פרק שמיני, או – סיוט מתגשם

היה אחלה יום, באמת. הבנזוג הלך לסלון האווירי (התצוגה בינתיים סגורה לאנשי מקצוע בלבד), והגדול בחר את האטרקציה של היום. אחרי שמוזאון הילדים, מוזאון הקסמים וחנות הענק של פליימוביל נפסלו כי מסתבר שביום שני הכל סגור, נבחר ברוב קולות הגן הגבוה של פאריז. הגן הוקם על מסילת רכבת ישנה, ועכשיו אפשר לטייל לאורך קילומטר ומשהו בגן פורח ולצפות על בתים של צרפתים.

היה ממש ממש כיף, אבל זה לא שינה בכלל כי באיזשהו שלב הושבתי את הקטנה לעשות פיפי על צמחים, הגדול ביקש לרוץ קצת קדימה, ואחרי כמה רגעים גיליתי שהוא לא לידי. הכמה רגעים התארכו, והתארכו, והפכו לדקות, והקטנה ואני התחלנו לצעוק בכל הגן הארוך הזה את שמו של הגדול, כשהקטנה מדי פעם מוסיפה "אם לא תבוא מיד אני אכעס עליך מאד!". אני, לעומת זאת, שיננתי לעצמי שוב ושוב שדני קרמן כתב בספר שלו שאי אפשר ללכת לאיבוד בגן כי הוא ארוך וישר, עד שגיליתי שכולו מלא בכל מיני מקומות מחבוא עלאק-רומנטים, שלעיני נראו כמו מקומות אופטימלים לפדופילים, שלא להזכיר את המספר המטורף של יציאות מהגן (לפחות ארבע. זה הרבה כשאת אמא מבוהלת).

וכל הזמן הזה אני מקללת את הטמטום שלי, ואת חוסר הזהירות, והדמיון שלי מריץ במהירות-שיא סרטי אימה בהם הילד שלי נחטף / אובד לנצח ברחובות פאריז / נמצא על ידי שוטר שלא מבין מה הוא רוצה, ומכיוון שהוא לא יודע להגיד איפה אנחנו מתאכסנים כאן הוא לעולם לא מוצא אותנו….

אחרי רבע שעה מצאנו אותו בקצה הגן. הוא רץ אלי. התחלתי לצעוק עליו והוא מיד התחיל לבכות, ואז הייתי צריכה לחזור להיות המבוגרת האחראית ולנחם אותו, ולשבח אותו שהוא עצר בסוף הגן ולא ירד לכביש, ולמחות את הדמעות ולדחוף עמוק עמוק את הפחד ההיסטרי.

חוצמזה היה באמת יום מגניב, כי ראינו את ככר הבסטיליה, ונתתי לגיבור להחליט לאן הולכים והוא הרגיש מאד מבוגר, ונכנסנו לחנות ספרים בצרפתית עם מדף שלם שמוקדש לז'ול ורן, ואכלנו סושי סוף סוף (שניהם נורא רצו, הבנזוג נורא לא רצה, אז ניצלנו את היום שבו לא היינו ביחד ואכלנו סושי), ושני הילדים נסעו בסחרחרה (כזו עם סוסים מסתובבים ומוסיקה), והלכנו המון ברגל, והקטנה היתה אמיצה להפליא ועשתה את כל הדרך בעצמה מבלי לבקש על הידיים.

ואז הלכנו הביתה וקניתי לשנינו קרפ עם נוטלה, וכשהוא נרדם חזרתי עוד פעם לחדר שלו וניסיתי להרגע.

מודעות פרסומת

7 responses to this post.

  1. זה באמת נשמע נוראי. קבלי {{{{{חיבוק}}}}} גדול.

    להגיב

    • Posted by אלודאה on יוני 22, 2011 at 12:22 am

      תודה {}

      להגיב

      • Posted by Lili on יוני 22, 2011 at 9:12 pm

        אוי! בהחלט *חיבוק*, ואחד שהורווח נורא ביושר. נא לא למות מהתקף לב – לא כשאת תורמת ככה לקהילה (גם סיפורים מועמדים לגפן, גם הצעות מפתות לאירועי חוצות באייקון וגם אכלוס הפאנדום? משפחת האצה בהחלט טובה לחובבים)…

        להגיב

  2. […] הבנזוג לסיור המקדים התגלתה כרעיון לא-רע בכלל, שכן הוא נטל את ההובלה ובאומץ […]

    להגיב

להגיב על אלודאה לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: