תיאורים – מבוא ופחות

בפוסט הזה ובבאים אחריו אני הולכת לכתוב על הקווים שמנחים אותי כשאני כותבת תיאורים. אולי יהיו גם כמה תירגולים בסוף. או קוסם. מה שיהיה יותר מגניב.

כאשר כותבים חשוב לתאר. אני חושבת שעל האקסיומה הזו קשה לערער. מעטים הכותבים שהצליחו להחליק סיפור שלם בלי תיאורים (זה אחד המפורסמים בהם), וגם הם לא חזרו על כך לעיתים קרובות. תיאורים חשובים כי הם מאפשרים לנו להעביר את מה שמתרחש אצלנו בראש לראש של הקורא. הדיאלוגים ומחשבות הדמויות עצמן לא מספיקות לצורך זה. צריך להוסיף מידע כדי להחיות את הדמויות אצל הקורא.
בסדר, אז מה לתאר? את הבגדים? את תנועות הגוף? את נימת הקול? וכמה לתאר? שורה? פסקה? עמוד? ומה עם הרקע? מזג האוויר? הבית?
לכל השאלות האלה יש תשובה מאד פשוטה – אין לי מושג.
באמת שלא. אין הרי כללים לתיאורים. אף אחד לא אמר שפסקה אחת זה טוב וחצי עמוד זה רע (טוב, מישהו כן אמר, אבל אנחנו לא מקשיבים לו עכשיו, והיה גם אותו, אבל איתו אני לא מסכימה). מצד שני, ישנם קווים מנחים ששווה לנסות ליישם.

נתחיל באמירת הברור מאליו –

קלישאות זה רע.
כמו תמיד בכתיבה – קלישאה מקומה בפח הזבל של הפיקסלים. אם השמיים קודרים, השדיים מקפצים או הרגליים ארוכות – אפשר למחוק את זה. תיאור כזה לא מעלה ולא מוריד, והכי גרוע – הוא נשכח חמש שניות לאחר שקוראים אותו. מטרת התיאור לא הושגה.

פירוט הוא רע. תיאור מפורט גורם לשיעמום אצל הקורא, והוא מתחיל לרפרף על הסיפור עד שיגיע למקום שבו התיאור יגמר. שוב, מטרת התיאור לא הושגה, ולעומת זאת השגנו קורא משועמם. פירוט יכול להיות תיאור שמתייחס לדוגמא שעל הבגד של הכוהן העליון ויכול להתייחס לצבע המדויק של עיני הדמות הראשית (ואל תעלו לי את אס"ק עכשיו…). זה לא מעניין אף אחד, אלא אם יש לזה חשיבות עצומה לסיפור, וגם כאן עדיף שלא לתאר אלא לתת לדמות אחרת להתייחס לזה.

ומכאן ננסח את הכלל הראשון בכתיבת תיאורים – פחות.
כן, כן. לא "פחות הוא יותר". פשוט פחות. תיאור קצר הוא אפקטיבי וברור. אם רוצים לתת אפיון חיצוני לדמות – אחד עדיף על שניים, שניים עדיפים על חמישיה, חמישה… טוב אם מגיעים לחמישה אפיונים חיצוניים עדיף למחוק ולהתחיל מחדש.

הנה דוגמא לתיאור אפקטיבי:

"היא הופיעה יום אחד, אפופה אור כחול, עוטה שריון ונושאת מטה שקצהו בהק בכוחו של הטוב. עיניה היו עיני לוחמת. "
(מתוך להשמיד את אשמדאי של הנסיכה)

מה אנחנו יודעים על הדמות?
את המינימום ההכרחי. מה היא לובשת (שריון. למי אכפת איזה סוג?), מה מיוחד בה (האור הכחול), וכמובן המטה שמסמן אותה כקוסמת. שימוש מצוין בקלישאות הידועות של הז'אנר שמאפשר לכותבת לצמצם למינימום את השורה התיאורית ולהפוך אותה לאפקטיבית.

הנה עוד דוגמא מגניבה מאד:
"זו היתה הפעם הראשונה שנפגשנו פנים אל פנים לאחר החלפת דואר אלקטרוני במשך תקופה לא קצרה. רוב האנשים נראו כמעט כמו שדמיינתי אותם."
(מתוך בדורפוביה של המלכה שטוענת שהיא לא יודעת לתאר)

שימו לב – זוהי לא עצלנות, זה שימוש נכון במדיום. אין סיבה לתאר את כל ששת האנשים שיושבים סביב השולחן. למספרת היה רעיון כללי איך הם נראים, ומכאן היא גזרה את השורה הזו – הם אכן נראים כמו שהיא חשבה שהם יראו. מעבר לזה, מכיוון שהקוראים מורגלים בתכתובות בפורמטים דיגיטלים הם גם מכירים את התחושה של פגישת אנשים לראשונה אחרי התכתבות וירטואלית, וכך הכותבת "השחילה" עומק רגשי לתיאור הזה.

והנה אחרונה ודי:
"התבוננתי בטפח הבטן הגלויה שנחשף מתחת לקו החולצה הקצרצרה כשהתמתחה, ושתקתי."
(מתוך בודדת בחשכה של האלה האלילית)

הנה תיאור של פקאצה. לא צריך לתאר בכלל מה היא לובשת. חולצת הבטן והבטן השטוחה מספיקים. ברור לנו שביחד עם שני אלה מגיע גם מכנסון, פסים בשיער, ופראנץ' מזעזע. מעבר לזה, מכיוון שהמספרת מיידעת אותנו שהיא הסתכלה על המתמתחת ושתקה אנחנו גם יודעים מה היא חושבת על הפקאצה הנ"ל.

לסיכום פוסט א':
פחות. תמיד תמיד תמיד לתאר פחות. אין שום סיבה לתאר הכל. אפיון אחד או שניים מספיקים.

עכשיו הנה השאלה – מישהו מעונין בתרגילים לחיזוק התיאורים? עד שתחליטו, הנה קוסם.

מודעות פרסומת

15 responses to this post.

  1. אני חייבת למחות על הוצאת הדיבה – אני *כן* עצלנית.
    חוץ מזה, יופי של פוסט! והוידאו נהדר.

    להגיב

  2. תרגילים! כן!
    בהקשר הזה – רותם הרי עשתה סדנה על תיאורים באייקון, עם שחקנים. הדבר המגניב בעולם. ואני, האמת, לא מתארת כלום אם אני מרגישה שאני יכולה to get away with it.

    להגיב

  3. לא יודע עד כמה אני מסכים איתך

    כלומר, כן – ודאי שתיאורים ארכניים זה רע, ואני גם מסכים, בעקרון, עם הדרישה לתמציתיות ולמיקוד – לא רק בתיאורים, אלא בכלל.
    עם זאת, עשית כאן הכללה גסה מדי. תיאורים הם כלי סיפורי, וכמו כל כלי יש דרכים רבות להשתמש בו, תלוי בתוצאות שאת רוצה להשיג. תיאור תמציתי הוא מצוין לאפיון דמויות, והוא גם מחייב את הקורא להשלים פרטים בכוחות עצמו ולהעשיר מתוך עצמו את חוויית הקריאה. אני לגמרי בעד זה… במקרים המתאימים. בוודאי.
    רק שתיאורים משמשים גם לדברים נוספים. הם מסייעים לכותב לשלוט בקצב הסיפור שלו, לגרום לקורא להתעכב על פרטים מסוימים, להסתיר רמזים קריטיים בתוך תיאורים טפלים (למשל בכתיבה בלשית), וכמובן להשתמש בתיאורים ככלי פיוטי. אפשר לעשות המון עם תיאורים שאינם תמציתיים. תראי למשל את הסיפור שופע התיאורים הזה של דיוויד ד' לוין – ריבוי התיאורים בפתיחה שם משמש לבניית אווירה ולמסירת מידע חיוני עוד לפני שבכלל החל אפיון הדמויות. וזה סיפור נהדר בעיני.
    הכל צריך להיות במידה ובמקום המתאים בסיפור (ע"ע פתיחות "לילה קודר וסוער" כדוגמה לתיאורים שאינם במידה הנכונה או במקום המתאים), אבל אין כלל גורם שאפשר להחיל על מה זו המידה הנכונה. מה שחשוב הוא אופי הסיפור, אופי המבע שבו התיאור מופיע ותפקידו של התיאור בסיפור. כך שבעיני הכלל לא צריך להיות "פחות", אלא פשוט "במידה".

    להגיב

    • Re: לא יודע עד כמה אני מסכים איתך
      מש"א

      להגיב

    • Re: לא יודע עד כמה אני מסכים איתך

      זה רק פוסט ראשון בסדרה. זה די ברור שבפוסטים הבאים האצה תכתוב קווים מנחים נוספים שיהיה בהם את מה שאתה רוצה.
      טיפה סבלנות.

      להגיב

    • Re: לא יודע עד כמה אני מסכים איתך
      מש"א.
      בנוסף, תיאורים גם משמשים לעיתים קרובות ליצירת רגש.

      להגיב

      • Re: לא יודע עד כמה אני מסכים איתך
        ועל כך בפוסטים הבאים באמת 🙂

        להגיב

      • Re: לא יודע עד כמה אני מסכים איתך
        וזה מזכיר לי שכבר תקופה ארוכה – בין השאר בהשראתך – אני מוצא את עצמי נאבק עם לא מעט מהכותבים של "בלי פאניקה" דווקא על הוספת תיאורי התנהגות קולעים בתוך דיאלוגים. זה כלי שכותבים רבים משתמשים בו הרבה פחות מדי, ומשלמים על זה בדיאלוגים קרים בלי מספיק ביטוי רגשי משכנע.

        להגיב

    • Re: לא יודע עד כמה אני מסכים איתך

      אז זהו, שזה פוסט ראשון. יהיו עוד. כל הדוגמאות שנתת כאן נכונות לגבי תיאורים מתקדמים יותר. אני מדברת על הבסיס הבסיסי ביותר – תיאור חיצוני של דמות, פשוט וקל, שהמון פעמים הופך לרשימת מכולת של שומות, צבעי עיניים, אפים סולדים ובגדים מרשרשים. לפיכך ה"פחות" עדיין תופס, לדעתי.
      (אבל באמת שלא חייבים להסכים איתי)
      (רק שזה רצוי)
      (בייחוד אם רוצים ממני ביקורת בעתיד הנראה לעין)

      להגיב

  4. Re: לא יודע עד כמה אני מסכים איתך
    הגבתי לתגובה של רותם, לא? 🙂

    להגיב

  5. מה שאני עושה, לחודית בתאורי דמויות, הוא באמת לנסות למעט כי אני בדרך כלל שוכח כל פרט מעבר לאווירה שהדמות משדרת. כמו שנאמר, אפים סולדים וחיתוכי פרצוף וסנטרים משונים ולרוב גם עיניים בורקות בגוון כחול בהיר קרחוני פשוט פורחות מזכרוני. אז אני מנסה לתאר את האווירה שהדמות מקרינה סביבה ואם צריך אז גם פרטים חשובים. לדוגמה, להב: "מה שהגיע במורד הרחוב היה כתם שחור. מקרוב היה אפשר להבחין ברוכב לבוש במה שנראה כמו חליפת אימונים שחורה היושב על אופנוע כביש שחור. ורק כשהוריד את קסדתו השחורה ניתן היה לראות את פרצופו, פרצוף שהיה יכול להיות מקומי בכל עיר על פני כדור הארץ ובשערו הבלונדיני הכהה."
    אבל באופן כללי, אני מתאר כאילו אני מצלם סרט. כמו שאמרו לי שטרי פראצ'ט עובד (אני כבר לא בטוח אם זה נכון או לא). בין אם זה להראות על מה הדמויות מסתכלות, להתמקד בפנים מסוימות כשמישהו מדבר, ובין אם זה להרעיד את המצלמה או להניע אותה בתנועות חלקות ואיטיות.

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: