פרק ארבעה-עשר חלק א', או – מדע בדיוני כהלכתו

הבוקר הוקדש לפארק דה-לה-ווילט. זהו לא באמת פארק. כלומר, זה כן אבל כשהולכים לשם לא הולכים לפארק אלא למוזאונים שיש בתוכו, ויש כמה וכמה כאלה. אנחנו הלכנו לזה שמוקדש למדע לילדים. כלומר – המון תצוגות שאפשר לגעת בהן וללמוד על מדע.

קמנו מאוחר, ממש ממש מאוחר, אבל זה לא נורא, כי כמה גדול יכול להיות מוזאון מדע? ועוד באירופה? זו לא ארה"ב, כידוע. אז זהו… המם… מתישהו הייתם מצפים שנפנים את זה ש"אירופה" לא אומר "קטן" אלא אומר "מרוכז". כלומר – פחות מקום, הרבה יותר דברים לראות. אם במוזאון התעופה והחלל היו חדרים עמוסים בעשרות מטוסים בגודל אמיתי, במוזאון המדע היו עשרות חדרים עמוסים בהמון מוצגים שאפשר לגעת בהם / לקפוץ עליהם / להזיז אותם ושלל דברים נוספים.

כבר כשנכנסנו הבנו שאנחנו בבעיה – מדובר בבנין בגודל של קניון בינוני בן חמש קומות, כשכל קומה מחולקת לארבעה איזורי למידה לפחות (סביר שיותר, זה רק מה שראינו מהחלל הפנימי של המוזאון). יש מפות והסברים באנגלית בכל מקום, מה שהיה מעולה עבורינו. גם הצוות דובר אנגלית ברמה די טובה, כך שההתמצאות לא היתה בעייתית במיוחד. הבעיה הגדולה היתה מאיפה להתחיל – מאיזור האדם והגנום האנושי? מאיזור כדור הארץ? מאיזור המדע האקטואלי, שהוקדש לפוקושימה? או פשוט להתחיל לסייר באופן אקראי ולהתקע במקום אחד?

למזלנו בקופות התבררו שני דברים – הראשון שהמוזאון כולו חינמי בסוף השבוע הנוכחי פרט לפעילויות הייחודיות לילדים, והשני שתערוכת המדע הבדיוני חינמית גם היא, ורק היום.

צהלנו רבות ומיד עלינו לקומה השלישית כדי להסתכל מה צרפתים מבינים במדע בדיוני. תכננו להשאר שם בערך חצי שעה ולהמשיך הלאה.

זוכרים את הקטע של "מרוכז"…?

במשך שלוש שעות (בדקתי) הסתובבנו שם. זה התחיל מדגם בגודל מלא של וויפר, והמשיך בחליפות מקוריות מכל הסרטים החשובים במדע הבדיוני בחמישים השנים האחרונות, תא המדמה טיסה במהירות האור ותוך כדי כך מנחיל לילדים נושאים בסיסיים בפיזיקה כמו פרדוקס התאומים, אפקט דופלר ומשוואות מה-שמו ומה-שמו לתיאור משהו אחר, דגמי רובוטים (חלקם מקוריים וחלקם נוצקו באותה תבנית), כתבי יד של סופרי מד"ב צרפתים עם הערות לקראת הספרים, הסטורי-בורד המקורי של האימפריה מחזירה לג'דיים, קטעי סרטים, והכי מגניב – פינת קריאה עם המון ספרי מדע בדיוני (כולם בצרפתית, לצערי).

דרך אגב, לסיכום חלק הרובוטים היה מסך מגע עם שאלוני "האם תהיה פסיכולוג-רובוטים טוב". חמש השאלות היו מבוססות על סיפורי אסימוב ואשכרה היוו אתגר למי שלא מכיר את אסימוב. האדם שניסה לפתור את השאלון לפני לא הצליח בשלוש מחמש השאלות, אם כי יכול להיות שבעיות ההבנה נבעו מהעובדה שהוא ניסה לפתור את השאלות בצרפתית. אני נבוכה להגיד שאפילו אני טעיתי בשאלה אחת (הבנזוג צדק), אם כי להגנתי אומר שטעיתי במובן של "בחרתי את האופציה שהופיעה בדיון של סוזן קלווין על אחת האפשרויות לפתור את הדילמה" ולא טעיתי במובן של "לא זיהיתי את הסיפור".

אחרי שהצלחנו לנתק את כל בני המשפחה מהתצוגה המדהימה עברנו לחלק של האבנים (המון סלעים! המלאך האפל בלט בהיעדרו), שיחסית לבובה המקורית של ארטודיטו היה הרבה פחות מעניין. אם כי, היה שם מטאוריט אמיתי גדול והמון קטנים וזה היה מגניב. מצב הרוח של כולם השתופף, ולאחר התייעצות מהירה הוחלט ברוב קולות (אני והבטן שלי) ללכת לחפש משהו לאכול. התוצאה היתה הרבה אוכל מהיר מהמזנון היחיד שהיה פתוח, כי כל המסעדות במקום נסגרו בשלוש, והתברר שהשעה כבר ארבע…

המשכנו למעלה, לאיזור נותני החסות, אורנג'. כן, כן, תאגיד הרשע הענקי קיים גם בצרפת והוא אחראי לרוב המימון של מוזאון המדע ככל הנראה. בכניסה הוצג רובוט קטן, מהסוג שמקבל פקודות ומצחקק עם אורות. בהמשך היתה תצוגה של כל היכולת הטכנולוגית של תאגיד הרשע הנ"ל. לזכותם יאמר שהתצוגה שלהם מאד מאד מגניבה ועתירת טכנולוגיה מאד מאד מגניבה, כל מיני מסכי מגע וחיישנים וכאלה. מצד שני, מרוב מגניבות יש שם גם המון אנשים ולפיכך – רועש, חם ולא כיף בכלל.

עברנו לאיזור שמדבר על ניצולת האנרגיה של העולם. לכאורה – נושא סופר משעמם. כמה אפשר לדבר על אנרגיה ירוקה, דלק מאובנים ורוח? למעשה, אם מוסיפים לזה אנימציה טובה ושולחנות מגע ענקיים (כאלה שאפשר להושיב סביבם עשרה זרחינאים רעבים בארוחת סדר-זרחין וישאר מקום לחצי סגל אייקון) – הנושא הופך למרתק. שיחקנו בשלושת המשחקים האפשריים שם – פינג-פונג טביעת רגל פחמנית (מחסלים דברים לא-אקולוגים ואז צריך להעביר לאחרים את עודף הפחמן שלך), בנית אי בעל ניצולת אנרגיה טובה שיתאים למזג אוויר משתנה ולפגעי אטמוספירה (הכי פחות כיף, אבל רק כי לא מצאנו את האפשרות להפעיל את המשחק באנגלית), ומה שקיבל את מירב תשומת הלב שלנו – הפיכת מסלולו של אדם מן הישוב לאקולוגי. כאשר הרמנו סוף סוף את המבט מהמסכים הבנזוג שם לב שכל מסכי הטלויזיה הענקים שהקיפו אותנו היו גם הם מסכי מגע. שעטנו לעברם, אך בדיוק באותו רגע נכנס איש תחזוקה והחל לכבות אותם. זועמים על הצרפתים האנטישמים יצאנו לחפש איזור תצוגה אחר והתברר לנו שהשעה כבר שבע בערב וסוגרים את המוזאון.

היינו שם שש שעות רצופות והספקנו לעבור בשלוש תצוגות מתוך הכמה-עשרה שיש שם. כן, עד כדי כך המקום הזה מוצלח.

רגע לפני שנעלו אותנו בפנים יצאנו לפארק עצמו. השמועות אומרות שיש שם גנים צורניים נהדרים לילדים, אולם הם גם כן היו סגורים, ולפיכך אני לא יכולה לאושש את זה. מה שכן מצאנו הם המוני צרפתים משתזפים. ושרים. ומטיילים. בקיצור – פארק דה-לה-ווילט הוא הגרסה הצרפתית לגני יהושוע, רק בלי תחנת "פז" והלונה-פארק ממול.

כאשר כשלנו חזרה הביתה הקטנה נרדמה במנשא. הבנזוג העלה את הרעיון לחזור הביתה ולארוז, אבל לי היה רעיון אחר – ללכת לאכול ארוחה סופר-יקרה במקום סופר-יקר.

וכאן, חברים, אנחנו נעצור. כיאות לכל סיום עונה נסגור את הסדרה "מעללי האצה בפאריז" בפרק כפול אשר באמצעו קליף-האנגר עצבני.

מה יקרה למשפחה? האם מצאנו מסעדה סופר-יקרה? ולמה התעקשתי דוקא על המסעדה הזו? והכי חשוב – האם הקטנה המשיכה לישון או שמא התעוררה באמצע הארוחה וגרמה לגירושינו מעוד מקום שכרטיס האשראי שלנו מתקשה לבלוע?

כל זאת ועוד, בפרק הבא!

קליף-האנגר!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: