חלק שמיני – פארק הסקויות הלאומי חלק א', או – על חניונים ואנשים

ההרים נשארו הרחק מאחור, ביחד עם הפיח והמכוניות של לוס אנג'לס. אפילו הערים הקטנות שעברנו ביום הקודם נראו לנו עמוסות יחסית למקום שאליו שמנו פעמינו. תדלקנו פעם אחת (נסיעה ראשונה ברוורס!) בתחנת דלק שיצאה היישר מסרטי "אמריקה הישנה והטובה", מצוידת במשאבת דלק שיש להפעיל ידנית, שירותים בחצר האחורית ומוכרת הודית.
המוכרת, דרך אגב, בחביבות האמריקאית המצויה התעניינה לאן אנחנו מתכוונים להגיע עם שני הילדים שבאמתחתנו. כשהצהרתי על היעד היא החווירה וציינה שמאד קר שם. מאד מאד. היא לא נוסעת לשם אפילו לא בקיץ כי כל כך קר. היא הציעה יעדים חמימים יותר, כמו חוף הים או מדבר מוהבי. עניתי שנחשוב על זה. היא היתה נחמדה מכדי שאגער בה שים ומדבר יש לנו גם בארץ, אבל עצים בני אלפי שנים יש רק כאן.
כדי להמחיש את המרחקים – יצאנו בארבע אחרי הצהריים מסוכנות הרכב בלוס אנג'לס. בחמש יצאנו מהעיר לוס אנג'לס. בשבע חצינו את ההרים. בשמונה התייאשנו מהנסיון להגיע צפונה יותר ועצרנו בבייקרספילד. בשבע בבוקר יצאנו צפונה. בארבע אחרי הצהריים הגענו לפארק. תוסיפו לזה שני ילדים קטנים, שאחת מהם מבלה את רוב זמנה בלבכות שהיא רוצה החוצה או בלשיר (בלופ אינסופי) את השיר המוכר – "חיל, חיל, חילזון, לה-לה חילזון, בוא נטייל בגשם!" והשני מנסה לנהל שיחה על משמעות החיים בצרחות (כי קראוון נוסע מרעיש)…
בקיצור – הדרך ארוכה היא ורבה. הו, כמה רבה.
אבל הגענו! נסענו בין גבעות ירוקות, עדרי פרות פסטורלים, חוות מקסימות, ואחרי שירדנו מהכביש הראשי, הדרך לפארק התגלתה כיפהפיה עוד יותר מהדרך עד לשם. נחלים קטנים בכל עבר, עצים בצבעי ירוק וזהב, ושמיים כחולים-כחולים.
בכניסה לפארק גילינו שני דברים – האחד הוא שהמוכרת לא הטעתה אותנו ובאמת מאד קר. השני הוא שלא מומלץ לעלות עם רכב שאורכו עולה על 22 רגל מעבר לגובה מסוים בשל כבישים חלקלקים ומלאי מהמורות. הייאוש אחז בנו, הילדים פרצו בבכי מתואם, ואפילו בזוויות עיניו של הבנזוג נקוו דמעות עד שהגיעה ההצלה בדמותו של פול.
תארו לכם נצר לשושלת עתיקה של ויקינגים, איש גבוה, אף מסותת היישר ממיטב המטבעות הרומים, עיניים תכולות וחיוך רחב. האיש היה נחמד וידידותי, ובנוסף מדריך טיולים מנוסה המצויד בוואן חביב ושחור. אחרי משא ומתן קצר ("אני גובה 80$ למבוגר ו 50$ לילד". "זה יקר לנו מדי." "טוב, אז נסגור על 80$ למבוגר ובלי תשלום לילדים". "סבבה. מקבל מאסטרקארד?") סיכמנו כי הוא יקח אותנו למחרת גבוה גבוה, מעל העננים.
בינתיים נסענו עם הקראוון שלנו לפינה הגבוהה ביותר אליה מומלץ לעלות עם רכב כמו שלנו בימי שלג. היה שם סלע ענק, מערה ונחל חביב שהתברר כנהר מסוכן שנערות היספאניות נוהגות לטבוע בו. כך על פי השלטים שנתלו בכל מקום. האוויר היה צח, קולות ציפורים מכל עבר, הילדים השתוללו בחביבות נעימה, ואלמלא העובדה שלכולנו קפא הת-ת לא היה דבר שהיה פוגם בהנאתנו.
חזרנו היישר לחניון הקראוונים של דייב, שנמצא בעיירה הציורית להפליא, Three Rivers. מספר התושבים בעיירה היה תלת ספרתי. כלומר – קצת פחות ממספר התושבים בגוש הבנינים שבו אנחנו גרים כיום. העיירה עצמה מהווה בתים פרטיים פזורים על צלעות גבעות, מאחורי כל בית היה קראוון מסוג כלשהו ומאחורי רובם היה גם קייאק. מרכז העיירה הכיל תחנת דלק, סופר ודואר. היתה אפילו תחנת שריף!
דייב (בעל חניון הקראוונים מהפיסקה הקודמת), כך מסתבר, הוא אדם חביב מאד הנוהג לבלות את ימיו בשינה ואת לילותיו בשתיה וצפיה במשחקי כדורסל. מדי פעם הוא גם מחליף מילה עם העוברים ושבים, שאינם כל כך עוברים או שבים בימי החורף. למעשה אנחנו היינו המבקרים הראשונים מזה זמן רב. החל מאוקטובר החניון של דייב נשען אך ורק על הכנסות מהתושבים הקבועים שלו. או, כמו שדייב אמר, “not many crazy Israeli tourist going by”
הדיירים הקבועים התגלו כאנשים חביבים מאד. שריל, אותה פגשנו בבוקר למחרת, היא אשה שאיבדה את ביתה במשבר הכלכלי ודייב איפשר לה לגור באוהל בתקופת הקיץ. עכשיו בחורף אחת המשפחות פינתה את הקראוון שלה ושריל היתה יכולה לעבור למקום עם גג קשיח מעל ראשה. ריחמתי עליה עד שהיא תיארה לי את האוהל שלה – היה בו מקום למיטה בגודל קינג-סייז, טלוויזיה, פרקולטור לקפה, תנור ושלל מטעמים נוספים. אפשר להגיד שהמעבר לקראוון הוא ירידה בתנאים כי עכשיו לא היה לה מקום לכל הדברים שלה והיא הפכה לתלויה בפרקולטור שבמשרד.
אבל, חזרה לדייב. הבחור התגלה כמכרה נדיבות שופע. הוא הגיע לקליפורניה בעקבות בחורה ישראלית, הגיע ל Three Rivers, התאהב במקום ונשאר בו. הוא תהה כמה ישראלים יש בדיוק כי הוא ופול מכירים די הרבה מהזן הזה. אני עד עכשיו לא בטוחה שהוא האמין לי כשסיפרתי לו שאנחנו מונים בערך שבעה מליון וחצי נפשות וכולנו גרים במדינה שאורכה שבע שעות נסיעה.
הוא אף תרם לנו שיחות טלפון כדי לתקשר עם פול ולקבוע עימו למחרת, והציע לנו להביא את הילדים לצפות עימו במשחק כדורסל-מכללות ששודר באותו ערב. סירבתי בנימוס, חזרתי לקראוון ולקחתי את הילדים למקלחת. אחרי יומיים של נהיגה כמעט רצופה – כולנו היינו זקוקים לשטיפה מרעננת.
דמיינו חניון קראוונים. כן, כזה.
עכשיו תוסיפו לו מקלחות משותפות. עכשיו תשכחו מה שאתם מדמיינים.
חדרים פרטיים, מים חמים ללא הגבלה, נקי, נעים, מקום לתלות בו את הבגדים, ומנעול על הדלת. כל כך שווה שבא לעשות עוד מקלחת. אז עשיתי עוד אחת.
חזרנו לקראוון, נתנו לילדים לצפות בבולט, השתעשענו מהצפיה בסרט מצויר על חניון קראוונים בעת השהיה בחניון קראוונים והלכנו לישון.
מודעות פרסומת

2 responses to this post.

  1. החניון נשמע מדהים. באמת יש בארצות הברית לא מעט אנשים שממש גרים בחניון קראוונים. הקראוון הוא הבית שלהם, והם גרים בחניון קבוע, ויכולים גם לנוע עם הבית ממקום למקום.
    מעולם לא היה קל יותר לעבור דירה 🙂

    להגיב

    • מגורים בחניון קראוונים מאד מגניבים. גם האנשים שפגשנו שם היו נחמדים, וגם יש אווירת "כולנו תקועים באותו מקום, אז נהיה נחמדים אחד לשני".
      כמובן, כמו שציינת – מאד קל לעבור דירה, שזה פלוס רציני 🙂

      להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: