חלק תשיעי – פארק הסקויות הלאומי חלק ב', או – במקום שבו לא כורתים עצים ממש כיף לחיות

דעו לכם זאת, החיים בקראוון נקבעים על פי המים שיש במיכלים (שלנו כזכור היו מרוקנים), הגז לחימום ולבישול והחיבור לחשמל שגורם למקרר לפעול. אם אחד מהנ"ל מתרוקן, אתם עלולים למצוא את עצמכם קופאים / אוכלים אוכל מקולקל / מבזבזים המון כסף על ארוחות מהירות.
היות והיינו רק ביום השלישי לטיול שלנו בקראוון היה לנו די מכל הנ"ל, ולפיכך יכולתי להרשות לעצמי להכין פנקייקים. הנה מה שלקחתי בחשבון – היו לנו ביצים, חלב, סירופ מייפל, קמח, אבקת אפיה ומיץ תפוחים להתנסות. מה שלא היה לנו הוא כיריים מאוזנים. מסתבר שחנינו בזווית ביזארית ביום שלפני ולא הצלחנו לתקן אותה אפילו עם משולשי האיזון (פלסטיקים כתומים גדולים שאמורים לתחוב מתחת לגלגלי הקראוון כדי שהוא יהיה מאוזן). דמיינו אותי עומדת בפיג'מה במטבח שגודלו מטר רבוע ביום טוב, אוחזת במחבת באוויר ומנסה למנוע מהפנקייקים להשרף מעל אש לא מאוזנת.
כשתסיימו לצחוק תחזרו.

קבענו עם פול מטיולי הסקויות לשעה שמונה בבוקר. בשבע וחמישים הוא התייצב, מגולח, מצוחצח ועם הילד הקטן שלו. אנחנו היינו עדיין בפיג'מות ובאמצע ארוחת בוקר עקומה. הצעתי לו פנקייקים, זרקתי את הילדים להתלבש, ויצאנו לדרך תוך עשרים דקות. פול אמר שאין שום בעיה והוא מבין לגמרי, מה שאומר באמריקאית שהוא היה עצבני לאללה. לא נורא. אחר כך נעשינו חברים.
הדרך לפארק היתה יפהפיה וארכה כחצי שעה. אז התחלנו לטפס. התחלנו בגובה של 2,000 רגל (שזה נשאר די גבוה גם במטרים), ועלינו לגובה של מעל 5000 רגל. מסתבר שזה הגובה שבו סקויות אוהבות לגור.
הנוף היה מורכב מפלגים קופצניים, עננים עסיסיים, עצים נשירים ובתים ציוריים עטירי שלג. הבנזוג ואנוכי הודענו לפול שהאנשים שגרים במקום הזה הם ברי מזל. פול הסכים איתנו וציין שהוא ואשתו גרו בפארק במשך שנים, עד שהילדים נולדו ועסקי התיירות הפכו לבעייתיים. הוא גם סיפר ש Three rivers היא העיר הגדולה ביותר שהוא חי בה מעודו. בקטנה ביותר היו שלושים משפחות. סיפרנו לו שבבנין שלנו יש שלושים וחמש משפחות. אני חושבת שמכאן ואילך כל אחד מהצדדים נתפס כגוזמאי בעיני הצד השני, אבל כל הצדדים קיבלו את המוזרות בחיבה.
העליה ארכה למעלה משעה. הילדים הפכו לנרגנים, לעייפים ולישנים. אז, כמובן, הגענו. הערנו אותם בקריאת "שלג!"
הגדול מיהר החוצה בבגדים קצרים, ולאחר רגע חזר פנימה להתלבש. הקטנה חבשה כובע ויצאה החוצה. המצלמה ואני היינו האחרונות.
וואו. שלג. לבן וגבוה. בכל מקום. עמדתי בתוך גלויה ולא רציתי לזוז. הילדים והבנזוג נפוצו לכל עבר, מחפשים מעברים בלתי נראים וקופצים על ערימות של חומר קליל ורטוב שמעולם לא נתקלו בו. פול היה מופתע לנוכח ההתלהבות. הסברתי לו שאין שלג בארץ, וגם כשיש, הוא יורד על הר אחד ונמס אחרי יומיים.
הבנים עברו למלחמת שלג, הגדול ופול מגשרים על פערי השפה בעזרת כדורים מכוונים היטב, והקטנה ואני טיילנו לנו על ההרים. אני שקעתי עד לגובה הברכיים. הקטנה השאירה טביעות רגליים קטנטנות וברורות, כיאות לאלפית.
נכנסנו לסיבוב במוזיאון כדי לשמוע שהסקויות אוהבות אש ויש להן שיטת הגנה מעולה כנגדה. הלכנו לשירותים כדי לגלות שאפשר לעשות שירותים ציבוריים לא מסריחים. הסתובבנו מלאי פליאה מסביב לסקויות עבות גזע וגבוהות, עד שפול שאל אם אנחנו לא רוצים להמשיך, כי העצים הגדולים באמת לא נמצאים כאן.
מסתבר שהתלהבנו משער הכניסה.
הכנסנו את הילדים לאוטו והמשכנו לטפס. הצעתי לבן של פול פיתה עם חומוס ונקניק. הילד ניסה ולאחר רגע החזיר לאבא שלו בהבעה שלא צריך לתרגם. לאור מחאות הצאצאים, עצרנו לארוחת צהריים במסעדה היחידה בפארק שעובדת כל השנה. מחוץ לחלון עשרות עצי אורן אירחו לנו לחברה. היה טעים וחמים, עם מיעוט ירקות כראוי לארוחה אמריקאית בריאה. סיימנו. הצלטמנו עומדים בשלושה מטרים של שלג. חזרנו לאוטו, והמשכנו לנסוע. מחוץ לחלון הפלגים נעשו קופצניים יותר, העננים עסיסיים יותר, העצים נשירים יותר, ובתים לא נראו. הילדים במקביל נעשו נרגנים יותר, כי שניהם רצו לצאת לשלג ולהשתולל. למי אכפת מעצים בני אלפי שנים?
הגענו. מוקפים בסקויות ובארזים הסתובבנו מלאי פליאה. זו הפעם הראשונה שבה הבנתי למה אבא שלי הציע לי את עדשת עין הדג שלו, והפעם הראשונה שכעסתי על עצמי שלא הקשבתי לו (הפעם השניה תהיה מול הנופים של יוסימיטי). צריך לפחות ארבעה פריימים כדי לצלם סקויה אחת.
מצאנו את גנרל שרמן, הסקויה העתיקה ביותר, הגדולה ביותר, והמרשימה ביותר. חייל עם עודף מוטיבציה מצא אותה אחרי מלחמת האזרחים ונתן לה את שמה. הגדול ביקש לרוץ מסביב לגזע. הרשינו לו. הוא רץ, נעלם, וחזר רק אחרי כמה דקות, עייף מכדי לבקש סיבוב נוסף. הבנזוג, הקטנה ואני הלכנו אל העץ. מסתבר שבקיץ אסור להתקרב לגזע, מפחדים שהתיירים יהרסו את השורשים הגלויים. בחורף השורשים מוגנים היטב מתחת לשני מטרים של שלג. אמצע החורף איפשר לנו לגעת בהיסטוריה. טוב לפעמים להיות ישראלים מטורפים.
זוכרים את ההרגשה של ההגעה הראשונה לכותל? כאשר מבינים שזה השריד העתיק ביותר שאי פעם תתקלו בו בארץ? המגע באבנים, כאשר אפשר להרגיש את אלפי הדורות שנגעו בהן לפניך? לנו יש אבנים. לאמריקאים יש סקויות.
לגעת בעץ סקויה זה לגעת בזמן עצמו. חריצי הגזע מס
פרים על כל מה שעבר על העץ. כאן היתה שריפה. פה חיה כלשהי התחפרה. שם אפשר להכניס כף יד שלמה בין הפיתולים ולא להגיע לגזע הפנימי. אפשר להרגיש את העץ נושם, מתחדש מתחת לכף היד, ובו זמנית, בעל אורך הרוח לקבל את כל הנוגעים בו מאז שהוא הנץ לראשונה. משמעות הזמן בקפלי העץ.
בין הסקויות הענקיות מבצבצים עצים טריים. כמעט ואפשר לראות את העצים העתיקים רוכנים ומגנים עליהם. עצי האורן נישאים מעל, מביטים על הסקויות מגובה, גזעם דק ועדין. אני משערת שהם מדברים בינהם, מנסים להבין מהם היצורים הקטנים שמסתובבים בינהם.
מסביב – שקט. שקט של חורף, של שמיכת שלג החונקת את הצלילים. חריקות השלג מתחת לרגליך הם הרעש היחיד שאפשר לשמוע, וגם הוא מוגבל לסביבה הקרובה בלבד. במוזיאון של הזמן הטבע עצמו משקיט את המבקרים.
התוכניות לעצור בפינת חמד נוספת התמוססו לנוכח עייפות הילדים. שלג וסקויות מסתבר מרדימים אותם מאד מהר. חזרנו הביתה. נסיעה של קרוב לשלוש שעות שהיתה נעימה מאד בזכות החברה.
מקלחת חמה כשבחוץ טמפרטורות קרובות לקפיאה, ולישון. אני לא זוכרת אם חלמתי על סקויות, אבל אני זוכרת היטב את השעון המעורר. רק אני מסוגלת לבחור בשיר מחאה אנטי אמריקאי להעיר אותי בשש וחצי בבוקר בחניון קראוונים נטול פרטיות.
אכלנו את שאריות הפנקייקים, קינחנו בדגני בוקר עמוסי סוכר, נפרדנו לשלום מדייב (שישן. מסתבר שאליפות המכללות נמשכה עד ארבע בבוקר. השארתי לו פתק מתחת לדלת), והמשכנו צפונה ומערבה, אל פארק יוסימיטי בו יש סקויות, דובים וחצי פסגה.

2 responses to this post.

  1. Posted by Anonymous on ספטמבר 16, 2010 at 11:27 pm


    הציפור הורודה

    להגיב

  2. […] התחיל בהכנת ארוחת הבוקר המסורתית שלנו כשאנחנו בארה"ב. כלומר, הכנו ארוחת בוקר כזו רק […]

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: