חלק שלישי – נהג מונית, או – מפגש עם תרבות זרה

הילדים שלנו הלכו לישון ביום ראשון בצהריים, שהיה למעשה יום שני לפנות בוקר מבחינתם. לכן היה הגיוני לגמרי, לדעתם, לקום ביום שני בצהריים המאוחרים. שעון ישראל, כלומר. שעון לוס אנג'לס הראה שתיים וחצי לפנות בוקר. מסתבר שאפילו באמריקה הקרטונ'ס הולכים לישון אחרי חצות, ולא היה למה למסמר את הילדים.
הבנזוג היה אמור לקום לעבודה ארבע שעות מאוחר יותר, ולכן נפלה עלי המשימה המלבבת של להעסיק שני ילדים ערניים לגמרי תוך כדי הפצת קללות לכל עבר ונסיון להבין מה לעזאזל חשבתי כשהחלטתי לנסוע ללוס אנג'לס. אני יודעת מה חשבתי. חשבתי שאני לא אצליח להסתדר בבית לבד עם שני ילדים במשך שבוע. בעצם נסענו לצד השני של קו גריניץ' כדי שאני לא אצטרך להתמודד עם האמבטיות כל ערב.
אני לא לגמרי בטוחה איך עברו השעות. אני יודעת שבשבע בבוקר הבנזוג גירד את הגיבור ואותי מהמיטה, כשהתינוקת עדיין מתרוצצת סביבנו בעירנות ראויה לציון.
עתה היינו בשלים לגמרי למפגש הראשון שלנו עם ארוחת בוקר אמריקאית – ביצים, קציצות, ופל בלגי, ארבעה סוגי משקאות מוגזים, בננות ואפס ירקות. בכלל אין ירקות. אפילו לא כמה עגבניות שרי לקישוט המגשים העמוסים בחומרים סותמי עורקים, והכל מוגש בכלים חד פעמיים. התנחמתי בכוס קפה. סליחה, בכוס פלסטיק עם משקה חומחם בפנים בטעם של קליפת עץ מאובקת היטב.
הבנזוג אץ לעבודתו במכונית הכתומה שלנו, ונותרתי לבדי עם שני ילדים ותוכנית ברורה – לחשוף אותם כמה שיותר לאור השמש כדי למהר ולהביא את השעון שלהם לסנכרון עם מצב העייפות שלי. מה טוב יותר מסנכרון שעונים מאשר ביקור בגן החיות של לוס אנג'לס?
סיבוב בגוגל הבהיר לי שעל תחבורה ציבורית אין מה לדבר. מסתבר שכשאומרים שאין תחבורה ציבורית ב LA מתכוונים לזה שאין תחבורה ציבורית ב LA. יש ארבעה קווי אוטובוסים שנעים בתדירות משתנה בין מתי-שמתחשק-לנו לבין אף-פעם-גם-אם-תשלמי-לנו-את-משקלך-בזהב.
נו טוב, ניקח מונית. מוניות יש ב LA. הרבה מוניות. כל כך הרבה מוניות שהן לא עוצרות אם מנופפים להם ברחוב, רק אם מזמינים אותן ממלון. חיש-קל הזמנו מונית, התארגנו, ויצאנו לדרכנו. השיחה הראשונה עם הנהג לא בישרה טובות, והתנהלה בערך כך (התרגום בגוף הסרט באדיבות תגליות מאוחרות יותר):
הנהג (במבטא לא מזוהה כבד מאד): "לאן אמרת שאתם רוצים להגיע?" – רוצה לומר – "חתיכת פסיכית, אני לא יודע מאיזו ארץ רדופת גמלים הגעת, אבל אין גן חיות בלונג ביץ'."
אני (במבטא כמעט-לא שומעים שאני-מישראל): "לגנחיות." רוצה לומר – "לגנחיות."
הנהג (במבטא שנעשה כבד יותר עם כל מילה): "בלוס אנג'לס?" רוצה לומר – "אלוהים יעזור לך, אשה. אנחנו מדברים על נסיעה של כמעט שעה, בפקקים, במחיר של מונית שננקב בדולרים!"
אני: "אה-הה." רוצה לומר – "סב טקסט ממני והלאה. וגם שער הדולר".
הנהג (בחיוך אידיוטי להפליא): "אין בעיה, כבר נגיע". רוצה לומר – "יש! אפשר להתחיל לחפור את הבריכה בחצר!"
ימאנו לדרך. נתקענו בפקקים, התינוקת נרדמה עלי פעמיים, הגיבור הספיק לספור את כל המכוניות בצבע אדום שחלפו על פנינו (שלוש), ואז הנהג שלנו נעצר בשוליים והתחיל להתקשר לכל העולם. השיחה ביננו התנהלה בערך כך:
אני: "הכל בסדר?" רוצה לומר – "זה הג'ט לג או שבאמת אין לך מושג לאן אנחנו נוסעים?"
הנהג (בחיוך קוריאני מסביר פנים): "כן, בודאי, אני רק מתקשר לחבר שלי לברר לאן אנחנו נוסעים." רוצה לומר – "הלכתי לאיבוד, ואני עדיין מפעיל את המונה כדי לגבות ממך תשלום על זה."
אני (פאניקה משתלטת): "לגן החיות של לוס אנג'לס." רוצה לומר – "אם בגללך אני הולכת להתקע בעיר זרה עם שני ילדים ובלי אוטו, הביצים שלך ימצאו את הדרך המהירה ביותר לתוך הגרוגרת שלך!"
הנהג: "כן, אני יודע, אני רק צריך לוודא איפה זה, כי זה לא איפה שחשבתי שזה." רוצה לומר – "את לא מפחידה אותי, אני מאיפושהו באסיה, ויש לי חגורה שחורה בקראטה".
אני: "ואיפה חשבת שזה?" רוצה לומר – "אני מישראל, ותכף החיוך-הסבר-פניך-לתייר שלך הולך להפוך לכלי קיבול למגפיים שלי!"
הנהג: "איפה שאנחנו עכשיו." (איזור חביב למדי של פרברי LA, רחוק מכל דבר שמזכיר חיות, חוץ מבית החולים הוטרינרי מעבר לכביש, שלא נראה כמו אטרקציה שתעזור לי להחזיק את הילדים ערים עד הערב).
הוא חושב לרגע ואז מוסיף: "אולי יש לך את הכתובת של גן החיות?"
אני (בכל יכולת השליטה העצמית שעוד נותרה לי): "לא." רוצה לומר – "נחתנו כאן אתמול, חתיכת מטומטם, תפנה את האוטו אחורה, תזכה אותי על החשבון המופרז שאתה הולך לגבות ממני ותחזיר אותי למלון!"
שלוש שיחות טלפון מאוחר יותר מוציאות ממני את המשפט הבא: "אז אולי תיקח אותנו למקום הקרוב ביותר שנראה לך מתאים לבילוי עם ילדים? גריפית' פארק, למשל (פארק חביב עם מצפה כוכבים שנמצא ברשימת הדברים לעשות שלנו)".
הנהג: "אין שום בעיה, את יודעת מה הכתובת שלו?"
מדובר בפארק גדול פי כמה וכמה מסנטרל פארק הניו-יורקי.
אני: "לא."
באותו רגע אנחנו חולפים על פני שלט שמכוון לגריפית' פארק. זאת עליכם לדעת – השילוט בארה"ב של אמריקה נפלא. אפשר להגיע לכל מקום אם רק יודעים לקרוא אנגלתי. הנהג שלנו, מסתבר לא שייך למיעוט הנבחר הזה, ולכן חולף על פני השלט ללא תגובה
בכלל, וממשיך בדהרתו אל פני האינסוף.
הנהג (בחיוך מרגיע): "אל תדאגי, אנחנו כבר מגיעים. החבר שלי אמר לי שגן החיות ממש קרוב כבר."
אני: "אין בעיה." משלימה עם הגורל באנחה, ומחליטה שאנחנו בהחלט יכולים להרשות לעצמנו להוציא 300$ על מונית, בתנאי שנפסיק לאכול מעכשיו ועד נובמבר.
וכמו בכל אגדה, באותו רגע נגלה לפנינו שלט המורה על הירידה לגן החיות. אינני יודעת האם החבר כלל את השלט בהנחיות שלו, או שלמרות בליסת השרצים שלי מזה שלושים שנה כוח עליון התערב לטובתנו, אבל בכל מקרה – הנהג ירד בירידה הנכונה והביא אותנו לגן החיות. הוא לא שכח לתת לי את כרטיס הביקור שלו ולהציע לי את שירותיו גם בדרך בחזרה. ברור שהעפתי אותו מיד לפח האשפה הקרוב ביותר, והתפניתי לגלות את העולם המופלא של האטרקציות האמריקאיות.
כמו כל המדינה הזו, גן החיות היה מסודר, מדויק, עם חנות מזכרות בכל חור אפשרי, וריפילים של ג'אנק בכל מקום, אבל עליו נספר ביחד עם כלל האטרקציות בהן ביקרנו, ושבכולן היו אבני שפה (הסבר בפעם הבאה).
מודעות פרסומת

9 responses to this post.

  1. פשוט היסטרי הפוסטים האלו. את צריכה להוציא ספר, אמריקה עם ילדים או משהו כזה.
    חוץ מזה, דווקא נשמע לי מאוד לעניין, כל היעדר הירקות הזה. אני עוברת לאל.איי.
    מקווה שאתם נהנים למרות הכל. 🙂

    להגיב

  2. הוא לא שכח לתת לי את כרטיס הביקור שלו ולהציע לי את שירותיו גם בדרך בחזרה. ברור שהעפתי אותו מיד לפח האשפה הקרוב ביותר
    אני מקווה שמי שהעפת לפח היה הנהג, לא הכרטיס. בעצם, גם הכרטיס.
    ותומכת במשפט הראשון של רותם. וגם בשלישי. בעצם, כל מה שרותם אמרה חוץ מהשטויות שלה על הירקות.

    להגיב

  3. חשבתי שאני לא אצליח להסתדר בבית לבד עם שני ילדים במשך שבוע. בעצם נסענו לצד השני של קו גריניץ' כדי שאני לא אצטרך להתמודד עם האמבטיות כל ערב.
    אני בטוח שמירי תסכים איתך לחלוטין.
    לגבי הירקות – מוזר לי. כשהייתי בכינוס בניו יורק בקיץ אז היו המון ירקות ופירות בכל הארוחות שהגישו לנו.
    אולי כי זה אקדמיה, ושם מודעים לחשיבות הויטמינים?

    להגיב

  4. זה המקום לציין, שאילו היית מחזיקה בדעתי שגני חיות פסולים מוסרית, לא היית מסתבכת ככה… (מתכופפת כדי לא להפגע מהעגבניות. אה, רגע, אין עגבניות ב LA. פיו…).

    להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: