חלק שישי – דיסנילנד, או – היום שבו עצרו הספלים מלכת

הלכנו לדיסנילנד בפעם הראשונה בחיינו ביום שבת בבוצוריים. תכננו להגיע לשם השכם בבוקר ולתפוס מקום לכל המתקנים השווים, אבל בשל נסיבות שלא תלויות בנו (לא מצאתי מה ללבוש) יצאנו יחסית באיחור.
ההתחלה היתה מבטיחה – לא היו פקקים בכלל, החניה היתה מאורגנת כמיטב המסורת האמריקנית, עם סדרנים שכוונו אותנו למקום החניה הייחודי לנו. סדר מופתי שרר בכל, ואנחנו היינו מאושרים להתחיל את היום השמח ביותר בחיינו, כך לפי הפרסומות המוקדמות ("אתם חייבים ללכת לדיסנילנד! זה המקום הכי נהדר בכל היבשת! אילו הייתי יכולה הייתי מעבירה את כל הביקור שלי באמריקה בדיסנילנד!" א.מא)
המתנו לקרונית שתיקח אותנו למקום המופלא הנ"ל, ובינתיים השמיים התחילו לדלוף. לא נורא, כך ניחמנו את עצמנו, זה רק אומר שיהיו פחות אנשים, מה שאומר – יותר כיף לנו! שיירת הקרוניות הגיעה (לקרוא לזה רכבת זה קצת אכזרי) ולאחר מספר דקות רטובות ומועטות הגענו לשערי המקום.
נכנסנו, וראשית עלינו על הרכבת שמקיפה את כל דיסנילנד. "ראשית" במובן של – אחרי שכולם הלכו לשירותים, לתינוקת היה מיקרו-התקף-זעם, וקניה מרוכזת של מעילי גשם, כי הגשם שהיה אמור להחלש בינתיים רק התחזק, אבל לא ניתן לזה להפריע לנו, נכון?
בטח.
כאשר סיימנו הגיבור היה צריך שוב ללכת לשירותים, לתינוקת היה עוד מיני-התקף-זעם, ואנחנו היינו רעבים. שמנו פעמינו אל הכיכר המרכזית, שם חיכה לנו מיקי מאוס. התינוקת הצטלמה איתו לאלתר, והגיבור עמד בצד וסירב לשתף פעולה עם מסחטת הכספים הקפיטליסטית. רגע אחרי שסיימנו לעמוד בתור של מיקי התינוקת איתרה את מיני, אבל הגיבור הציב אולטימטום – או שאנחנו הולכים לעשות משהו כיפי כמו שהבטחנו לו, או שהוא מפר את הסכמי השלום לאלתר ומתחיל להתנהג בהתאם לגילו.
הלכנו לאכול. מה יכול להיות יותר כיפי מאוכל? לא הרבה, אבל כאשר ממש רעבים והאוכל האפשרי הוא עוגיות וסנדביצ'ים כי זה מה שמוכרים במקום – זה פחות כיף. וילדים עייפים עם עודף סוכר בדם – זה בכלל לא כיף. מיקרו התקפי הזעם התפתחו להתקף מלא, והבנזוג ואני מצאנו את עצמנו משוטטים עם תינוקת מלאת בכי וצעקות ברחוב הראשי של דיסנילנד. ההשפעה על הגיבור היתה כצפוי – הוא הפך למלאך שכל אמא מייחלת לעצמה. חמוד, מתחשב, נותן יד כשצריך, ממתין בסבלנות, פשוט נפלא. אין כמו אחות קטנה מתפרצת כדי לגרום לאח הגדול להדגיש כמה הוא שונה ממנה.
הלכנו לפי המפה לחפש משהו לעשות. דיסנילנד – המקום אמור לשרוץ מתקנים שרק מחכים שנעלה עליהם, נכון?
בטח.
הסרט האהוב על התינוקת כרגע הוא אליס בארץ הפלאות, ומה עדיף מאשר ללכת לספלים המסתובבים המפורסמים של דיסנילנד? כן, מסיבת תה רגועה, זה מה שאנחנו צריכים. הגשם עצר מלנטוף, בדיוק למספיק זמן כדי שנגלה שהאטרקציות שקשורות לאליס סגורות בגלל הגשם. הספלים לא מסתובבים, רכבת ההרים עם הזחל המפורסם לא נעה, ובאופן כללי – מסתבר שרוב דיסנילנד שובק בגשם.
כמו בבדיחה הישנה על רוסיה, מצאנו תור, ולכן הסקנו שיש בקצהו אטרקציה. הילדים הצליחו לשרוד את רובו בלי להדחק קדימה, לצעוק או כל דבר אחר שילדים אמורים לעשות בתורות. חצי שעה מאוחר יותר הגענו לראש התור וגילינו שכאן מצטלמים עם פיות. כן, כן, עמדנו חצי שעה כדי להגיע למקום שלא רצינו להיות בו, אבל בדיוק כמו באותה בדיחה – אם כבר היינו בראש התור לא נוותר על כך, והלכנו להצטלם עם פיות. כאשר יצאנו הבנזוג הזכיר לי שחוץ מתינוקת יש איתנו גם ילד בן שש, והוא לא בקטע של פיות וספלי תה. לפיכך שמנו פעמינו אל עולם העתיד. שם יש אטרקציות שקשורות בחלליות ורובוטים, והן נשמעו מגניבות מאד כאשר הבנזוג והגיבור תיארו לי אותן אחרי שהם עשו אותן. לי לא היה מושג כי אני הייתי בחוץ, עם התינוקת, בגשם.
הבנזוג, משחזה במצבי האומלל, שלח אותי מיד לעשות את המתקן של מלחמת הכוכבים. היה מגניב. ואז יצאנו ושוב היתה שם תינוקת וגשם, ונעשה הרבה פחות מגניב. באופן כללי אפשר לסכם את היום הזה במילים האלה. היה מגניב, ואז יצאנו החוצה והיה גשם והתקף זעם ונעשה הרבה פחות מגניב.
את המתקן של באזז-שנת-אור (להבדיל מגוגל-באזז) עשינו ארבעתינו. זהו מסלול שבו אמורים לפגוע בעזרת אקדח לייזר בכל מיני מינים של לסטים וזדים המנסים לפגוע בבאזז הגיבור. התינוקת קלעה 600 נקודות. עד היום לגיבור לא ברור איך היא עשתה את זה.
עלינו גם על צוללת שנסעה לחפש את נימו, סחרחרת סוסים ושלל מתקנים אחרים. שיהיה ברור – המתקנים מגניבים. העיצוב של המקום נהדר. אפילו הצלחנו למצוא מסעדה ממש טובה לאכול בה. אבל התורים רצחו כל רצון טוב שנשאר בי, ומה שנותר מחק הגשם. לא גשם זלעפות שמכריח אותך להשאר בבית. גם לא גשם טפטופי שאפשר להתעלם ממנו. גשם מעצבן ודוקר שגורם לאשה שמחזיקה תינוקת על הידיים (כי היא בדיוק מחלימה מעוד התקף זעם) להחליק על המרצפות הרטובות לתוך שלולית ולהתחיל לבכות שלכאן היא לא חוזרת יותר.
למחרת הבנזוג שכנע אותי לחזור, כי הוא אדם נפלא שלא רצה שתהיה לי חויה כל כך גרועה מדיסנילנד. היה נטול גשם ועמוס תורים. הרבה הרבה יותר תורים. ארבעים דקות המתנה לספלים המסתובבים. קרוב לחצי שעה לרכבת של אליס. מעל שעה לאינדיאנה ג'ונס. מצד שני, הפעם יכולתי לגלות את חדוות ה gift-shops. אותן חנויות מתנות הנמצאות בסיומה של כל אטרקציה, ולעיתים אף בתחילתה. מי צריך לעמוד בתור ולעלות על מתקנים שנגמרים אח
רי שלוש דקות וחצי כאשר אפשר לבלות את כל הזמן הזה בחיטוט בחנויות מעוצבות להפליא ועמוסות ג'אנק לתיירים?
לא נתנו לגיבור לעלות על המתקן של אינדיאנה ג'ונס כי הוא נמוך מדי? אין בעיה – נקנה לו כובע, אבני חן ונחש (השוט המקורי נפסל על בסיס היותו עשוי מעור ולא מתאים לילדים בני שש). הנסיעה של מלחמת הכוכבים הסתיימה מהר מדי? אין בעיה – נקנה לכולם חרבי אור, ולבנזוג גם ספר עם הוראות מפורטות לבנית כל החלליות בכל הסרטים. התינוקת פספסה את החיבוק עם פו הדוב כי סגרו את התור? אין בעיה – נכנס לחנות הקרובה ונחבק שם את כל בובות פו, איה, חזרזיר, קנגה וטיגר שרק נוכל למצוא.
'בנתם?

שורה תחתונה:
יש מה לעשות בדיסנילנד עם ילדים גדולים, עם בני שנתיים אין מה לעשות שם – התורים פשוט לא מתאימים למישהו שכרגע רק לומד לדחות סיפוקים. זהו מתכון בטוח להתקפי זעם, ואין כמו חמישה התקפי זעם ברצף (ספרנו) כדי להפוך את המקום המאושר ביותר בעולם לזוועה שרק מחכים שהיא תגמר.

משך הזמן לפי המדריכים במקום – שארית חייך.
משך הזמן שבילינו במקום בפועל – יומיים כמעט מלאים, ואלו היו יומיים יותר מדי.

בפעם הבאה – על שלג וקראוונים!

מודעות פרסומת

6 responses to this post.

  1. דווקא נשמע ששורש הבעיה היה שהלכתם בשבת וראשון. אני מניחה שבאמצע השבוע זה הרבה יותר כיף כשרוב האנשים בעבודה. בטח גם התינוקת היתה מגיבה טוב יותר. אבל אולי היא באמת קצת צעירה מדי בשביל זה.

    להגיב

  2. לי דווקא יש זיכרונות מוצלחים משם.
    אולי כי הסטטוס המיוחד שלי בזמנו העניק לי כרטיס שפוטר אותך מתורים (אחד היתרונות היחידים שאני יכולה לחשוב עליהם לסטטוס הנ"ל)… מה שאפשר לי לעשות את הר-החלל פעמיים או שלוש רצוף (הכל מתערבב אצלי בראש עכשיו), אחרי התגלית המהוללת: רכבות הרים איכסה, רכבות הרים בחושך כשכל מה שרואים זה אורות מנצנצים – עוד!!!!
    לעומת זאת שודדי הקאריביים היה בזבוז מזעזע של חצי שעה מחיי, או משהו בסגנון. זה זמן שיכולתי לבלות מטולטלת בפראות בחושך בינות לכוכבים! וגם העובדה שנרטבתי לחלוטין באיזה משהו עם מים היתה מעצבנת.
    בקיצור – היה מעייף, ואם הייתי מגיעה קודם כל להר החלל זה היה חוסך לי די הרבה זמן שוטטות בשאר הפארק (המיותר להפליא, ברטרוספקטיבה, חוץ אולי מאשר בתור משהו שיסיח את דעת שאר הקהל מהר החלל שלי), אבל בסך הכל אני זוכרת את המקום בחיבה. וזה הפתיע אותי, כי ציפיתי לא להתלהב בכלל, הלכתי בעיקר כי הציעו לי, להיות מנומסת. מצד שני, בזמנו ההגדרה שלי לכיף היתה סוג של "איזה כיף! כבר לא נועצים בי מחטים!" אז תיתכן אידיאליזציה קלה של התקופה…
    מסקנה: פעם הבאה קחי איתך בייביסיטר במזוודה, וכלכלי את צעדייך נכונה, היישר להר החלל, לקצת חוויה מתקנת.

    להגיב

    • Re: לי דווקא יש זיכרונות מוצלחים משם.

      הייתי מתה לעשות את זה, אבל –
      1. התור היה של מעל שעה וחצי, לפני שאנשים התחילו להגיע.
      2. לעשות את זה לבד זה לא כיף. בפעם הבאה…

      להגיב

  3. משום מה תמיד נראה לי שהתלבושות המרופדות האלה של מיקי-מיני-גופי תוכננו לספוג את חבטות התסכול של המבקרים שמקום מסוג זה יעורר ללא ספק

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: