עבורכם בכל רגע נתון, ולא לשכוח להגיד את זה גם אם עברתם מזמן את גיל חמישים ויש לכם ילדים משלכם.

כי זה מה שהחוזה אומר. הוא אומר שההורים שלכם אמורים לאהוב אתכם. זו אהבה שאי אפשר לכמת, ובו זמנית זו אהבה יום-יומית וניתנת לחישוב. היא בנויה מהדאגה העמוקה, הכנה, שמגיעה מהמקום הכי אידיוטי וחסר הגיון, שנמשכת כל יום, כל היום, ולא מפסיקה לרגע. היא בנויה מההתפעלות הבלתי נפסקת של יצירת אדם חדש לגמרי, ובו זמנית כעס עצום על כך שהוא לא שכפול שלי.

ואתם מבינים, תת סעיף בחוזה אומר שההורים שלי אמורים לאהוב אותי תמיד. תמיד לתמוך, תמיד לעזור, תמיד להעביר ביקורת, תמיד לגרום לי להרגיש כמו ילדה קטנה ובו זמנית מבוגרת מכדי להתמך על ידי ההורים.

אז הם לא יכולים למות, כי זו הפרה של החוזה. וכל יום שבו אני מבינה את מה שאבא שלי אמר לי פעם, שהילדים שלנו לעולם לא יאהבו אותנו כמו שאנחנו אוהבים אותם, אני מבינה שאני מתקרבת ליום שבו הם יפרו את החוזה איתי, ואין לי שום דרך לעצור או למחות או למנוע מהם לעשות את זה.

וזה לא פייר.

מודעות פרסומת

4 responses to this post.

  1. Posted by Boojie on ספטמבר 6, 2011 at 12:45 pm

    כל מילה.

    להגיב

  2. {}

    אבל גם בשכבו נטול קול ומזור,
    ובקרבךְ אליו, צעד צעד,
    עוד נדמה לו כי ה ו א הנקרא לעזור
    ואת המבקשת סעד.

    זה הרגל האבות הקדמון והתם.
    זו שבועה שבינו ובינךְ.
    את זִכריהָ. הרבה ישכח ויתם.
    אבל בה תגדלי את בנך.

    נתן אלתרמן, "קץ האב". (בתוך הקובץ "שמחת עניים")

    להגיב

להגיב על Boojie לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: