שדים, אבל בסבבה

את "פנדמוניום" בכלל לא הייתי אמורה לקנות. התכוונתי לבקש אותו כספר לביקורת מהכלבלב או מקני, אבל בגלל כל מיני דברים זה לא יצא לפועל. באחד האמשים יצאתי לרכוש מתנות יומולדת לחברים של הגדול, מצאתי שלושה ספרים ונדרשתי להשלים לארבעה בשביל מבצע כלשהו. "פנדמוניום" היה שם ולפיכך נקנה. כשקניתי אותו אפילו לא זכרתי על מה הוא, רק שקני מרייר עליו בלי הפסקה כבר חודשים. הנחתי שאם הוא יהיה גרוע תמיד אוכל להשתמש בכך בשביל לצחוק עליו ועל הטעם הספרותי הקלוקל שלו. win-win מבחינתי.

הספר נסע איתנו לפאריז ביחד עם חברו, "איליום" (שאותו אני "קוראת" כבר למעלה משנה, ותקועה באותה נקודה). קראתי את העמוד הראשון, ראיתי שהוא מצוין, הילדים התחילו לריב, הנחתי את הספר ולא חזרתי אליו.

ביומיים האחרונים הבנזוג התחיל וסיים את הספר. זה מאד יוצא דופן מבחינתו – הוא נשאר ער עד לפנות בוקר כדי לסיים. אלה דברים שאני בדרך כלל עושה, ולפיכך, היווה המלצה טובה עוד יותר מכך הדיאלוגים שהוא ניהל עם הספר תוך כדי קריאה. בין החביבים עלי היו – "איזה טבח!", "הא! עליתי על זה לפניך!" והיקר מכולם, "וואו".

לפיכך אתמול, בתור פיצוי על "האח הקטן" התחלתי לקרוא את "פנדמוניום". התחלתי בערך בתשע וסיימתי בשתיים לפנות בוקר. עצרתי רק כדי לשתות, להחזיר שמיכה ליושביה, ופעם אחת לשירותים.

הנה התקציר הלא-מספיילר של פנדמוניום:

זה אחלה ספר. הוא לא כושל ולו פעם אחת בכל מה שנוגע לבנית עולם, העברת מידע לקורא, פעולות הדמויות, עלילה, תיאורים, יצירת מתח… תנקבו במשהו – גרגורי עשה את זה נכון. אני לא אומרת שהוא הספר הטוב ביותר קראתי אי פעם (בין השאר כי אני לא זוכרת את כל הספרים שקראתי), אבל הוא ללא ספק הראשון שאין לי משהו רע להגיד עליו. כמו שקני אמר, הנאמנות של גרגורי לדמויות ולעולם שהוא בנה כל כך מוחלטת שאי אפשר למצוא פגם בהתנהלות שלהן, פשוט כי הן עושות בדיוק מה שכל אדם אחר היה עושה באותו מצב.

ממליצה בחום לא לקרוא את הכריכה האחורית ואפילו להמנע מביקורות. עד כדי כך כיף לקרוא אותו מבלי לדעת עליו כלום.

אם אתם רוצים סיפור אחר, וקצר בהרבה של דריל גרגורי שמתעסק באותם נושאים, שווה לקרוא את  "גוף שני, הווה" (שבו דוקא יש פגמים, אבל לא הרבה).

הנה תקציר עם קצת יותר ספוילרים:

בעולם שבו שדים משתלטים על גופם של אנשים ועושים בהם כרצונם, כולם נמצאים במצב התגוננות תמידית. כאשר תהיתי איך הם יכולים לחיות ככה הגיעה השורה "אפילו ישראלים עולים על אוטובוסים", והבנתי. הסיפור ממוקד בגיבור שמנסה להפטר משאריות דיבוק שאחז בו בתור ילד, מצב שלא תואר מעולם בספרות הרפואית בהיסטוריה האלטרנטיבית בספר. כן, יש גם היסטוריה אלטרנטיבית שמונעת מנוכחות השדים, וזה מגניב. יש גם דמויות מרתקות והמון בדיחות.

כבר אמרתי שזה ספר מעולה ואתם צריכים לקרוא אותו?

הנה הביקורות מאתר האגודה ומבלי פאניקה על פנדמוניום. שתראו שזו לא רק אני.

והנה המחשבות שלי על הספר (המווון ספוילרים):

כאשר אני צריכה להגדיר את עצמי אני תמיד משתמשת באותה שורה שכתבתי לפנטסי.קון 2007, הכנס הראשון שהרציתי בו – "אמא, רופאה וחובבת בסדר חשיבות משתנה". כי ככה אני מגדירה את עצמי, על פי המעגלים אליהם אני שייכת. אם יקחו ממני את המקצוע, תמיד ישארו לי התחביבים, ואם יקחו אותם, תשאר המשפחה, ואם יקחו אותה – אז תשאר רק האצה שהינני, שמוגדרת על ידי עשרות מעגלים קטנים יותר. הדברים שכתבתי, הדברים שקראתי, הדרך שבה אני מתבטאת, חוש ההומור שלי, תחומי הענין שלי. ה"אישיות" שלי שבעצם מוגדרת מהדברים שאני עושה כתוצאה מהדברים שחוויתי.

ואם לוקחים גם את אלה נשארת ההגדרה המאד בסיסית של "אשה, 1.60, שער כהה, משקפיים". כמו שמתארים את האנשים שנעלמים מביתם.

ואם יקחו את זה?

אני כלום. רוח שמשוטטת בעולם.

במהלך הספר מפשיטים מהגיבור שכבה אחרי שכבה את כל מה שמגדיר אותו. את המקצוע שלו, את הזכרונות שלו, וברגע הקריטי של הסיפור – את המראה שלו. הנקודה שה הוא נוטש את הגוף שלו היא נקודת הויתור, משום שעד לאותה נקודה הוא עדיין יכול להעמיד פנים שהוא משתגע, שכוחות כלשהם שולטים בו, שהוא רק צריך למצוא את הטריק שיכלא את השד לעולם, והכל יהיה בסדר. אבל מאותה נקודה לא נותר לו כלום.

זה נכון שלוקח לו קצת זמן להבין את זה, אבל לא נורא. אין לו את הפריבילגיה של לקרוא את הספר בשקט בסלון. הוא אשכרה צריך לחיות את הסיפור הזה.

האבדן של הזהות העצמית כל כך מוחלט ומלא וסופי שאי אפשר להחזיר את הסיפור יותר. אי אפשר לכלוא את השד בחזרה בבקבוק, אם תסלחו לי על הקלישאה המתבקשת. והחלק הגרוע ביותר – אין לאף אחד יותר מושג מי הוא הגיבור. אפילו הוא עצמו לא יודע להגיד מי הוא. אין לו יותר צורה חיצונית, אין לו מקצוע או תחביבים או משפחה, יש לו אישיות שהתפתחה במהלך זמן כתוצאה מהקשבה ליותר מדי סיפורים, אבל גם היא שאולה מהחיים שאין לו יותר, והדבר היחיד שיש לו היא מטרה מעורפלת לחזור לחור שחור בולעני. יופי.

בסוף הספר בכיתי. אם אתם לא מאמינים לי אתם יכולים לשאול את הבנזוג. בכיתי כי כל כך רציתי שהספר יגמר עמוד מוקדם יותר, שהגיבור יגיד ללו, "אתה יודע מה, אתה צודק. אני יכול לחיות ככה," ולו ישחרר אותו וכולם יהיו מאושרים לנצח. או בערך. או בכלל לא, אבל הי – החיים הם סבל. לפחות היה לו גוף!

ברור שאי אפשר לגרום לספר להגמר ככה. ספר שמדבר על אבדן הזהות בצורה הזו חייב להגמר בויתור מוחלט עליה, אחרת הוא לא נאמן לעצמו. וכך השד, שיכול לתפעל עולם ומלואו, מוותר על הגוף ונוטש אותו לטובת ילד בן חמש שעכשיו תקוע בגוף של בן עשרים וחמש ואמו צריכה לגדל אותו מחדש.

אבל לא רק השד מאבד את זהותו (שמעולם לא היתה שלו), כולם מאבדים חלקים משמעותיים מעצמם. האמא שבעצם מעולם לא גידלה את הבן שלה, האח שמעולם לא גדל עם אחיו הצעיר, הפסיכיאטרית שעזרה לאישיות הלא-נכונה, ואני לא מדברת בכלל על דל שמתעורר בגוף לא-נכון, עם המשפחה הלא-נכונה, והחיים הלא-נכונים, בעיר לא-נכונה. אני די בטוחה שהוא היה מעדיף את פתרון ה"אני יכול לחיות ככה" של השד.

היחידים שלא נפגמים הם השדים האחרים. איך הם יכולים להפגע? הרי אין להם זהות. הם ארכיטיפ חסר מטרה. מסתבר שההגנה הטובה ביותר מפני אבדן הזהות היא חיים בלעדיה, תוך שימוש בזהות שהוכתבה לך על ידי ילד משותק וטובע בן עשר.

אני לא יודעת להגדיר את הספר הזה. אני לא יודעת אם הוא טרגי, כי אמנם הסוף שלו עצוב, אבל הוא בכוון ה"נכון" המתחייב. אני לא יודעת אם הוא ביקורת עלינו, שלוקחים דברים כמו זהות, עצמאות ואישיות כמובנים מאליהם. אני אפילו לא יודעת להגדיר אם הוא מד"ב או פנטסיה (הבנזוג אומר שפנטסיה, אני אומרת שמד"ב. זה יופי של ויכוח בשתיים ורבע לפנות בוקר).

אבל הנה מה שאני כן יודעת – הספר הזה גרם לי לחשוב עליו הרבה אחרי שהוא נגמר. הוא גרם לי להסתכל על העולם בצורה קצת שונה. הוא גרם לי לדמיין, ומבחינתי זו בדיוק המטרה של ספרות טובה.

מודעות פרסומת

4 responses to this post.

  1. שמח שאהבת. קראתי כל דבר שלו שהצלחתי לשים עליו יד, ואני חושב שהוא כבר מזמן היה ראוי לאיזה פרס או שניים. הוא פשוט מעולה.

    להגיב

  2. Posted by גל on יולי 14, 2011 at 11:06 am

    היית יכולה להעלות את הרייטניג של היומן אם רק היית מוסיפה עוד יוד אחת בכותרת (ומתאימה את ה תוכן, כמובן).

    הספר נמצא אצלי ברשימת ה"צריך לקרוא".

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: