פרק אחד-עשר, או – עיר של מלכים, ולא באילת

הערה מנהלתית – כשאני כותבת "היום" זה בעצם אתמול (עוד מעט שלשום) כי הייתי ממש עייפה ולא היה לי כוח לגמור את הפוסט בזמן. אבל בואו נעמיד פנים שהכל בסדר, הולך?

הלכנו היום ללובר. כולם אומרים שצריך להגדיר מטרות בצורה מאד מאד מדויקת, אז הגדרנו – לראות את המונה-ליזה. ממילא לא ציפינו שנספיק הרבה בשל גורמים חיצונים (1 – התעוררנו מאוחר, 2 – הבנזוג לא ישן שני לילות, 3 – ילדים).

זה מקום גדול. מאד גדול. מאד מאד גדול. נגדיר את זה ככה – אפשר להנחית ברחבה הפנימית כמה וכמה מטוסי נוסעים מבלי שיהיה צפוף. ברחבה הקדמית (המפורסמת) אי אפשר להנחית כלום כי יש שם פירמידה שקופה ואת גני טוליירי, שמאד נחמדים, ואנחנו לא רוצים להרוס אותם.

הילדים השתלחו בבריכות המשולשות ברחבה הקדמית ואני בינתיים צילמתי את הבנינים ועמדתי בתור. מסתבר שהכניסה היא דרך הפירמידה, אבל לא לקניית הכרטיסים אלא להרבה תורים חדשים שאפשר לעמוד בהם ולשגע את הילדים. יאי. פתיחה מבטיחה. החלטנו להתחיל בצורה בטוחה ולאכול משהו. מסתבר שבקומה התחתונה של הלובר נמצאת הקפיטריה הזולה ביותר במוזאונים בעולם. האוכל לא היה מרשים, אבל הספיק בשביל להפוך את הילדים ממשוגעים מתרוצצים לשמחים וטובי-לב. הטענתי את הקטנה על הגב ויצאנו לחפש את הבחורה המפורסמת בתבל.

מצאנו את החדרים הייעודיים לחבר'ה מהמגף, והתחלנו לטייל. מהר מאד הסתבר לנו שיש הרבה חדרים כאלה, והם מובילים לעוד חדרים, שכאשר מאפשרים להם מיד מתפצלים לעוד איזה חדר או שניים, ובסוף מגיעים למדרגות. הבנזוג ואנוכי התרשמנו פחות מהתמונות ממה שציפינו. כנראה שהותיקן השאיר לעצמו את כל התמונות הטובות והעביר לצרפתים את הבררה. הילדים, לעומת זאת נהנו מאד. הקטנה (שהיתה על הגב שלי, כזכור) ציותה עלי להסתובב בכל פעם כדי שהיא תוכל למצוא "את התינוקי" שהופיע אחת לכמה תמונות, ומדי פעם נעצרה על מנת לבהות בקדוש כלשהו שבדיוק בותר לחתיכות / שוסף / נורה על ידי חצים וכדומה. בשלב כלשהו נמאס לי והורדתי אותה מהגב, כך שתוכל לסבוב תמונות להנאתה.

הגדול, לעומת זאת, קיבל שיעור מקיף ביסודות הנצרות מאבא שלו, והתעניין במיוחד בנושא הצליבה. כל תמונה בה נראה בדל כתר קוצים מיד זכתה לתשומת לב מרוכזת מצד הבחור.

ואז, מצאנו אותה.

(תופים, בבקשה)

מול תמונה אדירת-מימדים של סעודת החתונה בקאנה (יש שם חתול) ניצבה לה המונה, מוגנת היטב בזכוכית חסינת כדורים ופלאש. ביננו לבין התמונה חצצו כמה עשרות אנשים, אך לא ילד כשלי יתייאש מכך. הוא השתחל בין כולם והתייצב, עין בעין, מול יצירת הפאר. לאחר מכן הוא ביקש את המצלמה והחל לארגן לעצמו "בוק" של המונה. שאר הנדחפים בתור לא התעצבנו מהילד שתופס להם את הפריים אלא נהנו מכך שלשם שינוי עומד לפניהם איש נמוך במקום אדם שיסתיר להם את החיוך.

המסקנה שלי – היא פחות מגניבה במציאות. עכשיו, לפני שכולכם הולכים להסביר לי כמה אני לא מבינה באמנות הנה ההסבר – קודם כל, אני מכירה את התמונה היטב, ולמעשה רוב התמונות בלובר כל כך מפורסמות שלא הרגשתי התפעמות מלראות אותן. זאת בניגוד לותיקן ששם כל תמונה היתה גילוי, וגם אלה שהכרתי היו גדולות משציפיתי (קיר שלם, נגיד), וכך יכולתי למצוא בהן פרטים חדשים. דבר שני – היא כל כך מוגנת, ויש כל כך הרבה אנשים ביננו לבינה שאי אפשר להתקרב אליה, ובעיני אחד מהדברים החיוניים להנאה היא היכולת לראות את משיכות המכחול. אחרת, מה ההבדל בין זה לבין הפוסטר שמוכרים בכניסה בארבעים ש"ח? דבר שלישי – היא לא הדבר הכי עתיק בלובר, ולזה תכף נגיע.

מהמונה חזרנו לנוצרים המעונים עם הצלחות על הראש. הסתובבנו בין השנים, והראיתי לילדים איך הציור השתנה מהדגשת מעמד קדוש לציורים יום-יומיים, ואיך אפילו הקדושים החלו לאבד את הצלחות שלהם ולקבל רק הילות דקיקות ואופנתיות. בדרך מצאנו את חדרי המלוכה, ונכנסתי להסתכל על כתרים שעולים יותר ממדינה קטנה במזרח התיכון. היה מאד כיף, עד שגילינו שהולכים לסגור לנו את הלובר. לפיכך הגבנו בצורה הבוגרת ביותר האפשרית והלכנו לאכול במסעדה באותו אגף.

היה יקר מאד-מאד-מאד (כנראה כדי לאזן את המחיר של הארוחה בקפיטריה בכניסה), ולא היו מי סוכר לקפה הקר של הבנזוג כך שהוא נאלץ לשתות אספרסו קר ומר. מסכן. לפחות זה העיר אותו מספיק כדי שנוכל להתפצל. הוא והקטנה הלכו לשוטט בגן פסלים שמצאנו באמצע הלובר, והגדול ואני הלכנו לצוד לעצמנו ונוס בלי ידיים, רצוי אחת שמגיעה ממילאנו.

ונוס מחכה בקצה של חדר עמוס גרוטאות יווניות. גרוטאות ממש – פה יד, שם רגל, מדי פעם איזו גפה. במחלקת אורתופדיה בתל השומר לא היו עושים עבודה טובה יותר בביתור. הפסלים השלמים, דרך אגב, מדהימים. ממש ממש מדהימים. שכחתי כמה בד נראה אמיתי כאשר מפסלים אותו משיש ומלבישים אותו על נשים חצי-עירומות. הגדול הפגין את הידע שהוא רכש במהלך היום וזיהה לבד את אתנה ודיאנה. הוא אף הגדיל וציין שהקסדה של אתנה לא דומה לינשוף. כל אחד מבקר בימינו.

עכשיו.

אחרי יום עמוס בציירים ופסלים, מה יעשו אמא ובן? האם ילכו חזרה אל האבא והאחות כדי להסתובב באור? האם ישבו לפוש בינות לעציצים הפזורים פה ושם? לא. הם ילכו לצוד פסלים עתיקים יותר, כמובן!

האגף המצרי (כינוי מכובס ל"עתיקות ששדדנו ממדינה שפלשנו אליה") עמוס בכל טוב. יש שם ספינקסים, ניירות פפירוס, מטבעות ודגמי בתים. יש שם גם פסל של רעמסס השני, נו, ההוא מ"שלח את עמי" (ותודה לקני על האימות). עמדנו מול הפסל שלו, והגדול לא נראה מתלהב במיוחד. בסך הכל ראש של איש מחובר לגוף של אריה. אפשר לחשוב. שאלתי אותו אם הוא זוכר את ההגדה של פסח.

"ברור".

"אז הפסל הזה עתיק יותר מהטקס של ההגדה".

ו*זה* הרשים אותו. פסל, עתיק יותר מטקס שברור שהגיע מזמן קדום ממה שאפשר לזכור. למען האמת, זה בדיוק מה שהרשים אותי בכל המוצגים שראינו. כי לקרוא את הגיל המוערך של הפסלים הוא דבר אחד, ולתרגם את זה להיסטוריה שאני מכירה הוא דבר אחר לגמרי. הרי תאריכים הם לא היסטוריה, כמו שהספרות בשעון הן לא הזמן שחולף.

המשכנו להסתכל על ניירות פפירוס, כולל אחד שמתוארך לכמה אלפי שנים לפני הספירה (2500, פלוס-מינוס כמה ימים). אם הבנתי נכון את מה שכתוב לידו, זוהי פיסת הנייר העתיקה ביותר ששרדה. אני מאד מקווה שאין עליה רשימת מכולת אחרת יהיה קצת מטופש להציג אותה באמצע הלובר.

הגדול התלהב מהכל ואז ביקש לחזור לאבא שלו. קיצרנו את הדרך במעבר תת קרקעי שמראה את הביצורים העתיקים של הלובר (הרי בכל זאת, מדובר במבצר מימי הביניים). מצחיק איך משהו שאמור לגרום לנו להתפעמות מביא את הגדול לנפנוף יד מבטל שאומר "ראיתי דברים עתיקים יותר".

וזהו. שומר חביב אמר לנו בצורה מאד מנומסת שאם לא נצא עכשיו מהמוזאון הוא יאלץ להעיף אותנו בבעיטה משם. למעשה, הוא היה חביב כמעט כמו השומרים בותיקן שהיו צריכים פיזית לנתק אותי מהדלת, בעודי צועקת "שינעלו אותי בפנים! אני אסתדר!".

התאחדנו עם בני המשפחה השכוחים שלנו, הסתובבנו עוד קצת בחנות המזכרות ביציאה, וחזרנו הביתה דרך גני טוילרי המגניבים מאד (שגם בהם יש פסלים), להרים את הרגליים ולסמן "וי" על הדבר הגדול והחשוב שהיינו צריכים עוד להשלים מהמשימות שלנו בפאריז. עכשיו אפשר להתפנות למטוסים.

מסקנות חשובות:

  • ילדים בהחלט יכולים להעריך אמנות.
  • לדעת המשפחה שלנו, הפסלים בלובר יפים יותר מהציורים, אם צריך לבחור אחד – העדיפו את היוונים המתים על פני האיטלקים המתים.
  • יום אחד לא מספיק עבור הלובר (דאה). מצד שני, יום אחד גם לא מספיק עבור הותיקן, ויש גבול לתקציב ולזמן.

ההוצאה הראשונה של "השומרים". מאד צבעוני. עלילה לא משהו.

ולפינה האהובה על כולם, בעיקר עלינו – דברים שאכלנו היום!

ארוחת בוקר במהלכה הקטנה חיסלה עוד מהגבינה החריפה הקשה שלי, וגם טוסטים וכאלה. בכניסה ללובר – קיש גבינת עזים ופטריות, פיצה מרגריטה, סלט פירות (טריים! היה מפתיע), קרואסון עם שוקולד. באנג'לינה (מסעדה סופר-יוקרתית באמצע אגף רישלייה בלובר) – קפה עם קצפת, קפה קר בלי סוכר ובלי חלב, מון בלאן (קינוח שיש בו תחתית מרנג, קצפת ומוס ערמונים. יאמי, ועוד קצת גם). בגני טוליירי – קרפ נוטלה (x3), קרפ סוכר וחמאה. בבית – קוביית סוכר.

מודעות פרסומת

5 responses to this post.

  1. Posted by Lili on יוני 25, 2011 at 9:32 am

    אני דווקא הכי התלהבתי מהביצורים התת-קרקעיים. אחרי יום ארוך במוזיאון עמוס, המעבר השקט, הקריר, המואר-בקושי עם החומה האפורה שנראית שייכת בערך כמו ספינה בבקבוק גרם לי להתאהבות מיידית ומוחלטת, מה שכל האמנות שמעליו לא ממש הצליחה לעשות… אם הייתי לבד, הייתי מתיישבת על הרצפה שם ולא זזה עד שעת הסגירה. מצד שני, במהלך מסעותי באירופה גיליתי שאני אוהבת אמנות במנות קטנות, וכשאורזים אותה במוזיאוני ענק צפופים ורועשים זה גורם לי קלאסטרופוביה ורצון עז לזחול מתחת לאיזו כורסה דקורטיבית מהמאה ה-16 ולבכות.
    אני מסכימה לחלוטין לגבי המונה-ליזה, אבל.
    ותערוכת המטוסים (מה? אני מתעצלת להגיב פעמיים) נראית הו-כל-כך-מגניבה-שהמוח-מתפוצץ. כבר ציינתי שבצד הזה של העולם מקנאים בכם נואשות?

    להגיב

  2. תגידי, כשאת מדברת על ונוס בלי ידיים שמגיעה ממילאנו, את מתכוונת לאפרודיטה בלי ידיים שמגיעה מהאי מילוס בים האגאי?

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: