מם מוסיקלי – שבוע שביעי

הנושא – נומי נומי

אמא ערטילאית כלשהי מבקשת מבתה ללכת לישון. אבא יגיע הביתה מאוחר, היא מבטיחה, אבל יביא לה מתנה ברגע שיחזור. שיר ערש סטנדרטי להפליא, שהיום התינוקת שרה לעצמה במיטה כשהיא לא נרדמת. שימו לב – היא שרה לעצמה. אני מסרבת לשיר לה אותו. זה שיר מזעזע בעיני. אבא שלא מגיע הביתה וכדי לכפר על כך מפצה את הילדה שלו בדברים חומריים (אפילו שבתור ילדה אבא שלי תמיד היה עד מאוחר בעבודה, ותמיד הביא לי מתנה. "שוקולד עץ" קראנו לזה. היום אני יודעת שזו מקופלת).

הפעם המשימה שלכם מאד קלה – עומק. שיר שבשמיעה ראשונה הוא פשוט להפליא, ורק בהאזנות חוזרות מצאתם בו משהו שתפס אתכם.

השיר שלי קשור לאבא שלי. הוא זה שהכיר לי את הזמר הזה (שהוא אחד האהובים עליו), והשיר הוא אחד האהובים על אבא שלי. הרבה פעמים כשאני שומעת אותו אני תוהה אם אבא שלי שומע בו את מה שאני שומעת.
בהאזנות הראשונות אהבתי את הסיפור שבשיר ואת המוסיקה הפשוטה. רק הרבה האזנות מאוחר יותר התחברתי אליו עד כדי האזנות חוזרות מתוך אלבום שלם. מבחינתי השיר מדבר (כרגיל) על בדידות. על הצורך להתנהג "כמו שצריך" כדי "להיות בסדר" בניגוד למה שהאני הפנימי אומר לי לעשות. תחושה מוכרת מדי.

השיר של האצה, והמילים גם (לבחור יש דיקציה של צווארון כחול מניו ג'רסי. מעניין למה).

כללי המם – תזכורת. כמו כן, אנא שימו כאן טראקבק לפוסט שלכם, אם אתם עונים בבלוג שלכם.

רמז לשבוע הבא – זה לא אני, זה הוא!

35 responses to this post.

  1. מם מוזיקלי!
    User referenced to your post from מם מוזיקלי! saying: […] עוד השתתפות במם המוזיקלי של האצה […]

    להגיב

  2. מם מוזיקלי!
    User referenced to your post from מם מוזיקלי! saying: […] עוד השתתפות במם המוזיקלי של האצה […]

    להגיב

  3. טוף, אז יש לי שלושה.
    הראשון – שיר שבשמיעות הראשונות התייחסתי אליו כאל שיר אהבה, עד ש… הקשבתי למילים.
    השני מוכיח שכאשר יהושע סובול כותב מילים לשיר, מוטב לא להתייחס אליו כאל שיר של מחיאות כפיים (אם כי במבט לאחור זו נראית בחירה די טריוויאלית).
    והשלישי מחזיר אותי שוב אל אבי רואד (אלא מה), לשיר שהלחן שלו (והעיבוד) הוא אחד מהיותר פשוטים של הביטלס המאוחרים ובצדק לא נחשב לאחד מהשירים הגדולים שלהם. ובכל זאת, ארבעת המופלאים, באמצעות שימוש מבריק בעיניי בצלילים עיליים, הצליחו ליצור התפתחות במנגינה שעל פניה אמורה להיות מונוטונית ומשעממת. זה לא בהכרח אחד מהשירים האהובים עלי, אבל האסתטיקה שלו מצליחה להדהים אותי כל פעם מחדש, במיוחד בקטע הסיום.

    להגיב

  4. גם אני רוצה שלושה שירים!

    (בחירות מעולות, גרומיט. בעיקר הישראלים…)
    שני הראשונים הם מהשירים שנשמעים כמו דבר אחד אבל הם בעצם דבר אחר לגמרי. כך השיר העליז והמקפיץ הזה, שרקדתי אליו כמה פעמים די בפראות בהיותי בחטיבה, והגילוי של הסיפור מאחוריו, וההאזנה – בפעם הראשונה, במאבק מסוים עם השפה – למילים…
    Boomtown Rats – I Don't Like Mondays:

    (במבט לאחור, הרמזים הקודרים שם בלחן, אבל לכי תביני את זה בגיל 12…)
    וזו אולי ההזדמנות לקשר לדבר הנפלא הזה של בוב גלדוף:

    (איך בעצם עושים היפרלינק במקום הזה?)
    השני הוא על פניו שיר האהבה הכי קיטשי, צפוי ומתקתק, עד שקולטים אותה מתחננת, שיעמיד פנים מצידה, ופתאום הוא לא כזה שיר שמח כבר:
    The Cardigans – Love Fool

    אבל השיר שהכי הכי עונה לי על דרישות המם, אם הבנתי אותן נכון: שיר שאני מכירה מאז שאני זוכרת את עצמי, שלא חיבבתי במיוחד, שלא עניין אותי מעולם, ואז… ואז, יום אחד, תפסתי טרמפ עם חברה ואביה, בהיתי מהחלון והתעלמתי מהשיחה, ופתאום חלחלו מהרדיו אל תוך ההכרה שלי המילים של השיר הזה מעבר לשורה האחת שתמיד שמעתי, ו – וואו. כמה שכל מילה בדיוק, אבל בדיוק במקום. ומשום מה אף אחד לא מוכן להבין מה אני רואה בו:

    להגיב

    • Re: גם אני רוצה שלושה שירים!
      האמת, האחרון לא ענה עבורי על כללי המם, פשוט כי ברגע שאני שומע שיר של אתי אנקרי אני יודע אוטומטית שצריך לחפש את הכאב. הטקסטים שלה (טוב, חלקם הגדול, במיוחד לפני החזרה בתשובה) מצוינים, והשיר הזה מצוין באופן כללי.

      להגיב

    • Re: גם אני רוצה שלושה שירים!

      מאץ', מה קרה לך? אין כאן ולו שיר ביזארי-אף-אחד-לא-מכיר-אינדי-אפלולי אחד! אלה החגים, נכון? מכניסים אותך למצברוח מיינסטרימי 😉
      אהבתי את הבחירות, אם כי בניגוד לכלבלב אני קצת אלרגית לאתי אנקרי. סביר כי בתקופה ש"רואה לך בעיניים" היה כזה להיט אדיר אני הייתי בשלב האנטי של חיי.

      להגיב

      • אה, זה לא עניין של עיקרון.
        בניגוד לחברי שמבינים במוזיקה ואלרגיים לכל מה שמיינסטרים, אני מאמינה בגישת האפיפיור לאמנות – אני יודעת מה אני אוהבת, לא באמת אכפת לי מי זה, מה זה, כמה זה מוכר או מה הסגנון הרשמי של זה. אני גם לא מבינה מספיק כדי לדעת את כל זה. זו לא אשמתי שכמה מהלהקות האהובות עלי הן לא מוכרות…
        וזה בדיוק העניין – אף פעם לא אהבתי את אתי אנקרי. אף פעם לא חיבבתי אפילו את אני רואה לך בעיניים, הוא די עצבן אותי האמת. עד הפעם הראשונה שהקשבתי באמת למילים שלו. זו היתה תחושת גילוי מושלם. לא על זה המם?

        להגיב

  5. Posted by Anonymous on ספטמבר 7, 2010 at 8:20 am

    האלבום Thursday's Child.
    הציפור

    להגיב

  6. תראי, אני מסכימה איתך ש"נומי נומי" המקורי איום ונורא, אבל זה אוכל אותו בלי מלח.
    פעם מצאתי את עצמי שרה אותו לאופק, ואמא שלי כמעט חנקה אותי. ובצדק.

    להגיב

    • זה היה אחד השירים החביבים עלי בתור ילדה

      ואני זוכרת שקיבלתי בשלווה את שני אלו שמתו, אבל כעסתי על השכחן, שאחרי ששני החברים שלו מתים, אפילו לא טורח לזכור את השם של זו שבגללה הכל התחיל. בסוף החלטתי שאולי עדיף ככה כי הוא בטח אידיוט.
      אגב, אני זוכרת שהיה בית נוסף שהיא לא שרה בקטע הזה, משהו שמתחיל כמו הבית הראשון ונגמר בערך ב"לילה לילה רק את מחכה/ נומי נומי הדרך ריקה". מעניין אם זה היה או שדמיינתי את זה.

      להגיב

    • זה עניין כזה של שירי ערש.
      גם לי שרו את השיר הזה לא מעט, ובכלל, מוות וסבל וחרדה הם תימה נפוצה. שיר העמק, למשל. או דוגית נוסעת (שתמיד שלח אותי לישון תוהה מה יעלה בגורל המלחים המסכנים).
      אולי מדובר פשוט באמהות עצבניות שמוציאות את כל החרדות שלהן על הילדים כל עוד הם צעירים מכדי להבין…

      להגיב

    • אז מעניין מה שיר הערש שאבא שלי אהב לשיר לי אומר עלי.
      אה, ואם כבר, נזכרתי עכשיו בעוד שיר שעונה לכללי המם – ממש לא הפתעה ענקית, אבל בכל זאת לקח לי כמה שנים להבין שבעצם הוא מדבר על אונס.

      להגיב

      • מה?! אונס?!
        איך… מה… מה?!

        להגיב

        • כמובן

          זה לא מאוד מפורש, אבל זה בפירוש הנושא של השיר – פשוט תקשיבי טוב למילים המצוינות של מאיר אריאל, למשל "לא אכפת שכבר יבוא / כך עליה יעבור".

          להגיב

          • למה כמובן?
            זה ממש לא נראה לי מובן מאליו. יש שם התרגשות, יש את הבית המסיים של "היא נפתחת לפניו, יאהבוה ציירים, יציירוה שיכורים" וכל זה – אני לא בטוחה שאני מסכימה עם הפרשנות שלך. אני תמיד ראיתי ב"היא" שבשיר סוג של ישות גבולית, בין אישה לבין העיר. הפרשנות שלך לא מסתדרת עם זה, וזה הדבר שאני הכי אוהבת בשיר, אז…

            להגיב

            • Re: למה כמובן?

              אה… הוא צודק.
              אפשר לקרוא את זה לא כאונס אלא כמישהי שפשוט מחכה שכל הקטע עם הסקס יעבור כבר. כלומר, כלי אלימות (אם כי יש שם דם, כבר בשורה הראשונה) אבל עדיין בלי ההתרגשות שהיית מצפה למצוא בזוג מאוהב שמשתרלל על החוף.
              (כן, ויש גם את הקטע שהיא לא יודעת כמה היא תוכל למשוך, היא לא ידועת כמה תוכל לנשוך, והיא היתה רוצה לברוח רק שאין לה לאן).

              להגיב

  7. מם מפתיע
    User referenced to your post from מם מפתיע saying: […] האתגר של האצה הפעם […]

    להגיב

  8. מם מפתיע
    User referenced to your post from מם מפתיע saying: […] האתגר של האצה הפעם […]

    להגיב

  9. השתתפות במם המוסיקלי של קרן – עומק
    User referenced to your post from השתתפות במם המוסיקלי של קרן – עומק saying: […] סופסוף אני חוזרת להשתתף במם המוסיקלי  […]

    להגיב

  10. השתתפות במם המוסיקלי של קרן – עומק
    User referenced to your post from השתתפות במם המוסיקלי של קרן – עומק saying: […] סופסוף אני חוזרת להשתתף במם המוסיקלי  […]

    להגיב

  11. […] רמז לשבוע הבא – נומי נומי. […]

    להגיב

  12. […] משמעות תוך כדי האזנות חוזרות. הכלבלב והמאושרת אפילו התווכחו על שיר שכזה במשך אי-אלו שורות. זה היה שיר שמתייחס […]

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: