עם כאלה אחים…

קיבלתי את "האח הקטן" ממיצי המיתולוגית והנחתי שאגיע אליו "מתישהו". אתם יודעים, הזמן הזה שבין להכניס ספר לספרייה לבין לאבד אותו לנצח בין המון ספרים אחרים שהיו לפניו בתור.

היום הוחלט ברוב קולות לנתק את הגדול והחבר שבא לבקרו ממסך המחשב ומהריגת הזומבים התמידית וללכת לעשות מלחמת מים בגינה למטה. הילדים הולבשו חיש-קל בבגדי ים, אני מצאתי משהו מספיק מאוורר, ונטלתי עמי את הדבר המרובע הראשון שמצאתי על מנת שילווה אותי בזמן ההשפרצות ההדדיות. המלחמה היתה מרתקת. משהו בין "כולם נגד כולם" הקלאסי דרך השקיית עוברי אורח תמימים ופרצי צחוק מתוזמנים היטב. הייתי צריכה להיות המבוגרת האחראית, לצערי, ולתחום את הכיף שלהם בכללים כמו "אסור להשפריץ מים על הרחוב למטה" או "לא ליפול לבור עם גז הבישול!".

היה מאד מגניב, וקצת הצטערתי שאין לנו מצלמה חסינה למים כדי לתעד היטב את הכיף שלהם.

רגע, איפה הייתי?

אה, כן.

"האח הקטן" התלווה אלי למטה. הוא חטף מקלחת מדי פעם אבל יחסית שרד היטב. למי שמשום מה לא מכיר את הספר, יש כאן ביקורת מצוינת של אחד, אהוד מימון.  בקצרה – בסנפרנסיסקו יש פיגוע טרור, כתוצאה מזה כולם מתחרפנים, המדינה הולכת לכוון של מדינת משטרה מלאה, ידה-ידה-ידה, חירות וצדק לכל.

מה שמיוחד בספר הוא קורי דוקטורו(ב) שידוע במלחמתו הצודקת בעד קודים פתוחים ונגד כל מיני דברים מרושעים מאד, עליהם הוא מספר באריכות בכל מיני מקומות. אני רוצה לציין שאני לגמרי בעד משנתו של קורי (שאין לי מושג איך לכתוב נכון את שם המשפחה שלו ולכן נעבור לשמות פרטיים מכאן ואילך). כלומר, קוד פתוח, קריאטיב-קומונס, משאבים רוחניים וכאלה.
לא רק זאת, את הסיפורים הקצרים שלו אני מחבבת מאד. הם מעבירים את הדעות שלו, כמו כל סיפור של כל כותב שאי פעם אחז בעט, אבל הוא עושה זאת על ידי סיפור מעניין ודמויות ברות-הזדהות (ומדי פעם צחוקים על אסימוב. אני בעד).

הבעיה מתחילה כאשר הבחור מחליט לכתוב ספר שלם שאמור לטפל בכל הנושאים עליהם הוא מדבר באמצעי התקשורת המקוונים השונים. בכולם, לא רק באחד מהם. כלומר – בקוד פתוח מול סגור, אמצעי מעקב אלקטרונים, חירויות הפרט, שיתופיות, קנין רוחני… ועוד ועוד נושאים שאני כבר לא זוכרת.

אז בתור התחלה מה שלא בסדר בספר הזה הוא הצפת הנושאים. ניחא. עם זה הייתי מסתדרת.

הבעיה השניה היא רידוד של הדמויות והכוונת העלילה על מנת ליצור את ההתרחשויות כך שיתאימו ב-ד-י-ו-ק לאג'נדה. זה חטא כתיבה חמור להפליא משום שהדמויות חייבות להשאר נאמנות לעצמן אחרת הסיפור כולו נופל, ואם מפתלים את העלילה כך שתתאים לאג'נדה – כדאי שתהיה כותב-על. מצד שני, אם אתה כותב-על אתה יודע לבחור את הדמויות כך שיוליכו את העלילה שתעביר את האג'נדה ולא להפך.

אבל אתם יודעים מה, גם על זה הייתי מוכנה למחול. יש סופרים שכתבו עלילות סבבה עם דמויות קלושות להפליא.

שני הדברים שאינם ברי מחילה הם השעמום והמחסור בדמיון.

על שעמום אני לא צריכה לפרט. כולנו מכירים את התחושה הזו. השאלה של "האם אני באמת רוצה להעביר את הדף ולהמשיך לקרוא או שבא לי לעשות משהו פורה יותר כמו, למשל, לבהות בערימת הכביסה ולתהות מתי מישהו יגיע לקפל אותה". התחושה הזו ליוותה אותי בכל דף מדפי הספר. מכת מוות קטלנית למותחנים.

אבל מה שרצח את הספר מבחינתי הוא המחסור בדמיון. קורי אמנם מתחיל בעולם חצי-עתידני עם כל מיני דברים מגניבים אבל מהר מאד עובר לדבר על עינויים וכליאה לא חוקית של בני עשרה. הקטעים האלה לא שעממו אותי. הו לא. הם גרמו לי להתחרט שאני קוראת את הספר, ובעיקר לרצות לשלוח דחוף לקורי לינק למדרון חלקלק, עם השורה "חתיכת אידיוט, אילו הייתי רוצה לקרוא על דברים מציאותיים הייתי פותחת את טמקא ולא ספר ז'אנר".

וזו, מבחינתי, ההחמצה הגדולה ביותר של "האח הקטן". הז'אנר אמור לדחוף את גבולות הדמיון, לגרום לנו להעז ולחשוב על דברים שמעולם לא היינו חושבים עליהם. אלו יכולים להיות דברים נהדרים או דברים איומים, אבל הם חייבים להיות חדשים, אחרת מה הטעם בכתיבת מדע בדיוני? אם אתה רוצה לצאת נגד דברים שקורים היום, ממש כאן, כבר עדיף להפוך את הכל למאמר דעה ולפרסם תחת קריאטיב-קומונס בב"ב. זה היה נגמר מהר יותר ולא הייתי מתאכזבת ממך עד כדי כך.

4 responses to this post.

  1. אני יודע שהוא הטפה אחת גדולה אבל עדיין אהבתי את הספר.
    כנראה בגלל שאני גיק מחשבים גדול.

    להגיב

  2. לצערי אני מסכים עם הביקורת – זה לא דוקטורוב מוצלח (הוא אישר לי לאיית את זה כך דרך טוויטר), זה לא מוצלח כספר, זה אפילו לא ממש מדע בדיוני כי הרוב שם אמת עכשיוית. זה מסע צלב כמו שכתבו אחרים. הוא סיפר גם שהוא כתב אותו תוך 8 שבועות ללא הפסקה, כי הספר ממש בער לו בשרירים ורצה לצאת. מצד שני זה הספר הכי מצליח שלו עד היום אם אני לא טועה, כי כל פסיך ליברטארי בארה"ב רצה לקרוא אותו, וטרטרו עליו בהמון תכניות רדיו, הקיצונים של שני צדדי המפה הפוליטית מצאו בו הצדקה לדעותיהם וכולי.

    מצד שני אני לא חושב שזה רע להכיר את הרעיונות הטכנו-אופטימיים שלו שם, והעובדה שהוא מצליח להעביר אותם ליותר קהל דרך ספרות לא מוצלחת מאשר דרך טורי הדיעה שלו בגארדיין אומרת שזה לא דבר רע לשרבב אותם בכוח לתוך ספר. אני מעדיף כל יצירה אחרת שלו, אבל אני שמח בכ"ז שכתב גם את זאת. מה שכן, תחת הרשיון שלו אפשר ליצור תרגום ועיבוד חוקי (ללא יכולת להפוך אותו למסחרי) אז חוקי לגמרי לעבד מחדש את כל הספר כדי שיפעל כספרות ולא רק כהטפה אנטי-טכנוקראטית/פוליטית/אידאולוגית. חלמתי באיזה שלב לתרגם את הספר לסיפור מוצלח יותר וממוקם בישראל, עם התייחסות לחוק הביומטרי שלנו, אבל למי יש את הזמן והכשרון לזה 🙂

    להגיב

    • Posted by אלודאה on יולי 29, 2011 at 1:18 pm

      כאמור, הרעיונות שלו סבבה-אגוזים, רק המדיום שבו הוא בחר להעביר אותם שגויים לחלוטין. שני המאמרים בסוף מרתקים בדיוק מהסיבה הזו – הם משתמשים במדיום הנכון לעבודה.
      אם מישהו אי פעם ירצה להפוך את הספר הזה לסיפור אמיתי הוא יצטרך לעבוד מאד קשה בגלל שטף הרעיונות.

      להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: