סימנים מוקדמים

זה התחיל ממש בקטן. הכתב שהיה נטוי מהרגיל, והקושי בקריאה שלא נעלם, וחוסר היכולת לשבת בשקט, ואי אפשר להעביר דיון ארוך כי כל הזמן קופץ מנושא לנושא.
אז לומדים – מקצרים טיעונים שיהיה קל לעקוב, ומקריאים במקום לצפות שיקרא, ומחכים שהכתב יסתדר מעצמו. אבל דברים לא מסתדרים, ולא נמוגים, והילד מתקשה ומדבר על עצמו כטיפש, ומדבר על ילדים אחרים ש"עוקפים אותו", ואפשר להחביא ולהסתיר אבל בסוף יושבים מול המורה והיא אומרת "הפרעת קשב וריכוז", וחייבים להתמודד עם זה.
קבענו תור לאבחון פסיכו-דידקטי, וגם אבחון נוירולוגי (במקום סופר-נחשב בארץ שינקה לנו את הארנק היטב, בהתאם). ודיברתי על זה עם הבנזוג, אבל עוד לא עם הילד כי התור רחוק ובינתיים…
ובינתיים יש מועקה שלא עוברת.
וכל ילד אחר היה לי קל. הייתי יכולה לנחם את האמא, להסביר לה שיש פתרונות, ושלומדים להתמודד עם זה, ושהפרעה כזו יש למחצית מהילדים כמעט, ולכולם יש פוטנציאל להפוך למשהו מדהים. והייתי אומרת לאמא- "תראי כמה הילד שלך מדהים! תראי איך הוא בונה דברים! תראי כמה הוא נדיב, וחכם, ומצחיק. אז מה אם יש לו "משהו"? את אפילו לא ידועת עדיין מה בדיוק יש. חכי, זה יסתדר."
אבל אני האמא הפעם, אני זו שצריכה להיות שם בשבילו, ולהתמודד עם חוסר הידיעה, ועם הפחד, ועם החרדה שיש משהו גדול ועמוק שמפריע לילד שלי ואני לא יכולה לשמור עליו, למחוק את זה ולהגן עליו.
אז הנה, אני מתמודדת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: